מי עוד מרגיש כמוני????

[daphnak]

מי עוד מרגיש כמוני????

שלום לכולם, די חדשה כאן אך לא חדשה בשכול. חלפו חמש וחצי שנים מאז שכלתי את בני בן השש בתאונה נוראית, בימים הראשונים, התחייבתי שהילדים הנותרים לא יאלצו לחיות באוירה שחורה של בית שכול ו"למזלי" הייתי בהריון כך שהרך הנולד הביא עימו המון חיוכים ושמחה. בשנתיים הראשונות, נלחמתי בתאונות הדרכים, חשבתי שאוכל לתקן את המערכת, הפגנתי, התראיינתי, כתבתי מכתבים והגעתי עד משרד ראש הממשלה. כמובן שהיתה לי תמוהה העובדה, שאיננו מקבלים סיוע פסיכולוגי מאף אחד ומיותר אולי לציין שהזוגיות התפרקה לחלוטין ואיתה הגיעו הצרות הכלכליות. הלכתי לי לסדנאות, חייכתי, התפתחתי, התפכחתי, אפילו הצטרפתי לקבוצת תמיכה ושם מצאתי את עצמי תומכת במקום נתמכת. אנשים שהיו פוגשים אותי היו מתפעלים מכמה אני חזקה (כן בטח, מה זה חזקה), היה שמץ חוזק למען הילדים. כך חלפו הימים, התגברו המצוקות, שלא לדבר על הכדורים, המון סוגים של כדורים, כל סוג עוזר לתקופה מסויימת ואז מכניס אותי לאפטיה וחוזרת למצב של עצבנות, בכי וחוסר שינה, זה בטח מוכר לכם. כל הסיפור כולו הינו רקע לשאלה שאני הולכת להציג בפניכם עכשיו. האם זאת רק אני שלא מסוגלת לפגוש אנשים ולשמוע שיחות טפלות מתוכן, האם רק אני לא יודעת אם מחר, כשאפקח את עיניי בבוקר, ארצה לראות אנשים. האם רק אני חיה בבועה ולא מסוגלת להכין ארוחות כמו שצריך, אפילו לבקר בבית הקברות נראה לי מוזר ולא שייך. מאז מות בני לא חזרתי לעבוד, אני לא יודעת איך ומרגישה אמא פגומה שלא מסוגלת לפרנס את ילדיה, לא לוקחת את הילדים לגינות וגם לא לחברים, ביתי מבצרי/קיברי. אשמח לשמוע הורים שכולים אחרים כיוון שאנשים "רגילים" לא יכולים לספק לי תשובות. תודה מראש לכם!! אני

 

[שרון123]

האמת היא שאני לא כל כך מזדהה

ביתי האהובה ירדן נפטרה לפני שנתיים ו 3 חודשים. היא נפטרה בגיל 10 וחצי לאחר 7 שנות מלחמה במחלה קשה. ההבדל ביננו הוא שלי היו הרבה שנים ללמוד להתמודד, לעבוד על הזוגיות, ואפילו להתכונן לאובדן

את כותבת "ומיותר אולי לציין שהזוגיות התפרקה לחלוטין ואיתה הגיעו הצרות הכלכליות". אני לא חושבת שזה הכרח המציאות. מודה ששיקום הזוגיות לאחר אובדן זו משימה קשה מאד שדורשת המון כוחות ומוטיבציה, אבל זו לא משימה בלתי אפשרית. אני גם חזרתי לעבוד לאחר האובדן. אמנם לא ממש תיפקדתי, ופוטרתי לאחר מכן, אבל אז מצאתי עבודה חדשה, וכאן פתחתי דף חדש ונקי. אני עושה ככל יכולתי להצליח לתפקד ולהמשיך הלאה. גם אני עם כדורים, עד היום. אבל לא וויתרתי על סוגי תמיכה נוספים: שיאצו, חוגים(ציור וקרמיקה), פגישות עם חברות. כל כך הרבה פעמים ישבתי בכל המסגרות האלה: עבודה, חוגים, מפגשים עם חברות, הקשבתי לשיחות טפלות, ניחמתי אותן על בעיות פעוטות, או פשוט התעלמתי. אבל לא הפסקתי לשאוף לשמור על נורמליות, גם כשהיה ממש קשה, והדחף היחידי שלי היה להתחפר תחת השמיכה. אני חושבת שאנחנו חייבים לילדנו החיים, וגם לאהובנו המתים, להמשיך לחיות עבורם, לתפקד, לאהוב, ולהעריך כל רגע. גם לי קשה נורא לצאת לפעילויות של הכיתות של הילדים, לארח חברים או לדבר שיחות קלות עם אמהות אחרות. גם אנחנו מעדיפים תמיד להישאר בבית. בחלק מהדברים אני מוותרת לעצמי, אבל משתדלת לא לוותר על הכל, להמשיך להתאמץ עבורם. אני מתנצלת אם ההודעה שלי נשמעת מחנכת או לא אמפטית, זו ממש לא הכוונה, באמת הייתי רוצה לעזור לך למצוא דרכים לשפר את חייך

 

[דליה ח]

בוקר טוב........

מה שאת מתארת מוכר לכולנו, אבל אני אדבר בשמי בלבד. אני חוויתי חלק ממה שתיארת בשנה הראשונה. וחלק נותר כנראה לכל החיים. גם אני ב"וותק" של חמש שנים בערך. כל המלחמה הפנימית שבבית לא תהיה אווירה של שכול מוכרת מאוד. זו מלחמה בין הלב להיגיון, פשוט סיוט להורים שיש בו ילדים נוספים. חשבתי שהכי נכון זה לחזור לעבודה מוקדם ככל האפשר, וכך עשיתי. זה היה נכון ולא נכון. נכון מהבחינה הזאת שלא רצוי להיות לבד, ובעבודה יש אנשים {לא כולם} שיכולים לתמוך, להקשיב. ומצד שני אוזלת הסבלנות להקשיב לשיחות טפלות, או מה שעכשיו נראה בעינינו טפל. אז יוצא מכך שאין 100% נכון בשום דרך. גם לי לא נראה שייך בית הקברות, למרות שמידי פעם אני נמשכת לשם. כל פעם מחדש אני שואלת את אודליה מה את עושה שם? זה לא מקום לצעירים. לימדו אותנו שאנשים מזדקנים ואז הם הולכים "לעולם שכולו טוב". ובפורום הזה יש לא מעט ילדים, כך שזה מאוד סוטר את מה שלימדו אותנו. וזה אכזרי כל פעם לגלות את זה. אני מקווה שתצליחי לאסוף את עצמך לצאת לגינה, לחברים, וכמובן לעבודה, שזה לא רק מקום פרנסה מבחינתי. את לגמרי לא שונה, ואני מניחה שבקבוצת התמיכה שהיית בה ,שמעת את זה לא פעם. ליבי איתך, ואני מקווה שעניתי לחלק מהשאלות שלך.........................דליה

 

[גל213]

אני מאוד מזדהה איתך

הבן שלי מור נדרס למוות לפני כשנה ושמונה חודשיים בהיותו בן 10 ו4 חודשיים.מאז נולדה לי ילדה שנותנת המון אור בבית,אני לוקחת אותה לגינות שלא בשכונה מאוד קשה לי האזור.די התנתקתי מחלק מהחברות כי לא היה לי סבלנות לשמוע את השיחות הטפלות ,אני בקשר רק עם מי שאני יכולה לשתף בכאב שלי הרוב אני בבית,קשה לי מאוד לצאת אבל אני יודעת שאני חייבת כי לא מגיע לילדים שנותרו להיות סגורים .אני חוזרת לעבוד בינואר העבודה מחזיקה אותי שפויה. אני כן מתחברת לבית הקברות פעם בשבוע אני הולכת לשם ומרגישה שאני איתו ,מטפחת את הגינה. אני כנראה אצטרף עכשיו לקבוצה תמיכה מהעמותה יד לניקטפים אני מקווה שזה יתן לי כח להמשיך בעלי לא רוצה עזרה הוא לא מאמין בזה. החיים הקודמים נגמרו לומדים לחיות חיים חדשים לצד הכאב. גלית

 

[דנה של רותם]

הבהלת אותי

הרגשתי כאילו כל מילה יוצאת ממני. אני עוד בשלב של הכל בסדר, של החוזק. אבל בהחלט מתחילה לגלוש לתוך השלב הבא שאת מתארת. לא הייתי כאן כל כך הרבה זמן, נכנתי היום במקרה. ההודעה הראשונה שאני קוראת היא שלך. צירוף מקרים מצמרר.

 

[daphnak]

תגובותיכן

מודה מאוד על שמיהרתן להגיב. היה לי יום קשה אתמול, בעיקר לאחר שחזרתי מלוויה והלכתי להדליק נר לבני עדי. אני מנוחמת מעט בעובדה שעוד אמהות מרגישות גם כמוני. יש לי ימים טובים רבים ולמזלי, הגישה הכללית שלי אופטימית מאוד אבל ישנם דברים שאני לא מסוגלת לעשות ואחד מהם זה לבלות זמן ממושך בחברת אנשים, חייבת לחזור לשקט שלי. אני כלל לא מי שהייתי, וכמו ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד יש לי שני צדדים, חיובי וחיוני ועצוב ועגמומי המתפרצים בזמנם החופשי. מצרפת כאן שני שירים שכתבתי בשני המצבים. תודות לכן אימהות יקרות, המון כח, אור ואהבה. שלום לך ילדי עדי זאת אמא הכואבת יושבת וכותבת, רציתי לך לספר איך בכל יום שעובר אני מתגעגעת יותר, וכמה שאנסה להיות גיבורה החויה הצורבת בי נצורה, עם הזיכרונות ועם החיוכים אשר רק מעצימים את הגעגועים, מנסה להתחמק מתחושת הכאב אך עד כמה שאתנער, זה לא עוזב ולמרות שמאוד רוצה לחיות אני לא יודעת איך להיות. ולכן אני פונה אליך, מלאך- תבוא לבקר כדי שלא אשכח, תזכיר לי כיצד זה באמת לחיות כפי שידעת אתה להיות. למרות שלהמשיך כבר נתת לי אישור לי זה עדין לא ברור. תעזור לי לפתוח את ברז הדמעות לשחרר את הכאב כדי שאוכל לאהוב, מזמינה אני אותך אלי לחלומות לרגעים קטנים של טוב. כאילו שיזכירו לי שוב ושוב מה הכי הכי חשוב. בוא עזור לי מלאכי להיות בעולם הזה כדרכי להיות אמא, להיות אשה אנא עדי, בבקשה תן לי צחוקים חן ריגושים תן לי שוב טעימה מהחיים. כל חייך הקצרים ידעת להנות לא הפריעו לך אחרים בשלך להיות, תמיד חייכת ואהבת את כולם מורשת חשובה השארת לי בזה העולם. אז עכשיו עדי, אני הולכת את דרכי האר באורך, פתח לי את שערי התבונה לחיות מתוך שמחה. אני אימך לנצח אוהבת גם אותך. **** שבוע חדש בפתח, מתנה ברוכה אז בואו נקבלו באהבה נפיץ את אור הטוב והתקוה נתור סביב ברוגע ובנחת והשבוע יהיה לחויה מוצלחת. קדמו כל איש בחיוך רחב כשהפה נפתח פורץ הזהב פתחנו פתח לחיוך חזרה וגם אם לא אז לא נורא אל תתעצבנו מטעויות של האחר בדקו מה יש לכם בעצמכם לשפר אל תביאו הביתה את העבודה במקומה מונח כבודה נשקו כל בוקר את בן/ת הזוג והילדים כי אילו הם מתנות החיים היו נכונים תמיד להעניק זיכרו שאף פעם זה לא מספיק אל תעזבו ברוגז אף אחד כי כל אדם יחיד ומיוחד ואין שלמות בעולמנו העיקר שנהיה שלמים עם עצמנו. לא לשכוח את האיש הקטן שישן אתמול בלילה בגן חיוך וברכה יתנו לו המון גם אם אין לו איפה לישון. המנקה שבמשרד הגיעה לפניכם ברכו גם אותה בבואכם הרוכל שמולכם דוחף מרכולתו ישמח מאוד אם יראו גם אותו. אז שיהיה שבוע מלא בחום צעדו בבטחה יום אחרי יום בידיעה שעשיתם למישהו טוב זה יתן לכם סיפוק לרוב. כששפע הנתינה יציף אתכם זיכרו לקחת גם לעצמכם עכשיו אתם כה עשירים מלעשות למען אחרים. שבוע מדהים לכן אמהות יקרות, מואר ומלא באהבה המופצת לכל עבר.

 

[שרון123]

השירים מקסימים ונוגעים ללב../images/Emo23.gif

במיוחד הראשון שכל אחת מאיתנו יכלה לכתוב אותו. יש לך יכולת ביטוי מדהימה! אנא, הישארי עימנו

אולי תוכלי גם לספר קצת על עדי

מהשיר הראשון אפשר להרגיש איזה ילד מדהים ומיוחד הוא היה

 

[daphnak]

תודה רבה

תודה על המחמאות. בהזדמנות אספר על עדי, ללא ספק היה ילד מדהים ומיוחד ככל הילדים. בקרוב אצרף שירים נוספים שבעתיד מקווה שיתצרפו ללקט של שירי התפרקות וצמיחה. בנתיים אצרף בקובץ תמונה שערך לי אדם אחד ששמו לא ידוע. אתם בהחלט מודעים לסיטואציה שבה אנשים חוששים לגשת אלינו ברחוב, מסתכלים מרחוק, מדברים אך לא מעיזים להתקרב, אז כיוון שהדרך שלי לבטא את עצמי היא כתיבה, גם להם כתבתי משהו!! מסר להפגת החששות!! לא, אינני מצורעת זה לא קל אני יודעת יש דבר מפחיד בשכול אך השכול, אינו הכל. גם אני צוחקת ויש לי מה לומר, המון ממני נשאר אותו הדבר. אם רק תתנו לי הזדמנות מבלי לברוח ברחוב, תראו שאני אותה האחת ויש בי עוד לרוב. אז את המבט לא צריך להסיט אל תוך עיני מותר להביט להגיד לי שלום כמו לכולם אני עדיין בת אדם ויש לי מה לתרום אם רק תגידו "שלום".

 

[דליה ח]

את ממש נהדרת.....

כל מילה ,בכל שיר, עוצמתית . השיר הראשון רווי געגעוים ושאלות שיש לכולנו. וכולם פה יזדהו עם כל מלה. השיר השני, מזכיר לי שאתמול דיברתי עם חברה על רוח הדברים שלך בשיר. בדיוק על זה .....שאם אנשים יקראו מודעות אבל כל בוקר, הם יהיו במשך היום יותר רגועים, סבלניים, ואנשים יותר טובים. זה נשמע הזוי, אבל אני קוראת מודעות אבל כל בוקר כבר הרבה מאוד שנים. ורק עכשיו אני חושבת שזה אולי פתרון לכל התחלואים של העולם הזה. לא צריך לחכות למכות קשות כמו שקיבלנו כדי שנבין את כל מה שכתבת.

 

[daphnak]

לדליה

לא קוראת אפילו עיתונים, קשה עם כל המידע הזה על דברים שאין בכוחי לשנות, מסתפקת בחדשות הקצרות שמגישים בתוכנית הבוקר בטלויזיה. תודה על המחמאות וכולי תקווה שאכן אנשים ילמדו משהו על המשמעות האמיתית שלנו כאן בעולם הזה והיא לפזר טוב ואהבה סביב!!

 

[חיה אש]

קראתי את השירים וכל כך הזדהתי

עם הראשון במיוחד גם אני שכלתי בן בתאונת דרכים אבל לא כמוך לא יצאתי למלחמות...יצאתי למלחמה בלקום בבוקר לאסוף את עצמי ולתת לילדים שלי להמשיך לחיות בבית "רגיל" ...זה לא כל כך מצליח...אני כבר לא מסוגלת לבשל את כל המאכלים ומוצאת את עצמי עם המון ייסורי מצפון כלפי המשפחה לפעמים מוצאת את עצמי יושבת ומסביבי בלאגן עצום ואני אדישה דבר שלא היה לפני כן... אצלנו הזוגיות התחזקה , ברור לשנינו שיש שני ילדים בבית שחייבים למענם להמשיך...גם אותי הורס שכולם אומרים "איזו חזקה" ובא לי לצעוק שאני מתפרקת ...וכל כך מקווה שהשלב הזה לא יגיע ....אני כן הולכת עם הילדים לטיולים ואפילו דברים שלא עשיתי בעבר היום מכריחה את עצמי לעשות עם הילדים..(השבת היינו בטיול ג'יפים) לי בית הקברות זה המקום שאני מתחברת ואם היה אפשר הייתי שמה מזרון ושוכבת שם כל הזמן לידו..אני מטפחת מנקה ומגיעה לפעמים כמה פעמים בשבוע...לאחרונה קצת קשה יותר כי אני "נהגת הסעות" לחוגים למיניהם ...אבל לפחות פעמיים בשבוע אני שם יושבת ומעשנת עם גיא סיגריה אחת בשבילו אחת בשבילי....מסתבר שאני לא היחידה החברים שמבקרים שם נוהגים להשאיר שם סיגריה.... חזרתי לעבוד אבל מרגישה שאני לא שם ....כבר לא מתפקדת כמו בעבר ועם מלא ייסורי מצפון כלפי החברות בעבודה . כבר שנה ושלושה חודשים וכל כך מתגעגעת...