תמונות יתקבלו בברכה ../images/Emo45.gif + סיפור
לגבי הסיפור שלי: אני הייתי שבוע בניו יורק באוקטובר 2000, עם אשתי וזוג חברים, והיה משחק של וושינגטון נגד הג'יינטס. משחק חם, למרות שהוא בתחילת העונה. אשתי, שהיא אדם סבלני לטירוף שלי, הסכימה שאני אעזוב אותם ליום אחד ואלך לי למשחק לבדי (לא הצלחתי לארגן כרטיסים מראש). בבוקר מצאתי בגדים כחולים, ויצאתי ל-pen station לקחת אוטובוס ל-Meadowlands בניו-ג'רזי, האיצטדיון של ניו יורק. בתור לאוטובוס כבר ניגש אלי ספסר ושאל אם אני מחפש כרטיס. אמרתי לו שכן, אבל אני מתכנן לקנות באיצטדיון. הוא אמר לי לחכות רגע, נעלם וחזר עם כרטיס ב-50$, מעל השער (וכשאני אומר מעל, אני מתכוון מאחורי השער ביציע ה-3...) אבל בשביל הפעם הראשונה הסכמתי לכל. מהתחנה יצאו אוטובוסים בסדר מדהים. אחד נכנס לתחנה, עלו עליו 44 אנשים בדיוק והוא יצא. ברגע שהאוטובוס הראשון התחיל לסוע, השני נכנס, העמיס 44 אנשים ונסע. איך לי מושג כמה אוטובוסים יצאו באותו יום, אבל היו המונים. הארגון והסדר מאוד הרשימו אותי. הגענו לאיצטדיון. יש איזה 200 בין התחנה של האוטובוס לכניסה, ואני קולט איך אני הולך עם אלפי אנשים ומתחיל לטפס במדרגות (הנעות), רואה סביבי המון כחול ומעט אדום. כולם באורית חג. הורים וילדים, חברים, אנשים מבוגרים, וכולם חסרי דאגות ומלאי תקוה. מצאתי את הכניסה לאגף שלי, ועליתי את 10 המדרגות. ואז זה הגיע........ מגרש של 100 יארד, מסכי ג'מבו, 80 אלף מקומות ישיבה, צפלין מעל, המון מצלמות, שחקנים מתחממים על הדשא ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי מרוב שמחה !!! התיישבתי ליד זוג שמסתבר שיש להם 3 כרטיסים, רק שמישהו לא יכל להגיע והם מכרו תא הכרטיס השלישי בתחנה ב-20$, זה שאני קניתי ב-50$
גלן קלוז שרה לנו את ההימנון, היה איזה טכס ופרס לאיזה ילד, ובעיטת הפתיחה. בחיי שדמעות עמדו לי בפינות העיניים... המשחק עצמו היה טוב, אבל בגלל ש-NYG הפסידו בו (21-50) האוירה היתה נוראית. הקהל התחיל לעזוב בסוף הרבע השלישי, שרקו וצעקו בוז אם איזה רסיבר פספס את התפיסה שלו, וממש רטנו כשהרד-סקינז הצליחו פעם אחר פעם לצבור עוד נקודות. ראיתי את סטיבן דייויס רץ ל-TD. זה כן. מאז (ולפני זה) לא יצא לי להיות בארה"ב במהלך העונה, אבל אם יצא לי - הפעם אני אקח את אשתי איתי. היא צריכה לראות את זה בעצמה גם.