מי שאומר פעם שלישית גלידה סתם מבלבל

[TWEETY =^.^= 2]

מי שאומר פעם שלישית גלידה סתם מבלבל

חשבתי שתהיה לי שנה מתוקה ובמקום קיבלתי שנה אדומה

פוי איזה יאוש,,,די באמת נמאס לי

בהזרעה ראשונה הייתי בטוחה שזו פעם אחת ודי. הזרעה שניה ידעתי שהסיכוי חלש פעם שלישית היא בדרך כלל גלידה - מסתבר שלא

וכלל כל כך רציתי שהפעם זה יצליח, גם בגלל הפחד מצילום הרחם שעכשיו הוא בילתי נמנע ותנאי להמשך טיפול

לקח לי 5 שנים להחליט שזהו הזמן הנכון, ובעיקר בגלל הפחד מרופאים - גם לדקירות עדין לא התרגלתי וכל פעם מחדש זה ממש טקס (כבר נגמרו הסיפורים לאחות). ועכשיו הצילום הזה,,,וכן אני יודעת שלא מתים מזה ועברו זאת עשרות לפני ויעברו זאת עשרות אחרי, ובכל זאת,,,,אני ממש מפחדת אבל ממש מפחדת. כבר חושבת אולי כדאי לוותר. נשמע אולי מצחיק מול רבות מכאן שעברו עשרות טיפולים הרבה יותר לא נעימים ממני, ובכל זאת. פשוט די נמאס לי מהכל,,,,נמאס לי מרגישות היתר שתפסה אותי, פעם לא ידעתי מה זה דמעות, וחשבתי שאצלי הן התיבשו מזמן. היום אני יכולה לבכות מכל שטות, לצחוק ברגע אחד ובמשנהו לבככות, לראות סרט ולבכות, לראות קומדיה אפילו ולבכות לשיר ככה סתם ולבכות - מאופו לעזעזל הגיעו כל הדמעות האלו, ממש לא מתאים לי, אני החתולית הזו כפי שמכנים אותי חבריי, עם כל מה שקורה נוחתת תמיד על 4 רגלים. אז תגידו זה ההורמונים,,,אבל מה בסך הכל לקחתי, כדור אחד של איקקלומין ובסך הכל 3 פעמים,,,,מזה כל השינויים???????. והמשקל שלא נדבר עליו, ממכנס 38 שהייתי כל חיי הפכתי ל,,,המממ לפילית ולא כי לא סגרתי את הפה, אני אף פעם לא הייתי אכלנית, וגדלתי רק על ממתקים - היום גם אותם לא בא לי ובלעדיהם הפכתי לפילית. אז הריון אין,,,,אבל יש המון בכי והמון משקל שלא היה, ויש המון בדיקות כואבות והמון המון דברים שגורמים לי להשאר פה מול המסך מאשר להתערבב עם האנושות שבחוץ. זה ממש לא פייר שאני לא פעילה פה ונכנסת רק בכדי לפרוק,,,אבל אני פה יותר ממש שאתם חושבים רק שכמו שאין לי ממש חשק להתערבב עם אנשים בחוץ, אין לי ממש חשק להתערבב פה, ובכלל אין לי חשק לכלום. אולי זה מה שמתוככנן לי מלמעלה, ללמוד ולראות כמה שההתמודדות לבד היא קשה, אבל תמיד התמודדתי לבד, כל חיי אז מה חדש??. יוצא לי מבולבל,,, אבל גם מה שאני מרגישה זה בלבול ויאוש אטומי

 

[ligo]

טוויוטי היקרה

אני מצטערת נורא שזה לא הצליח. אין לי גם איך להרגיע אותך בנוגע לצילום הרחם, כי גם אני צריכה לעשות רק בחודש הבא. אני רק יכולה לומר לך שגם אני מתה מפחד, שגם אני כל כך רגישה שאני בוכה מפרסומות ושגם אני בתקופה הכי מבלבלת של חיי. כשיהיה לנו ילד

, וכשהוא יהיה קצת גדול, נספר לו (?) על כל הסבל הזה שעברנו כדי להביא אותו לעולם. אז תחזיקי מעמד, תישארי "חתולית" ותזכרי שגם לחתולים מותר להתפרק לפעמים, אבל בסוף חוזרים לקרקע.

 

[הרמוניה]

אוי חמודה ../images/Emo14.gif ../images/Emo7.gif ../images/Emo25.gif

נורא מצטערת לשמוע.... אני כל כך מכירה את זה התחושה שעבר הרבה זמן בהתלבטות ומחשבה-אזשכשמנסים זה צריך ללכת חלק... הטלטלות הרגשיות שזורקות לגבהים ועומקים חדשים (בענין המכנסיים קשה לי להזדהות כבר מזמן שכחתי איך נראה 38) והלבד שבכל הענין-העובדה שלמרות התמיכה והעידוד והאהבה-יש פה משהו שאף אחד לא באמת יכול להבין.... קבלי חיבוק ענק תני לכל הכאב והעלבון והפחדים לצאת החוצה ואני עדיין חושבת שהכישלון עכשיו עוד שייך לשנה הקודמת שבאמת לא הייתה משהו... בענין צילום רחם-אל תפחדי. זה אמנם לא נעים אבל ווליום טוב וכדור נגד כאבים יפתרו את הבעיה(אני עשיתי גם צילום רחם וגם היסטרסקופיה אבחנתית שזה בלי הרדמה וממש אפשר לחיות). אני פה עם את צריכה הרמוניה

 

[רוני כהן ***]

הרמוניה מה זה היסטרסקופיה ?

אני מפחדת שאולי ירצו לעשות לי בדיקה כזאת כדי לדעת למה ההריונותאצלי הפסיקו להיקלט ברחם .

 

[סיגל היי-טק]

טוויטי יקרה מאוד!

דבר ראשון - אל תרגישי שלא בנוח שאת נכנסת לכאן רק לפרוק. אין כאן חוקים לדברים האלה. ואם זה מה שאת זקוקה לו - אנחנו כאן כדי לשמוע ולהציע את הכתף שלנו לתמיכה. "בעצב תלדי בנים" - אבל מישהו שכח את הצעד הקודם ללידה. אני אומרת "בעצב תכנסי להריון". כמה עצב אופף אותנו בתהליך הקשה הזה. בכל פעם אנחנו מקוות ומצפות ומייחלות - ולא תמיד זה הולך לנו. והנה השכנה מלמעלה נכנסה להריון חודשיים לאחר החתונה, ולזוג ההוא קרה "פנצ´ר". ורק אצלנו....למה רק אצלנו זה לא קורה... למה עלינו להאבק בדבר שהוא כ"כ בסיסי? פעם (מילה מעצבנת) פחדתי מבדיקות הדם שהיה עלי לעבור בהריון וחשבתי לעצמי: "מה אני אעשה, למען השם?" ואז, "מישהו" החליט "לגמול" אותי מהפחד והגיש לי כמתנה את הטיפולים שכרוכים בהמון זריקות. מישהו פשוט חמד לו לצון...מין הומור שחור שכזה... מישהו החליט לגמול אותי מכל הפחדים הקשורים לרפואה. נו, טוב, הצליח לו... אבל זה בסדר לפחד. זה אנושי וטבעי ושומר עלינו למען לא נאבד את שפיות דעתנו. ומותר להרגיש שרוצים לוותר. ברגע כזה, כדאי לשקול אולי הפסקה של חודש או חודשיים. זה יגרום לגוף ולנפש להתאזן, ימלא אותך בכוחות מחודשים, כוחות שיאפשרו לך להרים את המשוט ולחזור ולחתור במרץ אל עבר הארץ המובטחת. ותאמיני לי טוויטי, זה שווה את זה. ההרגשה שווה את הבכי והתסכול והכאב. אני לא יכולה להבטיח לך שזה יעלם לגמרי ברגע שתקבלי את התשובה החיובית. הרגשת התסכול מלקרוא על שלילי של חברה אחרת בפורום לא נעלמת גם כשהבטן לוחצת. הטעם הרע בפה לא נשכח כ"כ מהר, לצערי. אז תבכי, יקירתי, ותבכי לנו כאן. יש לי מקום על הכתף כדי שאת תוכלי להניח את הראש ולבכות ממה שבא לך. בין אם זה מסרטים או מההורמונים (והרי הרגישות היא מההורמונים, ולא משנה המינון, כי על כל אחת זה משפיע אחרת) - תתפרקי. כאן בשבילך, סיגל

 

[salpter]

זה כואב מאד ואף עצוב אך מי כמונו

יבין את רחשי לבך , כל מילה שלך אמת וגם אני מתמודדת כל חודש עם אותן הרגשות והתחושות, המלחמה היום יומית עם ההשמנה שמקורה ´´אינה בהרמונים´´ לדברי הרופאים עם הזריקות שה´ יודע מאיפה אני שואבת את הכוחות לבצע ולעומת זאת אני מתעלפת מכל שטות. לגבי הבכי המהיר, אני בתור אחת שאיבדה אח לא בכתי שנים (דמעה לא זלגה מעיני גם ברגעים הכי קשים, עכשיו כן), בוכה מכל שטות בעקבות הטיפולים,עד כדי כך שבטקס סיום לקבלת התואר קראתי קטע אירוני אבל מרוב התרגשות וירידה בהורמונים (לפי התאריך בחודש) בכתי תוך כדי הקראה והתנצלתי ואמרתי מהי הסיבה. בנוסף אנסה לצרף לך קובץ העוסק בדיוק במה שאנו עושות כעת מתוך הפגישה שהיתה.

 

[TWEETY =^.^= 2]

הממממ,,,,,,,,, ../images/Emo7.gif ../images/Emo24.gif ../images/Emo7.gif

יאללה באמת שמזמן לא התפרקתי ככה ועוד ניסיתי להיות עדינה. הלוואי גם שהייתי היחידה שמרגישה ככך, זה כואב יותר לדעת שיש עוד המון אנשים נפלאים שעוברים זאת גם. אני מודה לכן על המילים החמות ,,, ועל הכתף הרחבה שאתן מציעות. וממש מצטערת שככה זה יצא בליל שישי - אבל כנראה מסתובבת עם גוש כבד כבר המון המון זמן. צחוק הגורל הייתי צריכה לעשות בדיקה רק היום או ביום ראשון, אך לא רציתי להיות במתח כל החג ולכן הקדמתי אותה. ביום ראשון בבוקר כבר עשיתי בדיקה ( למרות שזה היה רק 12 יום מהכוריגון) ובצהרים קבעתי עם חברים לסיבוב קניות בחיפה אחרי שאלך לקחת את התשובה. ב-3:00 בצהרים כבר הופיעה לה הטיפה הראשונה, ספק אדומה ספק הפרשה, אך אני כבר ידעתי. הורדתי מעלי את הבגדים והתכוננתי לבטל את הפגישה עם החברים. ואז חשבתי רגע ועוד רגע, ואמרתי לעצמי,,,,נו מה עכשיו תכנסי לדכאון ותסתגרי בבית?.?? החלטתי שלא. נכנסתי להתקלח, התלבשתי חגיגי התאפרתי (ערכת האיפור שלי מכוסה אבק - כבר שנים שלא התאפרתי). והלכתי למרפאה, האחות אומרת לי יו איך שאת נראת טוב עניתי לה שהתלבשתי חגיגי לקראת התשובה השלילית. שאכן לא איחרה לבוא. ונסעתי לי לחיפה. בדרך התקשרתי לחברה שגם היא אחרי עשרות טיפולים עדיןן מנסה, וסיפרתי לה כמה שאני "גיבורה" "גיבורה" עלק,,,,כשצריך להתפורר צריך להתפורר אחרת זה גרוע יותר. טוב די די די יאללה יום חדש מחר לפחות אנחנו בקיץ ולא בחורף אחרת מצב הרוח היה בכלל בקאנטים

 

[מרב.]

אוי, טוויטי יקרה ../images/Emo24.gif

אני יושבת וחושבת מול המחשב כמה אני מבינה אותך, וכמה שהמילים דלות כשצריך להסביר רגשות. זה לא רק ההורמונים, זו הנפש שצריכה להיות חזקה כל הזמן, לא רק בשביל החיים האלו שם בחוץ, אלא גם במצב קבוע של "תחת אש": כשאת רוצה ומשתוקקת למשהו אחד קטן ולא מאוד מסובך (אם מסתכלים על כמויות הילדים מסביבינו

) אבל תשוקה וכמיהה וערגה שכזו, שמעולם לא חווית כל ימי חייך- ועדיין לשדר שהעניינים כרגיל. אז קשה לה, לנפש, וההורמונים לא עושים לך טוב, והלחץ והפחד רק מוסיפי לחדד את תחושת ה"על הקצה" הזו. גם אני בהזרעה הראשונה חשבתי שזהו זה, כי מה כבר יכול להשתבש כשיש זקיקים, ואת הזרע מביאים ממש אל מעבר לפניה? התקווה הגדולה היא בדרך כלל בהזרעה הראשונה, כשלא יודעים עוד שיש דבר כזה- שלילי. והמשיכה הבלתי מוסברת הזו אל המסך- אין מי שלא חווה את זה. לפעמים אני מתעצבנת על זה, בדרך כלל משלימה, כי אני יודעת שפה אני פורקת. גם אם אני לא כותבת, אני פורקת, ופה יש מעין חברה וירטואלית של אנשים שהנקודות המשותפות בינהן גדולות בגלל הטיפולים, ולנפש שלנו נוח עם זה. כשרק התחלתי עם הלימודים שלי, בדיוק כשהתחלנו לנסות, הייתי מעורה בכיתה, עם אנרגיות בלתי נלאות. לאחר שהתחילו הטיפולים (וכמובן, יש לציין, עם הימאסות הטיפולים...) כבר לא הייתי עד כדי כך מעורבת, האנרגיות הלכו לחפש מישהו אחר, תפחתי לי לאיטי מהגזרה עליה עמלתי (לא שהייתי דקיקה קודם, גם זה עלה לי במאמצים). אז ככה זה, ואין אפשרות להנפיק עוד שטרות אנרגיה כשהגוף שלך דווי והנפש שלך מנסה לספק את כל השטרות והמצלצלין שלה להמשך הטיפולים. זה משבר קטן, טוויטי, ואת תתגברי עליו, כאלו אנחנו. חוצים חומות שבמבט אחד לפני כן נראו לנו בלתי אפשריות לחלוטין. ואת תתחסני בדרך הזו מפני פחדים שונים, כאלו שלא חשבת שיכולת להם. וזה לא יעזור שאומר לך שצילום הרחם לא חייב להיות דבר נורא, ומאוד תלוי ביד שעושה אותו, ושכדור נגד כאבים יכול למתן את הכאב- זה לא יעזור, כי הפחד אינו רציונלי, ועומד יפה נגד טיעונים הגיוניים. אז תתבשלי לך קצת עם זה, תני למשברון הזה לעבור, תני לרעיון לחלחל שהשד אינו נורא כל כך, ואז יהיה לך יותר קל. מה עוד אני יכולה לשלוח לך מרחוק כדי לעזור, לחבק, להרגיע, ללטף? אם יש עוד משהו- תני צעקה, אני אשמע. בינתיים, כל הבנתי ואהדתי נתונים- הייתי שם. קבלי

ענק ומאחלת שתחזרי לעצמך (לפני שתחזרי למידה 38

)

מרב

 

[נילה אוהבת]

יש בי גם הזדהות וגם ../images/Emo5.gif

חשק לנער אותך מהיאוש הזה, כי כמובן שגם אני הייתי שם ויותר מידי זמן. כמה בכלל ניסית? 3 הזרעות? ובת כמה את? האם את רוצה לבזבז הרבה זמן מהחיים שלך ברחמים עצמיים וביאוש? אנחנו צריכים הכל עכשיו ומיד ואם זה לא קורה - נורא, אין בשביל מה להמשיך, כי החיים לא שווים את זה בלי שקיבלנו מה שרצינו. זו נטייה טבעית והנסיון שלנו פה הוא למצוא את מה ששווה לחיות בשבילו. ואם בשביל למצוא את זה את צריכה זמן, קחי הפסקה מהטיפולים ותמצאי את האנרגיות הדרושות לך כדי לחזור להיות את. כדי למשוך אליך את מה שאת רוצה, את רוצה (אני לא אומרת צריכה) לאהוב את עצמך, להודות על מה שיש לך, ועם זה להזמין לחייך עוד. בזה אני מאמינה, ואם פירוש הדבר שאני אחכה עוד שנה לתינוק שלי אני אחכה, אפילו שאין לי זמן מיותר. טוויטי - אני מקווה שלא פגעתי, כי התכוונתי רק לעזור. ומאחלת לך שכל משאלותיך יתגשמו השנה. באהבה

- נילה

 

[לא מזדהה]

נילה הפעם הגזמת ובגדול ../images/Emo46.gif

מה זה משנה בת כמה היא? מה זה חשוב אם זה נסיון ראשון או 20.הרי רבות דובר פה שגם כישלון ראשון הוא צורב וקשה וכל טיפול חדש שנכשל-מביא לנפילה.לפעמים מתרוממים מיד ולפעמים לוקח כמה ימים. טוויטי דיברה מתוך כאב של כישלון טרי והתבוננות כללית על המצב,הקשיים ומה שזה עושה לה. מפה ועד לעשות חישובים אם התגובה נכונה או לא,הגזמה פראית. ועוד משהו,ואולי זה נישמע קצת כהתקפה אישית,אבל לא זו הכוונה,לא כל אחד מאמין שאם הוא יאהב,ירצה,ימשוך,יאסוף אנרגיות וימלמל מנטרות זה יקרה והופ ילד. בסופו של דבר כולנו חוזרים לרפואה קונבנציונלית.לרופא,לזריקות ובדיקות הדם. לעבור את זה רגועים יותר,זה ניפלא,אולי אפילו מקל,אבל זה לא מה שבודאות יעשה את הטיפול למוצלח. אני מאד מבינה את הכאב של טוויטי והיא ביטאה את עצמה בצורה מקסימה וכנה ולא מגיעה לה הרצאה פילוסופית.

 

[TWEETY =^.^= 2]

שוב תודה על הכתף הרחבה ../images/Emo51.gif

ובבקשה על תתווכחו בגללי

ממש לא התכוונתי לעורר חילוקי דעות. ואם חסרים לכם קצת פרטים,,,,אז הנה אני משלימה את החסר. מאז ומעולם החלטתי שילד אני מביאה לבד וללא נישואין, ותמיד חשבתי שזה יהיה בגיל 30. בגיל 30 הרגשתי עדין ילדה בעצמי - וגם פחדתי נורא מהתהליך. ניסיתי לעזור כוחות ולהחליט,,,בתקווה שזה יהיה לפני 35 כי אז צריך לעשות מי שפיר (עוד בדיקה מפחידה ואימתנית) ואז כהרף עין הגיע לו גיל 35 הסתכלתי סביבי הסתכלתי בתוך עצמי, והחלטתי שזהו זה אני הולכת אם זה עד הסוף. התחלתי את כל התהליך באוקטובר אשתקד בשיא המרץ והסתכלתי לפחד בעינים ואמרתי לו נראה אותך גיבור עכשיו. אוטוטו אנחנו שוב באוקטובר ואני כבר בת 36 - שנה שלמה 3 הזרעות בלבד, כי כל הזמן הייתה בעיה אחרת. אז אין לי זמן, ולא רוצה להיות אמא זקנה ובכלל מרגישה שהשנה האחרונה ביגרה אותי מהר מידי ממה שהתכוננתי. ועכשיו החגים,,,אולי בגלל החגים אני מרגישה כך, ואולי בגלל שמזמן הייתי צריכה להוציא ואגרתי בפנים. אז הנה עוד קמצוץ על עצמי שעולה לי בהמון אנרגיות להוציא אותו. שוב המון תודה לכם על הכתף, על הפירגון, על ההזדהות, על החברות הוירטואלית המקסימה הזו. באהבה TWEETY

 

[נילה אוהבת]

מקבלת ולוקחת לתשומת ../images/Emo23.gif י

 

[זוהרה מצליחה החודש]

טוויטי יקרה

מצטערת בשבילך ויודעת שכאב הכישלון הוא מר ומתסכל. הטיפולים קשים גם פיזית וגם נפשית ולפעמים פשוט בא לעצור ולצרוח "די" "אני לא יכולה יותר" לפעמים גם חושבים למה זה מגיע לנו, הרי כל אחת שלא רוצה יש לה פנצ´ר ואנחנו הכמהות כל כך נפגעות בכל חודש. אבל, נסי לאזור כוחות עם או בלי הפסקה ולהמשיך הלאה אל הפרס הגדול שמחכה בסוף דרך החתחתים הזו. בקשר לצילום רחם, זו אכן בדיקה לא נעימה, אבל יכולה לתת אינדיקציה לבעיות שונות במידה וקיימות. מחבקת זוהרה

 

[עמית@]

טוויט טוויט

בלבול ובאלאגן וגם הפחד הזה אם בכלל ילך ומתי ילך והצילו מה לעשות אם זה כן ילך...כל שלב כורך בחובו כל כך הרבה פחד ובאלאגן, ובטח כשאת מתמודדת לבד עם הדברים זה לא מקל על העסק (תזכרי רק שחתולך הוא עזר כנגדך..) כתבו לך כבר כל כך הרבה דברים, אני מזדהה לחלוטין עם מה שענתה לך מרב, אז מוסיפה את עצמי שם בין השורות ומאחלת לך שיצליח כבר. את לא צריכה להתערבב. רק להצליח וכולנו פה נריע לך. וזה לא רק ההורמונים, המוח טרוד ועסוק במחשבות והגוף מקבל איתותים סותרים מהתרופות ומהמחשבות והחששות, לא פלא שהוא מגיב בדרכים לא ידועות, לפעמים נדמה כאילו גם הוא לא יודע יותרא מה לחשוב ומאותת לנו שדי, נמאס, לפחות זה מאמן אותנו בהקשבה לגוף, בנסיון לפענח אותות, אולי זה יעזור כשיבוא הילד.

טוויטי שנה טובה

 

[יפעתי&]

טוויטי ../images/Emo24.gif ../images/Emo24.gif ועוד ../images/Emo24.gif

זה נורא מתסכל, תמיד קיימת תקווה וכל אחת מאיתנו עושה לה את הסימנים שלה לסיכוי שהפעם זה יצליח והנפילה תמיד קשה... אני מקווה שתתעודדי, שולחת לך סלסלה מלאה חיבוקים לעידוד ומקווה ביחד איתך שבפעם הבאה זה כן יצליח... ואולי אגדת צילום הרחם תעבוד עלייך חזקי ואמצי

 

[שחר חדש]

טוויטי היקרה

את נשמעת לי בחורה אמיצה וחזקה מאוד. אני בטוחה שתעברי גם את המשבר הזה. אני מאוד מזדהה עם התחושות - אנחנו נשואים 6 שנים, מתוכם חושבים כבר 4 שנים על ילדים. לפעמים חושבים בקול (איקקלומין, הזרעות, נסיונות במחזורים טבעיים, בירורים לגבי "מה הלאה"), ולפעמים חושבים בלב (מן תקופות יאוש כאלה שכל מני תרוצים מונעים מאיתנו להתקדם). לא משנה איזה טיפולים את עושה וכמה. לפעמים אחרי מחזור אחד אפשר להרגיש שנמאס כבר. לפעמים יש כוח לסחוב 5 כאלה עד שזה קורה. זה תלוי בהרבה דברים. ואל תשכחי שלמרות שאת עברת רק מספר מחזורים - את חושבת על זה כבר חמש שנים... זה המון זמן. אני בטוחה שתתגברי ותמצאי את הכוחות להמשיך. זה שווה את זה. ולגבי הכניסה לפורום רק כשבא לך לפרוק - זה בסדר גמור. כל אחד לוקח / נותן מה שהוא מרגיש, מה שהוא יכול. יש פעמים שגם לי אין כוח להגיב. יש פעמים שאני מגיבה במרץ. זה טבעי מאוד. בעיקר לאור הסערות שאנו עוברים בתקופה הזו.

שחר

 

[נועם@בת]

טוויטי, עם חלק מהדברים

אני יכולה להזדהות. עם החלק של "הלבד בעסק" לא אתיימר להגיד שאני מבינה. לפני שהתחלתי עם הטיפולים, דיברתי עם חברה של אחותי, שהיתה אז בהריון אחרי IVF. היא אמרה לי משהו שלקח לי זמן להבין אותו. היא אמרה- טיפולי פוריות זה לא הפתרון המידי, אבל זה תהליך שעוברים כדי להכנס להריון. אני כמובן הייתי משוכנעת שלא אגיע בכלל לIVF, וברור שאכנס להריון מהזרעה. הכשלונות כואבים טוויטי. לפעמים אנחנו מצליחות לצאת מהם חזקות יותר, אבל לרוב זה שורט פוצע ומשאיר צלקות. ומצבי הרוח, ההשמנה, הדכאונות, הייאוש... כל זה בא בחבילה גדולה עטופה מרשם של תרופות פוריות. דבר אחד הבנתי- אני עם הגב אל הקיר, אין לי לאן לסגת, רק אולי לצאת מן התמונה. אני רוצה ילד, ולא נהיית צעירה יותר. לכן אני חייבת להמשיך ולהמשיך ולהמשיך. נכון, צילום הרחם מפחיד, הוא יכול לכאוב. לא נתעלם מהעובדות, להיפך, נציב אותן מול העיניים- כי זה מה שאת אמורה לעבור. ויתכן שבמהלך החודש הקרוב, יום אחד, למשך כמה דקות יכאב לך נורא. כי זה הרי כל הסיפור. כמה דקות של כאב. אם תהיי מוכנה לזה, ותקחי משככי כאבים, גם הכאב החזק יפחת ויתעמעם. קדימה טוויטי, את מכירה את עצמך. את גם יודעת שתמיד אחרי ירידה את תופסת את עצמך, אוספת את החיים שלרגע התפזרו , מרימה ראש וצועדת קדימה. את רוצה ילד, ויהיה לך ילד. רק שצריך לפעמים לשלם על זה מחיר גבוה בדרך. את תמשיכי לחתור עד שתגיעי לשם. את יודעת את זה

שנה טובה, וגמר חתימה טובה

נועם

 

[ליברה*]

תגידי, השתגעת לגמרי? ../images/Emo8.gif

אחרי שלוש הזרעות את חושבת להרים ידיים?!! פויה... אני פשוט נורא מקווה שהמחשבות האלה הן חלק מההשפעות ההורמונליות של המחזור עליך ובעוד יומיים שלושה תתעודדי. לא, המציאות לא תשתנה אבל כן תרגישי קצת יותר טוב, יותר אופטימית ובטוחה בעצמך ועם כוחות מחודשים למחזור הטיפולים הבא. את רק בת 36. זה כלום, מותק. בגיל שלך יש לך לפניך מספיק שנים בהן אפשר לעשות אפילו יותר מילד אחד. וחוץ מזה אני ממש מוחה על הביטוי "אמא זקנה". אמא זקנה זה בראש - לא בגיל. וחוץ מזה, את לא יודעת שאמהות מבוגרות נחשבות לאמהות מצויינות, דווקא בגלל הבגרות, נסיון החיים, השלווה הפנימית (היחסית)?.. בחודש הבא ימלאו לי 44 ואין לי, לצערי הרב, אפילו ילד אחד. היה לי קשה מאד להחליט על תרומת זרע מכיוון שבניגוד לך, מאז ומתמיד היה לי ברור שזה צריך להיות במסגרת קשר זוגי חזק (זה מה שרציתי.. ולא יצא). החלטתי בשל החרב המונפת על הצואר (של הגיל) אבל מהרגע שהחלטתי אני שלמה עם זה ולא עלה בדעתי לוותר. את מבינה, לפעמים אין זמן אפילו לחשוב על ויתור. יש לי חברה בת 45 שעברה את הטיפולים האלה במקביל אלי, גם היא לבדה והיה לה מאד מאד קשה (מבלי להיכנס לפרטים). והיא לא הצליחה. בגיל הזה קופת החולים כבר לא מסכימה לאשר IVF וזה יקר מדי באופן פרטי. בשבוע שעבר היא סיפרה לי (אחרי שיחות רבות עם רופאים וועדות) שהיא מבינה שאין לה ברירה אלא לוותר. וזה עשה אותי עצובה בחג. אני משוכנעת שלו היה דג זהב שמציע לה במתנה לחזור שנתיים בגיל היא היתה מאושרת וממשיכה לנסות ולנסות ולנסות. תחשבי על זה ברגעים של יאוש. מותר להרגיש חרא (גם אני נופלת חזק על התחת כל פעם שאני מקבלת את הווסת) אבל בבקשה, אל תתני לייאוש לקבוע עבורך החלטות בחיים. וחוץ מזה תזכרי, שהכוח שלך להמשיך נותן כוח להמשיך גם לאחרות, כמוני למשל. שנה טובה,

 

[רומי המקורית]

אפרוחית חמודה ../images/Emo14.gif

לכולנו יש את הימים האלו. מנסיון, תתפרקי ותחזרי ל- TWEETY שכולם מכירים. אני נחשבת מאוד אופטימית, כמעט בכל דבר, אבל גם לי יש את הימים שלי... קבלי

וגם

 

[eyelash]

הזדהות

חששתי בתחילה להכנס לפורום הזה בכיוון שהיה נדמה לי שרק נשים שעוברות את המסע בדרך המאוד כואבת ב ivf כותבות כאן. אני רואה שיש מקום גם סתם לכמוני שרק בשלב האיקקלומין, חצי שנה, חמש הזרעות. אז אני מרשה לעצמי לשתף אותכן במתח העולה למימדים עצומים הערב, שעדיין לא קיבלתי מחזור, והיום אני צריכה לקבל, ובשיטוטים הוירטואלים, שקצת מרגיעים, ראיתי בפורום של בוצ´ן שמישהי שאלה אם איקקלומין גורם לאיחור במחזור, כי יש לה איחור אבל אין הריון. ואני כבר לחוצה נורא. מרגישה כל הזמן שעומדת לקבל ולא יודעת איך להכין את עצמי כבר לאכזבות. זה מתיש. אני יודעת שאתאושש אחרי כמה ימים ואכנס לסיבוב הבא, אבל זה כל כך מתיש. אני חייבת לומר שמאוד מעודד לקרוא כשמשהי הצליחה אחרי הרבה זמן. זה ממש עושה תקווה. ולטווטי, עברתי לפני כחודש את צילום הרחם, פחדתי נורא נורא נורא, ולקחתי וליום + שני אופטלגין, וזה עבר, ומרגיע להיות אחרי ולדעת "שהצנרת"בפנים תקינה. תפנקי את עצמך (אני אכלתי טילון - זה נורא טעים ומרגיע) ואז תכנסי לצילום ותצאי גדולה. בי אילה