בשבת האחרונה
ישבתי עם הבן שלי, קצת שיעורים, קצת משחקים, קצת מכל דבר. מפה לשם... מגיע המשבר, משהו לא מסתדר לו. ואני יושב ורואה ושומע איך כ ו ל ם לא בסדר, חוץ ממנו. טוב בסדר, הוא ילד, אני לא מצפה ממנו להבנה כזו עמוקה, אבל אז אני קולט מאיפה זה מתחיל. זה מה שהם סופגים כדוגמא אישית מהיום בו נולדים. אנחנו ההורים, החברים, מערכת החינוך... כולם מתיחסים אליהם, בודקים אותם, מעריכים אותם. היות ו"הם" זה ה"בחוץ" שלנו, כך הם לומדים להתיחס גם ל"בחוץ" שלהם שזה האחרים. כך הם מעבירים גם את האחריות וגם את האשמה החוצה. כך ה"בחוץ" מקבל משקל הרבה יותר ממה שמגיע לו, כולל המראה החיצוני, האביזרים, הרכוש, הלבוש... הכל מוחצן. והם זה גם אנחנו. דוגמא אישית. שם זה מתחיל ושם זה ממשיך. בכל גיל, זה אף פעם לא מאוחר.