לזכרו של מומי אמר ז"ל
הדעת לא תופסת את הנאמר או הנכתב, מומי ז"ל. אני כותב וכואב. זכיתי להיות אחד מבניו של מומי עת עבדתי באילת. לא סתם בחרתי בהגדרה "אחד מבניו". מי שהכיר את מומי ידע שאם יזדקק לעזרה, לאוזן קשבת או "סתם" למישהו לדבר איתו, תמיד יתקבל באהבה והבנה אצל מומי. מומי היה איש משפחה. כמו שאני הולך היום בחזה נפוח, גאה בילדיי, כך היה מומי לי דוגמה לפני שזכיתי להיות הורה. כשנפגשנו קודם כל עדכן וסיפר מה ואיך עושים הילדים ואח"כ ... לעבודה. זה אף פעם לא בא על חשבון העבודה, אבל ראית והבנת מאיפה שואב מומי את הכח. אם היו שואלים את דעתי על "איזה סוג מנהל הוא מומי?" הייתי בוחר ב-אדם ומנהל. תמיד חברי, תמיד אבהי ודואג, תמיד חייכן. הספד? מילות נחמה? זיכרון? לא ברור לי איך לקרוא למה שיוצא לי עכשיו תוך כדי כתיבה. חשוב לי שאנשים ידעו. שמי שלא זכה לפגוש את מומי ידע שהיה לנו אחד כזה מיוחד במערכת שלנו ואיבדנו אותו. הפסדנו... לאשה, לניסים, הילדים והנכדים. זכיתם להיות במחיצת אדם גדול. החזיקו את תמונתו בגאון ואימרו: ממנו למדנו ואנו גאים. נכון, אתם כבר מתגעגעים ולא מעכלים את גודל המכה. גם אנו בוכים איתכם... תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.