מי שקרא באתר של אלון לא צריך לקרוא
למי שמתעצל ללכת לאתר של אלון ולקרוא את החלום הצלול הראשון שלי אני מעתיקה אותו לפה: בהתחלה אני לא זוכרת על מה חלמתי, אבל איכשהו הבנתי שזה חלום. הייתי בכיתה וכל הכיתה פתרה תשבצים. וכאילו היה מדריך מוסמך, ואני לא יודעת איך אבל ידעתי שהוא זה שעזר לי להבין שזה חלום. התחלתי לקפוץ עליו ולנשק אותו ולצרוח לו באזניים ``תודה תודה תודה!``. הוא היה צרפתי, לא זוכרת איך קראו לו, (למרות שבחלום הבטחתי לי ולו שאני אזכור את השם שלו לעד) משהו _____ דה _____. הוא בכלל לא התרגש מהצרחות שלי ואמר שזה לא כזה עניין ולא משהו מיוחד. המשכתי לצרוח ולנשק אותו בלחיים ולקפוץ, ואז ירדתי ממנווהתחלתי לבחון את הכיתה. כל אותו הזמן הכיתה היתה עסוקה בתשבצים ובכלל לא שמה לב לצרחות שלי ולמדריך הזה. לא היה מורה אבל אני ***בטוחה*** שהמדריך הזה לא היה המורה, הוא יתר דמה למן מדריך טיולים כזה. התחלתי לצעוק בכיתה ``שמישהו ישאל אותי משהו!!!`` כי הרגשתי שמה שאני לא אגיד יהפך לנכון. אז ילדה אחת קמה, אבל זה היה מוזר כי לא הכרתי אותה והכיה שבה הייתי היא בכלל לא הכיתה שלי. ואז הילדה שאלה איך אומרים חציל בפרסית (?), מוזר, דווקא חשבתי שישאלו אותי דברים כמו מה משמעות החיים. אז בכל אופן צעקתי לה ישר בתוך האוזן ``קישקוש בלבוש!!!!!!!!!!!!!!`` (נכון, זה טיפשי, אבל לא עלה דעתי משהו יותר נכון להגיד) ואז פתאום קמה חברה שלה וכתבה לי ´קישקוש בלבוש´ על המכנסיים. אז קמתי והלכתי משם ניסיתי לעשות את מבחן המוצקות אז ניגשתי לקיר הכיתה ואמרתי לעצמי משפט מאוד טיפשי שאני זוכרת מכיתה ד´ (אני תמיד עושה דברים טיפשיים בחלומות שלי) ואני לא יודעת למה דווקא אותו. אמרתי ´קנדי קן דו איט´. ואז ניסיתי לדחוף את האצבע שלי לקיר. האצבע שלי נכנסה פנימה, והמקום איפה שהכנסתי נסדק כולו. ההרגשה הייתה כמו בפלסטלינה רכה. פירורי הסיד של הקיר כאילו נשאבו פנימה, כמו שאתם מכירים באפקטים של סרטים. פתאום הרגשתי משהו קשה והנחתי שזה קיר בן שתי שכבות. אמרתי שוב ´קנדי קן דו איט´ ודחפתי הלאה את האצבע (כל אותו הזמן החור היה בגודל של אצבע). זה היה קצת יותר קשה אבל הרגשתי את האוויר בצד השני.הצצתי דרכו החוצה וראיתי מן מקלות עץ כאלה, כמו שמתאמנים עליהם בבלט. אז ניסיתי להרחיב את החור ופתאום, חצי קיר נופל החוצה! הכיתה לא שמה לב.יצאתי בין ההריסות למסדרון שהיה חצי פתוח (מצד אחת שורת כיתות, מצד שני מן מרפסת) וראיתי שמקלות הבלט שלי הם בעצם המקלות של המעקה. המסדרון היה שומם לגמרי. רציתי לנסות לעוף מהמעקה אבל שני דברים עצרו אותי: 1. פחדתי שאני לא אצליח לעוף ואני אפול ומהמכה אני אתעורר (כבר אמרתי שבזמן חלום יש לי מחשבות טיפשיות?) 2. הצצתי מעל המעקה וראיתי פיגום עץ כזה של צבעים ועליו עומד איש שאותו זיהית כפקונדו מהסדרה המגעילה קטנטנות. נשבעת בכל מה שיקר לי שאין לי מושג איך הוא הגיע לשם. אני בכלל לא אוהבת את הסדרה הזאת. הוא לבש מן מעיל כחול עם קפוצ´ון גדול כחול והוא צעק משהו, ואז יש מן תקופה מעורפלת. יכול להיות דקות יכול להיות שעות. כשחזרה הכרתי עש=דיין הייתי מודעת לכך שזה חלום, ושוב הייתי במסדרון הזה. עברה שם ילדה אחת שהיא בכיתה מקבילה לשלי, אני לא משהו חברה שלה, יחסי שלום-שלום. היא עברה מבלי להסתכל עלי ונכנסה לכיתה שבה הייתי קודם. נכנסתי בעיקבותיה. כלום עמדו בפינה המרוחקת מהקיר ששברתי. כולם לבשו שחור. התחלתי לצחוק כי חשבתי שהם עושים לי לוויה כי הם חשבו שנקברתי תחת ההריסות של הקיר צחקתי וצחקתי ומשכתי להם באזניים. למען האמת חשבתי שלא יראו אותי, כמו בלתי נראת ובלתי נשמעת, כמו שכתוב בדי הרבה עדויות באתר, אבל הם שמו לב והילדה הזאת הכיתה המקבילה נתנה לי כזה מבט של ´למה-את-לא-מכבדת-את-המת´ ואז הוצאתי להם לשון והלכתי שוב למסדרון. פתאום, זה היה נורא מוזר, נהייתי משבצת בתשבץ. בכל המשבצות סביבי היו מלאות אותיות חוץ מאחת שהתקרבה אלי בצורה מדאיגה. היא גדלה וגדלה, ואיימה להשתלט עליי. לא יודעת איך, אבל הסקתי מזה שהחלום עומד להגמר. הכל קרה כל כך מהר. עברו לי בראש שתי מחשבות במהירות שיא: 1. לעשות איזה תרגיל להמשכת החלום, כדי לא לפספס את הפלא הזה. 2. אולי כדאי להפסיק, כי זוכרים טוב יותר אם מתעוררים באמצע ולא מתי שהו נגמר. בסוף מרוב שחשבתי המשבצת השתלטה עלי ופקחתי עיינים וראיתי מולי את התקרה הלבנה הגדולה שלי. רצתי מהר לרשום הכל ביומן כשזה עוד טרי.
למי שמתעצל ללכת לאתר של אלון ולקרוא את החלום הצלול הראשון שלי אני מעתיקה אותו לפה: בהתחלה אני לא זוכרת על מה חלמתי, אבל איכשהו הבנתי שזה חלום. הייתי בכיתה וכל הכיתה פתרה תשבצים. וכאילו היה מדריך מוסמך, ואני לא יודעת איך אבל ידעתי שהוא זה שעזר לי להבין שזה חלום. התחלתי לקפוץ עליו ולנשק אותו ולצרוח לו באזניים ``תודה תודה תודה!``. הוא היה צרפתי, לא זוכרת איך קראו לו, (למרות שבחלום הבטחתי לי ולו שאני אזכור את השם שלו לעד) משהו _____ דה _____. הוא בכלל לא התרגש מהצרחות שלי ואמר שזה לא כזה עניין ולא משהו מיוחד. המשכתי לצרוח ולנשק אותו בלחיים ולקפוץ, ואז ירדתי ממנווהתחלתי לבחון את הכיתה. כל אותו הזמן הכיתה היתה עסוקה בתשבצים ובכלל לא שמה לב לצרחות שלי ולמדריך הזה. לא היה מורה אבל אני ***בטוחה*** שהמדריך הזה לא היה המורה, הוא יתר דמה למן מדריך טיולים כזה. התחלתי לצעוק בכיתה ``שמישהו ישאל אותי משהו!!!`` כי הרגשתי שמה שאני לא אגיד יהפך לנכון. אז ילדה אחת קמה, אבל זה היה מוזר כי לא הכרתי אותה והכיה שבה הייתי היא בכלל לא הכיתה שלי. ואז הילדה שאלה איך אומרים חציל בפרסית (?), מוזר, דווקא חשבתי שישאלו אותי דברים כמו מה משמעות החיים. אז בכל אופן צעקתי לה ישר בתוך האוזן ``קישקוש בלבוש!!!!!!!!!!!!!!`` (נכון, זה טיפשי, אבל לא עלה דעתי משהו יותר נכון להגיד) ואז פתאום קמה חברה שלה וכתבה לי ´קישקוש בלבוש´ על המכנסיים. אז קמתי והלכתי משם ניסיתי לעשות את מבחן המוצקות אז ניגשתי לקיר הכיתה ואמרתי לעצמי משפט מאוד טיפשי שאני זוכרת מכיתה ד´ (אני תמיד עושה דברים טיפשיים בחלומות שלי) ואני לא יודעת למה דווקא אותו. אמרתי ´קנדי קן דו איט´. ואז ניסיתי לדחוף את האצבע שלי לקיר. האצבע שלי נכנסה פנימה, והמקום איפה שהכנסתי נסדק כולו. ההרגשה הייתה כמו בפלסטלינה רכה. פירורי הסיד של הקיר כאילו נשאבו פנימה, כמו שאתם מכירים באפקטים של סרטים. פתאום הרגשתי משהו קשה והנחתי שזה קיר בן שתי שכבות. אמרתי שוב ´קנדי קן דו איט´ ודחפתי הלאה את האצבע (כל אותו הזמן החור היה בגודל של אצבע). זה היה קצת יותר קשה אבל הרגשתי את האוויר בצד השני.הצצתי דרכו החוצה וראיתי מן מקלות עץ כאלה, כמו שמתאמנים עליהם בבלט. אז ניסיתי להרחיב את החור ופתאום, חצי קיר נופל החוצה! הכיתה לא שמה לב.יצאתי בין ההריסות למסדרון שהיה חצי פתוח (מצד אחת שורת כיתות, מצד שני מן מרפסת) וראיתי שמקלות הבלט שלי הם בעצם המקלות של המעקה. המסדרון היה שומם לגמרי. רציתי לנסות לעוף מהמעקה אבל שני דברים עצרו אותי: 1. פחדתי שאני לא אצליח לעוף ואני אפול ומהמכה אני אתעורר (כבר אמרתי שבזמן חלום יש לי מחשבות טיפשיות?) 2. הצצתי מעל המעקה וראיתי פיגום עץ כזה של צבעים ועליו עומד איש שאותו זיהית כפקונדו מהסדרה המגעילה קטנטנות. נשבעת בכל מה שיקר לי שאין לי מושג איך הוא הגיע לשם. אני בכלל לא אוהבת את הסדרה הזאת. הוא לבש מן מעיל כחול עם קפוצ´ון גדול כחול והוא צעק משהו, ואז יש מן תקופה מעורפלת. יכול להיות דקות יכול להיות שעות. כשחזרה הכרתי עש=דיין הייתי מודעת לכך שזה חלום, ושוב הייתי במסדרון הזה. עברה שם ילדה אחת שהיא בכיתה מקבילה לשלי, אני לא משהו חברה שלה, יחסי שלום-שלום. היא עברה מבלי להסתכל עלי ונכנסה לכיתה שבה הייתי קודם. נכנסתי בעיקבותיה. כלום עמדו בפינה המרוחקת מהקיר ששברתי. כולם לבשו שחור. התחלתי לצחוק כי חשבתי שהם עושים לי לוויה כי הם חשבו שנקברתי תחת ההריסות של הקיר צחקתי וצחקתי ומשכתי להם באזניים. למען האמת חשבתי שלא יראו אותי, כמו בלתי נראת ובלתי נשמעת, כמו שכתוב בדי הרבה עדויות באתר, אבל הם שמו לב והילדה הזאת הכיתה המקבילה נתנה לי כזה מבט של ´למה-את-לא-מכבדת-את-המת´ ואז הוצאתי להם לשון והלכתי שוב למסדרון. פתאום, זה היה נורא מוזר, נהייתי משבצת בתשבץ. בכל המשבצות סביבי היו מלאות אותיות חוץ מאחת שהתקרבה אלי בצורה מדאיגה. היא גדלה וגדלה, ואיימה להשתלט עליי. לא יודעת איך, אבל הסקתי מזה שהחלום עומד להגמר. הכל קרה כל כך מהר. עברו לי בראש שתי מחשבות במהירות שיא: 1. לעשות איזה תרגיל להמשכת החלום, כדי לא לפספס את הפלא הזה. 2. אולי כדאי להפסיק, כי זוכרים טוב יותר אם מתעוררים באמצע ולא מתי שהו נגמר. בסוף מרוב שחשבתי המשבצת השתלטה עלי ופקחתי עיינים וראיתי מולי את התקרה הלבנה הגדולה שלי. רצתי מהר לרשום הכל ביומן כשזה עוד טרי.
