מי רצח את ג´יי אר
אמש הועלתה לדיון בפופוליטיקה שאלת אחריות ההורים והמערכת בכל הנוגע לעבריינות קטינים. אולי הגיעה העת שאתן מענה ברור גם לסוגיה זו. ראשית אתייחס לטענות ששמתי ליבי אליהם, ואחר כך אפרוש את משנתי. 1) היתה שם איזו קרימינולוגית שטענה שגם לאימותיהם של רוצחי נהג המונית דרק רוט - כואב. נפלא, אם כל כך כואב להן הן יכולות להקל על כאבן בקלות בכך שיתנו לגברת רוט פיצויים בשווי של מיליונים, אגב, בדיוק בשביל זה הוגשה התביעה. הטענה שגם לאם הרוצח כואב היא כמובן שטות מוחלטת. אז מה אם כואב לה? האם זה מוריד ממנה את האחריות? זהו כאב של "יורים ובוכים". אף אחד לא טוען שהיא בעצמה רצחה, או שהיא רצתה לרצוח וקבלה את הידיעה על הרצח בשמחה גדולה. אף אחד לא שאל על "הכוונות הטובות" שלה. פה לא מדובר על כוונות אלא על מעשים. היא גידלה רוצח. משום מה יש לאנשים נאורים נטיה מוזרה לבלבל בין מעשים וכוונות. כוונות טובות יכולות להוביל גם לגהינום. חברה שרוצה להתנהל בצורה המחוברת למציאות צריכה לדרוש מהפרטים שבה לפעול בצורה נכונה ולא לאפשר להם להסתתר מאחורי "כוונות טובות". השאלה היא לא שאלה של כאב אלא שאלה של אחריות. האם הורי הנערים אחראים לרצח? מן הנתונים עולה התמונה הבאה: הרוצחים גדלו תחת "מסר חינוכי" של חוסר גבולות ו"הגשמה עצמית". ההורים רצו לפנק את צאצאיהם ולתת להם את "הכל", שידרו להם מסר של אי דחית סיפוקים: בא לך? תממש. העולם שייך לצעירים, תחיה ותהנה. הילדים קיבלו מסר של "בני טובים", מסר לפיו מגיע להם לחיות מן העונג הזה עד העונג הבא. בכל פעם שהם ביצעו איזה שהוא מעשה פשע: שריפת אופנוע, שריפת מכונית או "פיצוץ" ילד במכות, המערכת כולה התגייסה כדי לשקמם ולמנוע מהם להתדרדר (כביכול). לו היו הנערים מקבלים עונשים כבדים ומרתיעים כבר על מעשי אלימות קלים, האם לא היה בכך כדי למנוע מהם להתדרדר? האם המערכת צודקת בגישתה הליברלית וה"מבינה"? האם המערכת ככלל שבויה בתפיסה של "הבנת" אלימות, חוסר גבולות, והעדפת שיקום על הרתעה? אנחנו יכולים לזהות פה שילוב די יפה בין גישת ההורים: הגישה ה"מבינה", המפנקת, וחסרת הגבולות, ובין הגישה של המערכת: "הבנת" אלימות, חוסר גבולות, והעדפת שיקום על הרתעה. האם מדובר בנורמה? על אחריות המערכת נדבר בהמשך. שורה תחתונה: גם לאם הרוצח כואב, אפילו לרוצח עצמו כואב שהוא נמצא בכלא. גם לי כואב. אין שום קשר בין כאבים אלו או אחרים ובין האחריות המוטלת על ההורים. הקרימינולוגית העלתה טיעון מטופש, וצריך לפסול אותו בצורה חד משמעית. כדאי, אגב, גם להבין מהיכן הוא נובע: מן הנטיה לבלבל בין כוונות ומעשים. האם לא רצתה לגדל רוצח, ובודאי כואב לה לגלות שזה מה שהיא גידלה, אבל העובדה שהיא היתה טיפשה ולא הבינה מה היא מגדלת איננה משנה את המציאות: זה בדיוק מה שהיא גידלה, ועל כך היא צריכה להיענש ולשלם לחברה. ======= 2) אותה קרימינולוגית גם העלתה את הטענה הבאה: אם הסביבה אשמה הרי שהאשמה נלקחת מעל כתפי האם. טענה זו נובעת מחוסר הבנה בנורמות, ובדיוק בשביל זה אני כאן. האם אמנם פעלה על פי הנורמה. כך גם המערכת כולה. ואולם חברה איננה יכולה להתייחס לבני אדם על פי מידת העצמאיות וחופש הבחירה שלהם. התפקיד של חברה הוא לא "להבין" אלא "לשדר מסרים" כלומר: להשתית נורמות. יתכן שמנקודת מבט מסוימת נגלה שלא רק חיות, ילדים, מפגרים, ומשוגעים אינם אחראים לעצמם אלא כולנו. אולי "מנקודת מבטו של אלוהים" כולנו מתוכנתים בהתאם להשפעות מסוימות שהם שילוב של תורשה – סביבה? מה נעשה אז? מה נעשה אם לפתע יתברר שאנשים הם בסה"כ עדר והם פועלים על פי נורמות ולא ממש לפי "בחירה חופשית טהורה" (מה זה בכלל?) מה נעשה אז? נבטל את בתי המשפט? בית משפט לא נועד כדי לבדוק עד כמה אדם אחראי למעשיו, אלא "לשדר מסרים" ולהשתית נורמות. וזו אחת הטעויות הגדולות של החברה המודרנית, ובגלל זה החברה שלנו כה אלימה. גם כלבים, וגם ילדים, וגם מפגרים וגם משוגעים, וגם אימהות של רוצחים, מושפעים על ידי עונשים וחיזוקים חיוביים ושליליים. אם החברה רוצה להתנהל כהלכה עליה להקרין מסר לפיו מי שמגדל רוצח יענש, יענש קשות, ולא תעמוד לזכותו שום טענה של "כוונה טובה" או "חוסר אחריות" (כי הוא כביכול בסה"כ חלק מן העדר). כולנו אכן חלקים מן העדר, ואולם אם אנחנו לא רוצים לתת לעדר להכתיב לנו לאן ננוע, אנחנו חייבים לשדר את המסר הברור: איך אנחנו (החברה) רוצה לראות את עצמה. את המסר הכואב הזה של ענישה יחושו גם יצורים שכביכול אינם אחראים על עצמם. זה ידוע מפסיכולוגיה. גם עכברים לומדים מעונשים. השאלה היא לא: עד כמה האם היתה מודעת למעשיה ועד כמה היא התנהגה כמו העדר, אלא מהו המסר שהחברה רוצה לתת: מה היא לא מוכנה לסבול. זו עוד טעות תפיסתית משמעותית בחברה שלנו. ===== כל הטעויות התפיסתיות הללו נובעות מחוסר הבנה בנורמות. אם רק ננסה להבין מה הן הנורמות שלנו נגלה שאנחנו חיים בחברה שמאלנית נאורה מודרנית הדוגלת ב"הגשמה עצמית" (שפירושה אגואיזם טהור), ב"הבנת אלימות", בחוסר גבולות, בהעדפת שיקום על הרתעה, ובשידור מסרים פושרים ובלתי מרתיעים. ברגע שנבין זאת כל ההתחבטות הקשה: מדוע אנחנו חברה כה אלימה תהיה ברורה. נ.ב. שמעתי את ששי גז (עורך דין שתמיד מגן על "בני טובים" אנסים ורוצחים) אומר בגלוי שכל העולם הולך על שיקום. הוא מרגיש את הנורמה, הוא מבין אותה. מדוע אנחנו לא? האם הוא צודק? האם אכן קיימת נורמה כזו? האם הנורמה הזו של העדפת שיקום על הרתעה היא טובה או מזיקה? איש אינו יודע. תחום הנורמות הוא חור שחור אחד ענק. שורה תחתונה: מי רצח את דרק רוט ואסף שטיירמן? תשובה: הנורמה? מה היא הנורמה? אף אחד לא יודע. תגלית המילניום: "מודעות לנורמות".
אמש הועלתה לדיון בפופוליטיקה שאלת אחריות ההורים והמערכת בכל הנוגע לעבריינות קטינים. אולי הגיעה העת שאתן מענה ברור גם לסוגיה זו. ראשית אתייחס לטענות ששמתי ליבי אליהם, ואחר כך אפרוש את משנתי. 1) היתה שם איזו קרימינולוגית שטענה שגם לאימותיהם של רוצחי נהג המונית דרק רוט - כואב. נפלא, אם כל כך כואב להן הן יכולות להקל על כאבן בקלות בכך שיתנו לגברת רוט פיצויים בשווי של מיליונים, אגב, בדיוק בשביל זה הוגשה התביעה. הטענה שגם לאם הרוצח כואב היא כמובן שטות מוחלטת. אז מה אם כואב לה? האם זה מוריד ממנה את האחריות? זהו כאב של "יורים ובוכים". אף אחד לא טוען שהיא בעצמה רצחה, או שהיא רצתה לרצוח וקבלה את הידיעה על הרצח בשמחה גדולה. אף אחד לא שאל על "הכוונות הטובות" שלה. פה לא מדובר על כוונות אלא על מעשים. היא גידלה רוצח. משום מה יש לאנשים נאורים נטיה מוזרה לבלבל בין מעשים וכוונות. כוונות טובות יכולות להוביל גם לגהינום. חברה שרוצה להתנהל בצורה המחוברת למציאות צריכה לדרוש מהפרטים שבה לפעול בצורה נכונה ולא לאפשר להם להסתתר מאחורי "כוונות טובות". השאלה היא לא שאלה של כאב אלא שאלה של אחריות. האם הורי הנערים אחראים לרצח? מן הנתונים עולה התמונה הבאה: הרוצחים גדלו תחת "מסר חינוכי" של חוסר גבולות ו"הגשמה עצמית". ההורים רצו לפנק את צאצאיהם ולתת להם את "הכל", שידרו להם מסר של אי דחית סיפוקים: בא לך? תממש. העולם שייך לצעירים, תחיה ותהנה. הילדים קיבלו מסר של "בני טובים", מסר לפיו מגיע להם לחיות מן העונג הזה עד העונג הבא. בכל פעם שהם ביצעו איזה שהוא מעשה פשע: שריפת אופנוע, שריפת מכונית או "פיצוץ" ילד במכות, המערכת כולה התגייסה כדי לשקמם ולמנוע מהם להתדרדר (כביכול). לו היו הנערים מקבלים עונשים כבדים ומרתיעים כבר על מעשי אלימות קלים, האם לא היה בכך כדי למנוע מהם להתדרדר? האם המערכת צודקת בגישתה הליברלית וה"מבינה"? האם המערכת ככלל שבויה בתפיסה של "הבנת" אלימות, חוסר גבולות, והעדפת שיקום על הרתעה? אנחנו יכולים לזהות פה שילוב די יפה בין גישת ההורים: הגישה ה"מבינה", המפנקת, וחסרת הגבולות, ובין הגישה של המערכת: "הבנת" אלימות, חוסר גבולות, והעדפת שיקום על הרתעה. האם מדובר בנורמה? על אחריות המערכת נדבר בהמשך. שורה תחתונה: גם לאם הרוצח כואב, אפילו לרוצח עצמו כואב שהוא נמצא בכלא. גם לי כואב. אין שום קשר בין כאבים אלו או אחרים ובין האחריות המוטלת על ההורים. הקרימינולוגית העלתה טיעון מטופש, וצריך לפסול אותו בצורה חד משמעית. כדאי, אגב, גם להבין מהיכן הוא נובע: מן הנטיה לבלבל בין כוונות ומעשים. האם לא רצתה לגדל רוצח, ובודאי כואב לה לגלות שזה מה שהיא גידלה, אבל העובדה שהיא היתה טיפשה ולא הבינה מה היא מגדלת איננה משנה את המציאות: זה בדיוק מה שהיא גידלה, ועל כך היא צריכה להיענש ולשלם לחברה. ======= 2) אותה קרימינולוגית גם העלתה את הטענה הבאה: אם הסביבה אשמה הרי שהאשמה נלקחת מעל כתפי האם. טענה זו נובעת מחוסר הבנה בנורמות, ובדיוק בשביל זה אני כאן. האם אמנם פעלה על פי הנורמה. כך גם המערכת כולה. ואולם חברה איננה יכולה להתייחס לבני אדם על פי מידת העצמאיות וחופש הבחירה שלהם. התפקיד של חברה הוא לא "להבין" אלא "לשדר מסרים" כלומר: להשתית נורמות. יתכן שמנקודת מבט מסוימת נגלה שלא רק חיות, ילדים, מפגרים, ומשוגעים אינם אחראים לעצמם אלא כולנו. אולי "מנקודת מבטו של אלוהים" כולנו מתוכנתים בהתאם להשפעות מסוימות שהם שילוב של תורשה – סביבה? מה נעשה אז? מה נעשה אם לפתע יתברר שאנשים הם בסה"כ עדר והם פועלים על פי נורמות ולא ממש לפי "בחירה חופשית טהורה" (מה זה בכלל?) מה נעשה אז? נבטל את בתי המשפט? בית משפט לא נועד כדי לבדוק עד כמה אדם אחראי למעשיו, אלא "לשדר מסרים" ולהשתית נורמות. וזו אחת הטעויות הגדולות של החברה המודרנית, ובגלל זה החברה שלנו כה אלימה. גם כלבים, וגם ילדים, וגם מפגרים וגם משוגעים, וגם אימהות של רוצחים, מושפעים על ידי עונשים וחיזוקים חיוביים ושליליים. אם החברה רוצה להתנהל כהלכה עליה להקרין מסר לפיו מי שמגדל רוצח יענש, יענש קשות, ולא תעמוד לזכותו שום טענה של "כוונה טובה" או "חוסר אחריות" (כי הוא כביכול בסה"כ חלק מן העדר). כולנו אכן חלקים מן העדר, ואולם אם אנחנו לא רוצים לתת לעדר להכתיב לנו לאן ננוע, אנחנו חייבים לשדר את המסר הברור: איך אנחנו (החברה) רוצה לראות את עצמה. את המסר הכואב הזה של ענישה יחושו גם יצורים שכביכול אינם אחראים על עצמם. זה ידוע מפסיכולוגיה. גם עכברים לומדים מעונשים. השאלה היא לא: עד כמה האם היתה מודעת למעשיה ועד כמה היא התנהגה כמו העדר, אלא מהו המסר שהחברה רוצה לתת: מה היא לא מוכנה לסבול. זו עוד טעות תפיסתית משמעותית בחברה שלנו. ===== כל הטעויות התפיסתיות הללו נובעות מחוסר הבנה בנורמות. אם רק ננסה להבין מה הן הנורמות שלנו נגלה שאנחנו חיים בחברה שמאלנית נאורה מודרנית הדוגלת ב"הגשמה עצמית" (שפירושה אגואיזם טהור), ב"הבנת אלימות", בחוסר גבולות, בהעדפת שיקום על הרתעה, ובשידור מסרים פושרים ובלתי מרתיעים. ברגע שנבין זאת כל ההתחבטות הקשה: מדוע אנחנו חברה כה אלימה תהיה ברורה. נ.ב. שמעתי את ששי גז (עורך דין שתמיד מגן על "בני טובים" אנסים ורוצחים) אומר בגלוי שכל העולם הולך על שיקום. הוא מרגיש את הנורמה, הוא מבין אותה. מדוע אנחנו לא? האם הוא צודק? האם אכן קיימת נורמה כזו? האם הנורמה הזו של העדפת שיקום על הרתעה היא טובה או מזיקה? איש אינו יודע. תחום הנורמות הוא חור שחור אחד ענק. שורה תחתונה: מי רצח את דרק רוט ואסף שטיירמן? תשובה: הנורמה? מה היא הנורמה? אף אחד לא יודע. תגלית המילניום: "מודעות לנורמות".
