מי יקח ממני את העצב שלי?
מי יקח ממני את העצב והתסכול שבשנים היפות שלי של שנות ה-20 העברתי בתסכול, עצב ומשברים?
למה אף אחד לא מצליח לתת לי חיזוק לגבי הכאב והעצב של תחושת החמצה ובזבוז שהגיעה מהפחדים שלי וחוסר הביטחון?
למה אנשים פחות נותנים לי תשובות לעצב למקומות שחסמו אותי מלהגשים את עצמי?
הכאב גדול והתחושה היא של החמצה
ואני עדיין במקום שאני תלוי בהורים שלי - הורים שעושים לי המון נאחס וחרא בחיים, ואני עדיין במקום ששואף להגיע לעצמאות, לביטחון עצמי ולהגשמת מטרות גם בגילי המתקדם אני עדיין במקום של מלחמה כדי להגשים את עצמי וכבר פספסתי המון שנים מאוד יפות ואפשר להינות מהחיים בגילאים מתקדמים אך השנים היפות הם קריטיות להרבה דברים וזה כאב עצום.
כשעובדת מדברת איתי על חתונה וילדים וממלמלת לה 'זקן גדול' אני לא לוקח את דבריה לגמרי לליבי כי היא לא מכירה אותי, לא יודעת את ההיסטוריה שלי ולא יודע מה זה תחושת חסכים שיש לי שלולא הם, במידה והיה לי הגשמות וחוויות אולי הייתי בשל לחתונה וילדים וזאת לא מישהי שמעוניין לשתף אותה כי היא במסגרת עבודה ולא אדם קרוב ויכולה רק לעשות נזק. היא לא מבינה ולכן לוקח את דבריה בערבון מוגבל. אם לא אחווה חוויות ולא אהנה אמשיך לחיות בתחושת חסך גדול מה שימנע ממני להתחתן בגיל מוקדם (ואני כל כך לא רוצה כרגע חתונה וילדים כי יש לי תחושת חסכים גדולים ויהיה קשה בגיל בוגר להשלים את הפער. אני עצוב)
המציאות בבית הוריי מקשה לי על החיים והאמא והאבא המעצבנים שמוציאים ממני שלוות נפש ומרוקנים לי את האנרגיות מקשים לי על החיים ואני כרגע בטיפול שבין היתר הטיפול אמור לעזור לי בבעיות תפקוד ובהגשמה וברגע שזה יסתדר יהיה לי קל לברוח מפה ולהשכיר דירה. שינויים לוקחים אצלי שנים: הירידה במשקל, התזונה הבריאה ומעבר לעבודה אחרת כל דבר לקח לי שנים עד ששינתי - אני תוהה מתי כבר אתקדם ומתי אברח מבית הוריי ומתי אגשים חוויות וארגיש טוב? אני בסוף שנות העשרים קרוב לגיל 30 ואפילו לא הייתה לי אהבה\זוגיות אחת שהחזיקה יותר מ-3 חודשים.
גם סטוצים ותשוקה מנעתי מעצמי הרבה.
אוף.
מי יקח ממני את העצב והתסכול שבשנים היפות שלי של שנות ה-20 העברתי בתסכול, עצב ומשברים?
למה אף אחד לא מצליח לתת לי חיזוק לגבי הכאב והעצב של תחושת החמצה ובזבוז שהגיעה מהפחדים שלי וחוסר הביטחון?
למה אנשים פחות נותנים לי תשובות לעצב למקומות שחסמו אותי מלהגשים את עצמי?
הכאב גדול והתחושה היא של החמצה
ואני עדיין במקום שאני תלוי בהורים שלי - הורים שעושים לי המון נאחס וחרא בחיים, ואני עדיין במקום ששואף להגיע לעצמאות, לביטחון עצמי ולהגשמת מטרות גם בגילי המתקדם אני עדיין במקום של מלחמה כדי להגשים את עצמי וכבר פספסתי המון שנים מאוד יפות ואפשר להינות מהחיים בגילאים מתקדמים אך השנים היפות הם קריטיות להרבה דברים וזה כאב עצום.
כשעובדת מדברת איתי על חתונה וילדים וממלמלת לה 'זקן גדול' אני לא לוקח את דבריה לגמרי לליבי כי היא לא מכירה אותי, לא יודעת את ההיסטוריה שלי ולא יודע מה זה תחושת חסכים שיש לי שלולא הם, במידה והיה לי הגשמות וחוויות אולי הייתי בשל לחתונה וילדים וזאת לא מישהי שמעוניין לשתף אותה כי היא במסגרת עבודה ולא אדם קרוב ויכולה רק לעשות נזק. היא לא מבינה ולכן לוקח את דבריה בערבון מוגבל. אם לא אחווה חוויות ולא אהנה אמשיך לחיות בתחושת חסך גדול מה שימנע ממני להתחתן בגיל מוקדם (ואני כל כך לא רוצה כרגע חתונה וילדים כי יש לי תחושת חסכים גדולים ויהיה קשה בגיל בוגר להשלים את הפער. אני עצוב)
המציאות בבית הוריי מקשה לי על החיים והאמא והאבא המעצבנים שמוציאים ממני שלוות נפש ומרוקנים לי את האנרגיות מקשים לי על החיים ואני כרגע בטיפול שבין היתר הטיפול אמור לעזור לי בבעיות תפקוד ובהגשמה וברגע שזה יסתדר יהיה לי קל לברוח מפה ולהשכיר דירה. שינויים לוקחים אצלי שנים: הירידה במשקל, התזונה הבריאה ומעבר לעבודה אחרת כל דבר לקח לי שנים עד ששינתי - אני תוהה מתי כבר אתקדם ומתי אברח מבית הוריי ומתי אגשים חוויות וארגיש טוב? אני בסוף שנות העשרים קרוב לגיל 30 ואפילו לא הייתה לי אהבה\זוגיות אחת שהחזיקה יותר מ-3 חודשים.
גם סטוצים ותשוקה מנעתי מעצמי הרבה.
אוף.
