מי שמעוניין
מי אמר שחלק מהזיכרונות שלנו רעים?
אני חושבת שלא משנה מה אנחנו עוברים בחיים שלנו זה לטובה.ולא,זה לא קטע של ״אלוהים יודע מה הוא עושה״ או בולשיט כזה..אני חושבת שזיכרונות ואנשים בונים את הבן אדם אני מאמינה שלכל מעשה מפגר או חכם שאנחנו עושים משפיע לנו על העתיד. עתיד קרוב עתיד רחוק. עתיד. לא הייתם רוצים להיות יותר אמיצים? להיות אמיצה זה ניראה לי תכונה ממש חשובה אצל אדם. לא לפחד להיות אתה לא לפחד לעשות שטויות, זה מתחיל מלא לפחד לעלות לרכבת הרים הזאת בלונה פארק עד לנסות להיות שונה בתיכון.
אומרים שגיל הבגרות זה הגיל הכי קשה.
אני באמת לא מבינה למה אני לא רואה אותו ככה,מהצד זה מבלבל ומטמטם אבל כשאני עצמי עוברת את זה.זה ממש לא כזה נורא כמו שאנשים מתארים. כן יש בלבולים ורגשות, אבל זה כיף זה מוסיף טעם וריגושים לחיים. איך החיים שלנו היו נראים בלי כל הדרמות הקטנות שאנחנו נתקעים עליהם? זה כיף! אנשים אומרים לי שאני מיוחדת. לא מבינה ככ למה.. אולי אני טיפה יותר עקשנית ועומדת על שלי מילדים אחרים בני גילי ואולי יש לי יותר מחשבות ודעות שאני נותנת להם לצאת אבל גם אני פחדנית, או לפחות לא אמיצה כמו שאני רוצה אני אהיה....
אני אוהבת לקחת סיכונים אני אוהבת לדחוף גבולות. פתאום לחמצן חצי שיער, להתחיל לעשן, לעשן סמים בטיול שנתי. אני אעשה את כל השטויות האלה אבל ללכת לים עם בגד ים בלי חולצה? בחיים לא. זה כזה אבסורד, לפעמים אני מרגישה לגמרי חסרת אונים. כאילו מה עוד יש לי לעשות עם הגוף השמן והמכוער שלי. את האמת זה לא קטע של חוסר ביטחון כי יש לי ביטחון, אין לי בעיה לבוא לבן אדם ברחוב ולהתחיל לדבר איתו, אין לי בעיה לקבל דיחוי או סירוב . יש לי בעיה אם זה שיש אנשים שיכולים לצחוק עליי כי אני כאילו ״מהחלשים״. אני חושבת שאני כל היום רוצה להיות עם חברים שלי כי אני פוחדת להגיע למחשבה שאין לי חברים. למרות שגם אם אני מקיפה את עצמי כל היום בחברים , תמיד בלילה לפני שאני הולכת לישון אמי אסתכל על החדר שלי ואני אראה את כל התמונות והברכות. ואני עדיין אבכה לעצמי על זה שאין לי חברים ושאף אחד לא אוהב אותי אני באמת לא יודעת למה זה ככה, אבל זה ככה. משהו שאני ממש שונאת: שאנשים חושבים שהם מבינים אותי. אל תגידו לי ״אני מבין/ה אותך אני יודעת מה זה גם אני הייתי ככה בדיוק וזה יעבור״ את או אתה לא יודעים מה אני מרגישה! הייתם מתים לדעת מה עובר לי בראש שלי או של כל בן אדם אחר אולי עברתם את אותה הסיטואציה אבל אל תגידו שאתם מבינים אותי כי אתם ממש לא! כל אחד והראש שלו אני חושבת שגם לאף אחד אין זכות לבוא ולהעביר עלי או על ההתנהגות שלי ביקורות. אתם לא יודעים מה עובר עליי!!!! אתם תכלס לא יודעים מי אני!! וגם אם אני הבן אדם הכי קרוב אליכם או שאתם מכירים אותי מכיתה ג׳ אתם לא יודעים מי אני בדיוק כמו שאני לא יודעת מי אתם.. עוד משהו שמעצבן אותי: שאנשים מנסים להעלות את הביטחון ״את לא לבד אני תמיד פה״ בלהבלהבלה איפה היית שאני הייתי בבית חולים עם 40 מעלות??? איפה אתה היית כשהייתי צריכה עזרה למבחן??? איפה כולכם הייתם שאני ישבתי בשישי בבית אחרי ששלושה ימים הייתי חולה וכולם רק שלחו לי הודעות בוואטסאפ לבדוק אם אני בסדר כדאי למלא את התפקיד של ״החברים״? צבועים.
מי אמר שחלק מהזיכרונות שלנו רעים?
אני חושבת שלא משנה מה אנחנו עוברים בחיים שלנו זה לטובה.ולא,זה לא קטע של ״אלוהים יודע מה הוא עושה״ או בולשיט כזה..אני חושבת שזיכרונות ואנשים בונים את הבן אדם אני מאמינה שלכל מעשה מפגר או חכם שאנחנו עושים משפיע לנו על העתיד. עתיד קרוב עתיד רחוק. עתיד. לא הייתם רוצים להיות יותר אמיצים? להיות אמיצה זה ניראה לי תכונה ממש חשובה אצל אדם. לא לפחד להיות אתה לא לפחד לעשות שטויות, זה מתחיל מלא לפחד לעלות לרכבת הרים הזאת בלונה פארק עד לנסות להיות שונה בתיכון.
אומרים שגיל הבגרות זה הגיל הכי קשה.
אני באמת לא מבינה למה אני לא רואה אותו ככה,מהצד זה מבלבל ומטמטם אבל כשאני עצמי עוברת את זה.זה ממש לא כזה נורא כמו שאנשים מתארים. כן יש בלבולים ורגשות, אבל זה כיף זה מוסיף טעם וריגושים לחיים. איך החיים שלנו היו נראים בלי כל הדרמות הקטנות שאנחנו נתקעים עליהם? זה כיף! אנשים אומרים לי שאני מיוחדת. לא מבינה ככ למה.. אולי אני טיפה יותר עקשנית ועומדת על שלי מילדים אחרים בני גילי ואולי יש לי יותר מחשבות ודעות שאני נותנת להם לצאת אבל גם אני פחדנית, או לפחות לא אמיצה כמו שאני רוצה אני אהיה....
אני אוהבת לקחת סיכונים אני אוהבת לדחוף גבולות. פתאום לחמצן חצי שיער, להתחיל לעשן, לעשן סמים בטיול שנתי. אני אעשה את כל השטויות האלה אבל ללכת לים עם בגד ים בלי חולצה? בחיים לא. זה כזה אבסורד, לפעמים אני מרגישה לגמרי חסרת אונים. כאילו מה עוד יש לי לעשות עם הגוף השמן והמכוער שלי. את האמת זה לא קטע של חוסר ביטחון כי יש לי ביטחון, אין לי בעיה לבוא לבן אדם ברחוב ולהתחיל לדבר איתו, אין לי בעיה לקבל דיחוי או סירוב . יש לי בעיה אם זה שיש אנשים שיכולים לצחוק עליי כי אני כאילו ״מהחלשים״. אני חושבת שאני כל היום רוצה להיות עם חברים שלי כי אני פוחדת להגיע למחשבה שאין לי חברים. למרות שגם אם אני מקיפה את עצמי כל היום בחברים , תמיד בלילה לפני שאני הולכת לישון אמי אסתכל על החדר שלי ואני אראה את כל התמונות והברכות. ואני עדיין אבכה לעצמי על זה שאין לי חברים ושאף אחד לא אוהב אותי אני באמת לא יודעת למה זה ככה, אבל זה ככה. משהו שאני ממש שונאת: שאנשים חושבים שהם מבינים אותי. אל תגידו לי ״אני מבין/ה אותך אני יודעת מה זה גם אני הייתי ככה בדיוק וזה יעבור״ את או אתה לא יודעים מה אני מרגישה! הייתם מתים לדעת מה עובר לי בראש שלי או של כל בן אדם אחר אולי עברתם את אותה הסיטואציה אבל אל תגידו שאתם מבינים אותי כי אתם ממש לא! כל אחד והראש שלו אני חושבת שגם לאף אחד אין זכות לבוא ולהעביר עלי או על ההתנהגות שלי ביקורות. אתם לא יודעים מה עובר עליי!!!! אתם תכלס לא יודעים מי אני!! וגם אם אני הבן אדם הכי קרוב אליכם או שאתם מכירים אותי מכיתה ג׳ אתם לא יודעים מי אני בדיוק כמו שאני לא יודעת מי אתם.. עוד משהו שמעצבן אותי: שאנשים מנסים להעלות את הביטחון ״את לא לבד אני תמיד פה״ בלהבלהבלה איפה היית שאני הייתי בבית חולים עם 40 מעלות??? איפה אתה היית כשהייתי צריכה עזרה למבחן??? איפה כולכם הייתם שאני ישבתי בשישי בבית אחרי ששלושה ימים הייתי חולה וכולם רק שלחו לי הודעות בוואטסאפ לבדוק אם אני בסדר כדאי למלא את התפקיד של ״החברים״? צבועים.