מי נולד בגרמניה אחרי המלחמה?<
מי עוד נולד בגרמניה, אחרי המלחמה? בשנת 1946 , אחרי שנישאו, לקחו הוריי את הרגליים, ותיק יד ושמו פעמיהם אל מחוץ לגבולות רומניה. וככה בלילה, נערה בת תשע עשרה, ובחור בן עשרים ושלוש, צעדו בלילות לעבר גבול רומניה – הונגריה. בהונגריה חיכה להם שליח שלקח אותם אל גבול הונגריה-אוסטריה. ושוב בלילות בין הרים וגאיות, במשך חודשים רבים של הליכה בחושך, מגבול לגבול, כמו שכתוב בספרים ההם הישנים, הגיעו לגבול אוסטריה-גרמניה. ושם.. . .( בגרמניה של אחרי המלחמה, בעיירה קטנה בשם "אולם" (ULM), העיירה שבה נולד אלברט איינשטיין, שבביקור בה, אחרי שנים רבות, גיליתי בה לא מעט , שיכורים ועוברי בטל).... בשנת 1948 - נולדתי. מעונם היה האנגר ענק שבו שיכנו עוד כמה עשרות או מאות יהודים שהגיעו מכל קצוות אירופה ברגל. צעדו..... כמו האתיופים בזמנם. אחרי שהייה של שנה במקום, בהיותי בת 11 חודשים, נלקחו האנשים שרצו להגיע לפלסטינה, ברכבות, למרסיי, ומשם באניה "גלילה" ששמה הקודם היה "פנמה", אניה גדולה עם שתי ארובות מרשימות, לנסיעה לנמל חיפה. ואנחנו, בעוונותינו כי רבו, אבא, אמא, סבא וסבתא, (מצד האם), רצינו להגיע לארץ זבת חלב וסברס.......... אף שכרטיסים וויזות, חיכו זמן רב ואיפשרו להגיע לסבתא רבא, אם סבי, לברוקלין שבארצות הברית , הארץ המובטחת.. שברחובותיה התגלגל זהב.... J בשנות השמונים המאוחרות , נסעתי לשם, לאולם... לחפש את בית החולים שבו נולדתי. לחפש משהו מהתקופה ההיא, אבל, לא היה שם כלום. גם לא רישום. חצי יום הסתובבתי בעיירה, הצטלמתי. אכלתי, הבטתי, שאפתי אל תוכי את הריח, המראות, האנשים. עיירה קטנה וחמודה. נקייה , כיאה לגרמנים. אמנם , במדרחוב חזיתי במספר שיכורים , שהבירה והשעמום עשו את שלהם. אבל בכללי, היא נראתה כמו כל עיירה קטנה באירופה הקלאסית. מטופחת מאד. וכאן אני מגיעה לסיפור.......המקדים את המאוחר...... סבי, מעולם לא פגש את אימו.... (וזה הסיפור שנמחק לי כשכתבתי פה תגובה ארוכה מדי – כעת, זה עולה לעיבוד תמלילים ליתר בטחון) באלף הקודם, ברומניה של סוף המאה השמונה עשרה, התגרשה אישה צעירה מבעלה, לקחה את בנה הבכור בן הארבע, והשאירה את בנה הצעיר, בן שנתיים אצל הוריה.... ונסעה אל פסל החירות, אליס איילנד.... הבן הצעיר גדל אצל הורי אימו, אנשים קפדנים, שכפו עליו ללמוד "בחיידר"... הילד הפך לנער, ואחר לגבר , והכיר את אשתו, וביחד העמידו ילדים. (אימי ודודי). תוך כדי שתי מלחמות עולם.... הוא עדיין לא פגש את אימו...... הם התכתבו ... סבי חיכה לדואר. חיכה לדוור, תמיד חיכה לדוור, .זה היה הקשר היחיד שלו עם אימו. לא היו טלפונים.... ולא אמצעים אחרים..... שנות החמישים בארץ שנות השישים.... שבעים... סבי, סבתי, אימי ודודי, נלקחו כשהיו בני חמש עשרה, אל מחנות ריכוז בשם "טרנסניסטריאה". בחבל ארץ רוסי, דאז, כמדומני. אחרי מספר שנים שם.....יצאו שבורים ורעועים....... משחזרה אימי מהמחנות, פגשה את אבי , בחצר, של השכנים.....הוא עשה לה....."חצר" - court , כמו שאומרים הרומנים.. Ia facut curte.. , יענו חיזר אחריה... משנישאו אבי ואימי, הוחלט על נסיעה לארץ... וסבי עדיין לא פגש את אימו..... אבל משהגיעו ארצה, לאחר סירובו לנסוע אליה לארצות הברית.... היא דאגה בזמן הצנע, לשלוח לו חבילות מזון ובגדים.... לו, ולכל משפחתו... שכללה כבר נכדות. והוא כתב לה.... והיא כתבה לו... והוא סבל מקאטארקט.....וגם היא... אבל הם התכתבו. היה לו בלוק כתיבה חבוי בארון הבגדים. הייתה לו קסת דיו. ועטי ציפורן. לא אחד, מספר עטים. אולי כל אחד למצב הרוח המתאים. אני בטוחה שהיא שלחה לו אותם. הם התכתבו ביידיש.... לבת שלו נולדו בנות, לבן לא היו ילדים........ הבן שלו עבד על אוניות נוסעים. צים נוסעים של אותם הימים.... ראה את כל העולם... הקו שלו הגיע גם עד ארצות הברית. והוא הלך לראות את הסבתא שלו. זו, שאבא שלו, לא ראה מעולם. סבתא רבא מתה , טיפה לפני שנולד לי ילד... אילו הספיקה...... הייתה יכולה לומר שיש לה......נכד של נכדה...... אגב, אמי נפטרה לפניה.... שמראה על חוסר צדק אוניברסאלי......... הנכדה שלה, נפטרה לפניה..... סבא שלי מת, מבלי לראות את אמא שלו......... היא הייתה זקנה מדיי מכדי להגיע לראות אותו...... ואילו הוא, מעולם לא נסע אליה לביקור... עבד בנמל חיפה כסוור, עד גיל מופלג, והביט בנוסעים שהגיעו באניות, סחב להם את המזוודות.... וקיווה שאולי אולי, אמו תגיע פתאום ותגיד לו ......"מאירקה, איך ווארט אסאך יורען, איך הוב דיך ליב, מאיין טאייערע זין". והוא, בטח היה אומר לה.........."מאמע......מאמע........מאמע............" ובוכה........................................................... הכל אמיתי ...................
מי עוד נולד בגרמניה, אחרי המלחמה? בשנת 1946 , אחרי שנישאו, לקחו הוריי את הרגליים, ותיק יד ושמו פעמיהם אל מחוץ לגבולות רומניה. וככה בלילה, נערה בת תשע עשרה, ובחור בן עשרים ושלוש, צעדו בלילות לעבר גבול רומניה – הונגריה. בהונגריה חיכה להם שליח שלקח אותם אל גבול הונגריה-אוסטריה. ושוב בלילות בין הרים וגאיות, במשך חודשים רבים של הליכה בחושך, מגבול לגבול, כמו שכתוב בספרים ההם הישנים, הגיעו לגבול אוסטריה-גרמניה. ושם.. . .( בגרמניה של אחרי המלחמה, בעיירה קטנה בשם "אולם" (ULM), העיירה שבה נולד אלברט איינשטיין, שבביקור בה, אחרי שנים רבות, גיליתי בה לא מעט , שיכורים ועוברי בטל).... בשנת 1948 - נולדתי. מעונם היה האנגר ענק שבו שיכנו עוד כמה עשרות או מאות יהודים שהגיעו מכל קצוות אירופה ברגל. צעדו..... כמו האתיופים בזמנם. אחרי שהייה של שנה במקום, בהיותי בת 11 חודשים, נלקחו האנשים שרצו להגיע לפלסטינה, ברכבות, למרסיי, ומשם באניה "גלילה" ששמה הקודם היה "פנמה", אניה גדולה עם שתי ארובות מרשימות, לנסיעה לנמל חיפה. ואנחנו, בעוונותינו כי רבו, אבא, אמא, סבא וסבתא, (מצד האם), רצינו להגיע לארץ זבת חלב וסברס.......... אף שכרטיסים וויזות, חיכו זמן רב ואיפשרו להגיע לסבתא רבא, אם סבי, לברוקלין שבארצות הברית , הארץ המובטחת.. שברחובותיה התגלגל זהב.... J בשנות השמונים המאוחרות , נסעתי לשם, לאולם... לחפש את בית החולים שבו נולדתי. לחפש משהו מהתקופה ההיא, אבל, לא היה שם כלום. גם לא רישום. חצי יום הסתובבתי בעיירה, הצטלמתי. אכלתי, הבטתי, שאפתי אל תוכי את הריח, המראות, האנשים. עיירה קטנה וחמודה. נקייה , כיאה לגרמנים. אמנם , במדרחוב חזיתי במספר שיכורים , שהבירה והשעמום עשו את שלהם. אבל בכללי, היא נראתה כמו כל עיירה קטנה באירופה הקלאסית. מטופחת מאד. וכאן אני מגיעה לסיפור.......המקדים את המאוחר...... סבי, מעולם לא פגש את אימו.... (וזה הסיפור שנמחק לי כשכתבתי פה תגובה ארוכה מדי – כעת, זה עולה לעיבוד תמלילים ליתר בטחון) באלף הקודם, ברומניה של סוף המאה השמונה עשרה, התגרשה אישה צעירה מבעלה, לקחה את בנה הבכור בן הארבע, והשאירה את בנה הצעיר, בן שנתיים אצל הוריה.... ונסעה אל פסל החירות, אליס איילנד.... הבן הצעיר גדל אצל הורי אימו, אנשים קפדנים, שכפו עליו ללמוד "בחיידר"... הילד הפך לנער, ואחר לגבר , והכיר את אשתו, וביחד העמידו ילדים. (אימי ודודי). תוך כדי שתי מלחמות עולם.... הוא עדיין לא פגש את אימו...... הם התכתבו ... סבי חיכה לדואר. חיכה לדוור, תמיד חיכה לדוור, .זה היה הקשר היחיד שלו עם אימו. לא היו טלפונים.... ולא אמצעים אחרים..... שנות החמישים בארץ שנות השישים.... שבעים... סבי, סבתי, אימי ודודי, נלקחו כשהיו בני חמש עשרה, אל מחנות ריכוז בשם "טרנסניסטריאה". בחבל ארץ רוסי, דאז, כמדומני. אחרי מספר שנים שם.....יצאו שבורים ורעועים....... משחזרה אימי מהמחנות, פגשה את אבי , בחצר, של השכנים.....הוא עשה לה....."חצר" - court , כמו שאומרים הרומנים.. Ia facut curte.. , יענו חיזר אחריה... משנישאו אבי ואימי, הוחלט על נסיעה לארץ... וסבי עדיין לא פגש את אימו..... אבל משהגיעו ארצה, לאחר סירובו לנסוע אליה לארצות הברית.... היא דאגה בזמן הצנע, לשלוח לו חבילות מזון ובגדים.... לו, ולכל משפחתו... שכללה כבר נכדות. והוא כתב לה.... והיא כתבה לו... והוא סבל מקאטארקט.....וגם היא... אבל הם התכתבו. היה לו בלוק כתיבה חבוי בארון הבגדים. הייתה לו קסת דיו. ועטי ציפורן. לא אחד, מספר עטים. אולי כל אחד למצב הרוח המתאים. אני בטוחה שהיא שלחה לו אותם. הם התכתבו ביידיש.... לבת שלו נולדו בנות, לבן לא היו ילדים........ הבן שלו עבד על אוניות נוסעים. צים נוסעים של אותם הימים.... ראה את כל העולם... הקו שלו הגיע גם עד ארצות הברית. והוא הלך לראות את הסבתא שלו. זו, שאבא שלו, לא ראה מעולם. סבתא רבא מתה , טיפה לפני שנולד לי ילד... אילו הספיקה...... הייתה יכולה לומר שיש לה......נכד של נכדה...... אגב, אמי נפטרה לפניה.... שמראה על חוסר צדק אוניברסאלי......... הנכדה שלה, נפטרה לפניה..... סבא שלי מת, מבלי לראות את אמא שלו......... היא הייתה זקנה מדיי מכדי להגיע לראות אותו...... ואילו הוא, מעולם לא נסע אליה לביקור... עבד בנמל חיפה כסוור, עד גיל מופלג, והביט בנוסעים שהגיעו באניות, סחב להם את המזוודות.... וקיווה שאולי אולי, אמו תגיע פתאום ותגיד לו ......"מאירקה, איך ווארט אסאך יורען, איך הוב דיך ליב, מאיין טאייערע זין". והוא, בטח היה אומר לה.........."מאמע......מאמע........מאמע............" ובוכה........................................................... הכל אמיתי ...................
