מי יכול לכתוב חוסר אונים בשימוש?
- פותח הנושא צונו123
- פורסם בתאריך
0בוחרת בחיים0
New member
../images/Emo8.gifמי לא? אני רק אתחיל....
ואני פשוט מעתיק הנה חלק ממכתב ששלחתי לבת שלי, כשהחלטתי להצטרף למרכז יום ולהכריז על עצמי כמכורה. השמות כמובן שונו, ואני מעתיקה רק את העיקר... .... מהתחלה רציתי לספר לך משהו אבל נמנעתי כי אני יודעת שאת מתנגדת ואת לא רואה אותי כמו שאני רואה את עצמי. זה בסדר, זו זכותך וזה שלך, א-ב-ל.. הייתי רוצה שתקראי עד הסוף, בלי לשפוט, להתבאס או כאלה, כאילו את קוראת מכתב של חברה שלך, ולא של אמא שלך. לפני חודש וחצי, בפעם האחרונה שראיתי אותך, היה לך הרבה מאד מה לומר לי ובצדק. שתביני מראש שאין לי טענות אלייך, אדרבה, רק תודה אני יכולה לומר לך. בכל מקרה, אחרי השיחה הזו שהייתה לנו אצל חברה, והמשכנו קצת גם בבית, ישבתי לחשוב קצת. למען האמת, לא ממש ישבתי לחשוב, אלא עשיתי את מה שעשיתי כל החיים כשהיה לי קצת קשה.. ברחתי לסאטלה... הפעם, היה לי קשה במיוחד משום שזו את שדיברה איתי, וגם אם התנגדתי לך באותו רגע, עמוק בתוכי ידעתי שאת צודקת, לפחות מנקודת הראות שלך. את רואה מולך אישה, זו שאמורה להיות אמא שלך, שבעצם חיה בצל של החיים ש"מגיע" לה.. את רואה – ככה הבנתי, אישה מבוזבזת שלכאורה אין לה דאגות וכל מה שמעניין אותה זה הסוטול הבא, השטויות שנלוות אליו, וכל זה בלי שבאמת תדעי מה הולך.. את רואה אותי חיה עם אדם שכביכול לא מתאים לי משום שהוא מכור, ובקיצור.. את רואה אותי מתדרדרת כשאת כאילו לא יכולה לעשות כלום. על כל זה חשבתי כשהלכת יפה שלי.. הפכת לי את הצורה. כל זה לא היה מספיק כנראה, ובאותו יום, איך שיצאת מהבית שלי, ישבתי להתמסטל שוב.. עישנתי עוד, לקחתי חגיגת.. כל מיני כאלה שחשבתי כמו תמיד בעצם, שיעלימו את כל השיחה הזו למחרת בבוקר. אלא שזה לא ממש קרה. באותו לילה, לקחתי לפחות שלוש חגיגות.. הרגשתי סבבה לאללה וכאילו שכחתי את השיחה הזו איתך. "המשכתי כרגיל".. כשבפנים, ממש עמוק.. אני לא באמת שוכחת. מתי שהוא, באמצע הלילה, או לקראת הבוקר, קמתי רגע לכבות את המזגן (זוכרת איפה היה הכפתור שלו? ליד המראה מול המקלחת.. ) בכל מקרה, קלטתי את עצמי לרגע במראה, וכל מה שהצלחתי לראות שם היה נרקומנית.. מסטולית רצח.. (סאטלה חרפה...) לרגע לא זיהיתי את עצמי.. ו"פתאום" נפלתי... התעלפתי כשהמראה נופלת לי על הראש.. ולא.. היא לא נשברה, רק עשתה לי בלוטה ענקית... כמעט שברתי את הרגל מאיזו מכה שקיבלתי ואני עד היום לא מבינה איך, ועוד.. פתחתי את הסנטר.. ירד לי דם כאילו ואני הייתי בהלם. "הוא" כמובן שמע את הנפילה הזו, ובא להרים אותי.. עם הרבה לחץ ובכי מתוך הסוטול שלי.. הבהלה.. בקיצור סרט של נרקומנים אמיתיים. כשהתעוררתי מכל זה, לא ממש הבנתי מה קרה לי.. לא זכרתי כלום מהנפילה או כאלה, רק כאבה לי הרגל וראיתי את הדם שיורד לי מהסנטר.. זכרתי את השיחה שלי איתך יותר מהכל, ולא ממש ידעתי מה לעשות עם עצמי. לא דיברתי כמה זמן.. "הוא" אמנם טיפל בי באותו רגע, וממש החזיר אותי לחיים, אולי חיים שלא באמת רציתי לחיות. מאז, ולמשך שלושה שבועות אח"כ, ישבתי בבית. ניתקתי קשר עם כל מי שהכרתי, ומלבד "הוא" והמחשב, לא ראיתי אף אחד. לא חברות, לא בחוץ, נדמה לי שאפילו איתך ועם סבתא לא רציתי לדבר.. עניין אותי רק לההתסמטל עוד ועוד ולהעביר את מה שהיה... קיצר, אכלתי סרטים של החיים בשלושת השבועות הללו. מה גם שהיינו צריכים לעבור דירה, ולא ממש בא לי לעשות משהו. בקושי קמתי מהמיטה למחשב.. ישנתי בנפרד ממנו, דיכאון בקיצור.. לא בא לי כלום חוץ מלמות. לא חשבתי בחיים שאני יכולה להגיע למצב כזה, בגלל סמים. אבל הגעתי! זה היה הרגע, לפני חודשיים וקצת שבו החלטתי שאני חסרת אונים, שאני מכורה, ואני זקוקה לטיפול... זה אחד המצבים הקשים ביותר של חוסר אונים שחוויתי. גם העובדה שכתבתי לבת שלי מכתב ולא העזתי לדבר על זה, אפילו בטלפון... רק להיום - חודש ועשרים ואחת יום
אוהבת
ואני פשוט מעתיק הנה חלק ממכתב ששלחתי לבת שלי, כשהחלטתי להצטרף למרכז יום ולהכריז על עצמי כמכורה. השמות כמובן שונו, ואני מעתיקה רק את העיקר... .... מהתחלה רציתי לספר לך משהו אבל נמנעתי כי אני יודעת שאת מתנגדת ואת לא רואה אותי כמו שאני רואה את עצמי. זה בסדר, זו זכותך וזה שלך, א-ב-ל.. הייתי רוצה שתקראי עד הסוף, בלי לשפוט, להתבאס או כאלה, כאילו את קוראת מכתב של חברה שלך, ולא של אמא שלך. לפני חודש וחצי, בפעם האחרונה שראיתי אותך, היה לך הרבה מאד מה לומר לי ובצדק. שתביני מראש שאין לי טענות אלייך, אדרבה, רק תודה אני יכולה לומר לך. בכל מקרה, אחרי השיחה הזו שהייתה לנו אצל חברה, והמשכנו קצת גם בבית, ישבתי לחשוב קצת. למען האמת, לא ממש ישבתי לחשוב, אלא עשיתי את מה שעשיתי כל החיים כשהיה לי קצת קשה.. ברחתי לסאטלה... הפעם, היה לי קשה במיוחד משום שזו את שדיברה איתי, וגם אם התנגדתי לך באותו רגע, עמוק בתוכי ידעתי שאת צודקת, לפחות מנקודת הראות שלך. את רואה מולך אישה, זו שאמורה להיות אמא שלך, שבעצם חיה בצל של החיים ש"מגיע" לה.. את רואה – ככה הבנתי, אישה מבוזבזת שלכאורה אין לה דאגות וכל מה שמעניין אותה זה הסוטול הבא, השטויות שנלוות אליו, וכל זה בלי שבאמת תדעי מה הולך.. את רואה אותי חיה עם אדם שכביכול לא מתאים לי משום שהוא מכור, ובקיצור.. את רואה אותי מתדרדרת כשאת כאילו לא יכולה לעשות כלום. על כל זה חשבתי כשהלכת יפה שלי.. הפכת לי את הצורה. כל זה לא היה מספיק כנראה, ובאותו יום, איך שיצאת מהבית שלי, ישבתי להתמסטל שוב.. עישנתי עוד, לקחתי חגיגת.. כל מיני כאלה שחשבתי כמו תמיד בעצם, שיעלימו את כל השיחה הזו למחרת בבוקר. אלא שזה לא ממש קרה. באותו לילה, לקחתי לפחות שלוש חגיגות.. הרגשתי סבבה לאללה וכאילו שכחתי את השיחה הזו איתך. "המשכתי כרגיל".. כשבפנים, ממש עמוק.. אני לא באמת שוכחת. מתי שהוא, באמצע הלילה, או לקראת הבוקר, קמתי רגע לכבות את המזגן (זוכרת איפה היה הכפתור שלו? ליד המראה מול המקלחת.. ) בכל מקרה, קלטתי את עצמי לרגע במראה, וכל מה שהצלחתי לראות שם היה נרקומנית.. מסטולית רצח.. (סאטלה חרפה...) לרגע לא זיהיתי את עצמי.. ו"פתאום" נפלתי... התעלפתי כשהמראה נופלת לי על הראש.. ולא.. היא לא נשברה, רק עשתה לי בלוטה ענקית... כמעט שברתי את הרגל מאיזו מכה שקיבלתי ואני עד היום לא מבינה איך, ועוד.. פתחתי את הסנטר.. ירד לי דם כאילו ואני הייתי בהלם. "הוא" כמובן שמע את הנפילה הזו, ובא להרים אותי.. עם הרבה לחץ ובכי מתוך הסוטול שלי.. הבהלה.. בקיצור סרט של נרקומנים אמיתיים. כשהתעוררתי מכל זה, לא ממש הבנתי מה קרה לי.. לא זכרתי כלום מהנפילה או כאלה, רק כאבה לי הרגל וראיתי את הדם שיורד לי מהסנטר.. זכרתי את השיחה שלי איתך יותר מהכל, ולא ממש ידעתי מה לעשות עם עצמי. לא דיברתי כמה זמן.. "הוא" אמנם טיפל בי באותו רגע, וממש החזיר אותי לחיים, אולי חיים שלא באמת רציתי לחיות. מאז, ולמשך שלושה שבועות אח"כ, ישבתי בבית. ניתקתי קשר עם כל מי שהכרתי, ומלבד "הוא" והמחשב, לא ראיתי אף אחד. לא חברות, לא בחוץ, נדמה לי שאפילו איתך ועם סבתא לא רציתי לדבר.. עניין אותי רק לההתסמטל עוד ועוד ולהעביר את מה שהיה... קיצר, אכלתי סרטים של החיים בשלושת השבועות הללו. מה גם שהיינו צריכים לעבור דירה, ולא ממש בא לי לעשות משהו. בקושי קמתי מהמיטה למחשב.. ישנתי בנפרד ממנו, דיכאון בקיצור.. לא בא לי כלום חוץ מלמות. לא חשבתי בחיים שאני יכולה להגיע למצב כזה, בגלל סמים. אבל הגעתי! זה היה הרגע, לפני חודשיים וקצת שבו החלטתי שאני חסרת אונים, שאני מכורה, ואני זקוקה לטיפול... זה אחד המצבים הקשים ביותר של חוסר אונים שחוויתי. גם העובדה שכתבתי לבת שלי מכתב ולא העזתי לדבר על זה, אפילו בטלפון... רק להיום - חודש ועשרים ואחת יום
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.