Slackerbitch1
New member
מכורה
שוטטתי לי בפורומים השונים שנתקלתי בפורום זה, 'מכורים'. פתאום עלה בי רצון עז להוציא על גביי הפורום את ההתמכרות שלי, שהורגת אותי לאט לאט. אז קודם כל שלום. קוראים לי ענבל ואני בת 17 מרמת השרון. מגיל נורא צעיר הסתובבתי עם הבראנז'ה התל אביבית, אבא שלי הוא מוסיקאי וזה הסביבה הטבעית שלו. תמיד הייתי עם אבא, ליד. מגיל 12 עישנתי ג'וינטים, ושלא תבינו לא נכון.. הוא לא אבא רע, הוא פשוט לא יודע להיות אבא. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי צריכה להיות גדולה, תמיד הייתי צריכה להסתדר לבד ולא להיות ילדה. אף פעם לא הייתה לי ילדות אמיתית, אף פעם לא חוויתי שמחה אמיתית. השנתיים האחרונות מבחינה נפשית היו הגרועות בחיי, וזה רק הולך ומתגבר. לפני שנה החלטתי לנסוע עם כמה חברים לברלין, ושמה למתנת יומולדת 16 קיבלתי על מגש את הזריקה הראשונה שלי. ומאז בכל הזדמנות השתמשתי. מתי שהיה כסף, חייתי נפלא. ומתי שלא נאלצתי לגנוב מאבא. ועכשיו כמה חודשים שנכנסתי לקצב חיים מסחרר, אתמל קיבלתי את הקריז הראשון שלי. ועכשיו הפחד מכה בי, אני כ"כ פוחדת, אני רק רוצה להכנס למיטה ולהתחבק עם אמא-בדימיון... ולבכות. ואני מכורה, ואני רוצה לצאת מזה, ואני פוחדת. אף אחד לא שם לב, אף אחד לא יודע. כולם מעירים כל הזמן על כמה רזיתי, והם לא שמים לב. הרזון שלי נהיה חולני, דקה דקה ולבנה כמו מת. אני לא רוצה, אבל אני יודעת שעוד שעה בערך אני אלך לקחת את המנה שלי להיום. אין לי כוחות נפשיים, לא רוצה לחיות ולא רוצה למות.
שוטטתי לי בפורומים השונים שנתקלתי בפורום זה, 'מכורים'. פתאום עלה בי רצון עז להוציא על גביי הפורום את ההתמכרות שלי, שהורגת אותי לאט לאט. אז קודם כל שלום. קוראים לי ענבל ואני בת 17 מרמת השרון. מגיל נורא צעיר הסתובבתי עם הבראנז'ה התל אביבית, אבא שלי הוא מוסיקאי וזה הסביבה הטבעית שלו. תמיד הייתי עם אבא, ליד. מגיל 12 עישנתי ג'וינטים, ושלא תבינו לא נכון.. הוא לא אבא רע, הוא פשוט לא יודע להיות אבא. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי צריכה להיות גדולה, תמיד הייתי צריכה להסתדר לבד ולא להיות ילדה. אף פעם לא הייתה לי ילדות אמיתית, אף פעם לא חוויתי שמחה אמיתית. השנתיים האחרונות מבחינה נפשית היו הגרועות בחיי, וזה רק הולך ומתגבר. לפני שנה החלטתי לנסוע עם כמה חברים לברלין, ושמה למתנת יומולדת 16 קיבלתי על מגש את הזריקה הראשונה שלי. ומאז בכל הזדמנות השתמשתי. מתי שהיה כסף, חייתי נפלא. ומתי שלא נאלצתי לגנוב מאבא. ועכשיו כמה חודשים שנכנסתי לקצב חיים מסחרר, אתמל קיבלתי את הקריז הראשון שלי. ועכשיו הפחד מכה בי, אני כ"כ פוחדת, אני רק רוצה להכנס למיטה ולהתחבק עם אמא-בדימיון... ולבכות. ואני מכורה, ואני רוצה לצאת מזה, ואני פוחדת. אף אחד לא שם לב, אף אחד לא יודע. כולם מעירים כל הזמן על כמה רזיתי, והם לא שמים לב. הרזון שלי נהיה חולני, דקה דקה ולבנה כמו מת. אני לא רוצה, אבל אני יודעת שעוד שעה בערך אני אלך לקחת את המנה שלי להיום. אין לי כוחות נפשיים, לא רוצה לחיות ולא רוצה למות.