../images/Emo54.gif../images/Emo108.gif שפת ילדים- מזכיר לי
נשכחות: כשהבן התחיל בקריירת הדבור (מתי זה היה?) היה קורא לאחותו הגדולה, "אמא טנה" יענו, אמא קטנה. והוא היה קורא לה "איטי" (איריס), ומה שהצחיק במיוחד, שזה היה בתקופה שהסרט איטי היה פופולרי. ובכלל לפעמים הם ממש הצחיקו אותי. למשל, פעם דברתי עם השכנה ממול בזמן תליית הכביסה. הבן, שהיה בסביבות גיל 4, לא ראה אותה, רק שמע את הדבורים. אז הוא שאל, עם מי את מדברת, איך קוראים לה? עניתי לו שקוראים לה חיה. והוא אמר, אני יודע שהיא חיה, אבל איך קוראים לה. וככשוב אמרתי שקוראים לה חיה, חזר בטון כעוס, שהוא יודע שהיא חיה, ואיך קוראים לה. בשבילו זה היה שם לא מוכר, ומוזר. ואם כבר ילדים, כשבתי היתה קטנה, אבא שלה חזר ממילואים עם רובה, בדיוק כשהבת שלי פטפטה עם אמא שלי. היא ספרה לה בשמחה, שאבא הגיע עם רובה. אמא שלי אמרה לה שצריך להזהר כי זה מסוכן. מה ענתה לה הפספוסה?... אל תדאגי אניו, זה לא מסוכן, כי אין בזה קפצונים! (הילדים קראו להורי Apu ו Anyu, כי כך הם שמעו ממני. ואגב, גם בעלי פנה אליהם כך) ואם כבר, הנכדים שלי קוראים לי "סבתא שאול" (על שם בעלי). וכי למה? לסבתא השניה ז"ל קראו כמו לי, ונכדתי הבכורה החליטה פשוט בגיל שנתיים, שכדי להבדיל על איזו סבתא מדברים, לי היא תקרא סבתא שאול, ולסבתא השניה, סבתא משה. וזהו, השם נדבק לי, ואפילו ההורים של הקטנים כך קוראים לי, כשמדברים איתם עלי. שיהיה רק בשמחות!