מכירים את הימים ?

[האח של נטע]

מכירים את הימים ?

הימים האלה שבהם אתה רוצה לכתוב, אבל לא יודע מה ? הימים האלה, שבהם גוש מעיק חונה לו בבית החזה, ולא זז משם גם אחרי שקיבל דו"ח על חנייה בלתי חוקית ? הימים האלה, שרוצים לצעוק, אבל אין בדיוק על מי ? הימים האלה, שרוצים לבכות, אבל אפילו לראות את במבי לא משכנע את הדמעות לצאת ? הימים האלה שרוצים לחלום עליהם, אבל הם מסרבים להופיע בחלום ? הימים האלה, שאתה רוצה לדבר עם אנשים, אבל בעצם מגלה שאין לך בדיוק מה לאמר ? הימים האלה, שבהם כל מטלה פשוטה נראית כמו הר, וכל הר הוא האברסט בחורף ? הימים האלה ? הימים האלה . היום הזה. כזה.

 

[BooBee]

גם אני מרגישה ככה

ממש עכשיו, אמרתי לחברים בעבודה שזה לא החודש שלי... פשוט ככה. ביום שלישי הייתי בהלוויה של מורן עמית, אחרי ימים ארוכים וקשים של נסיונות ללמוד מחדש לחיות עם עוד אובדן, וביום חמישי בערב עוד טלפון ומספרים לי שאחד החברים הכי טובים שלי בעולם היה מעורב בתאונת דרכים קשה. הוא במצב קשה בטיפול נמרץ וביום שישי הלכתי לבקר אותו. לא הייתי מסוגלת להכנס לראות אותו. הסתכלתי מרחוק, כשפתחו את הדלת וחייכתי. אני אפילו לא יודעת אם הוא יודע שהייתי שם. כל סוף השבוע התחרב לי לחלוטין. חברה אחת כבר אמרה יל שמפחיד להכיר אותי עם כל האסונות האלה. והיום בבוקר בכלל לא רציתי לקום מהמיטה. אני זוכרת שחלמתי על אחותי, אבל לא זוכרת מה בדיוק היה שם. אני חושבת שחלמנו על הילדות שלנו והיא אמרה לי הרבה דברים. אני שונאת לא לזכור מה היא אומרת לי בחלומות. הימים המטורפים האלה, אני מרגישה לפעמים שאני כאן על זמן שאול. רויטל.

 

[האח של נטע]

...

כבר לא יכול לחשוב על כותרות... אי פשוט נזכר בימים שאחרי מות אבי, בחצי שנה של קימה ללא התעוררות, של התעוררות ללא קימה, של חיים ללא תקומה, ויכול רק לאמר, בשקט, לאוזן הוירטואלית, שממש, אבל ממש, אין לי כוח. נשמע מצחיק, אין לי כוח ללא לעשות כלום.... והזמן השאול - אני כבר לא מרגיש שאני כאן על זמן שאול. אני יודע. כי חר, מי יודע מה יהיה מחר. מצטער לשמוע על סופה"ש. אני מרגיש מעט קטנטן, כי אותי זרקו לשולי הזירה דברים פעוטים, קטנים. בגד תלוי בארון, פתק ליום הולדת שבמקרה נתקלתי בו, ילדה ברחוב עם הצבע הנכון של השיער, שיר ברדיו... והחלומות. טל

 

[noor נור]

ילדים יקרים הזכרתם לי נשכחות....../images/Emo68.gif

לפני שנים רבות בארץ רחוקה רחוקה...סתםםםםם, בכל מקרה לפני כ-20 שנה הייתי בטוחה שאלוהים בוחן אותי "על אמת"....עברו עלי אז 3 שנים עם מסכת אובדנים קרובים מאד, שלא הבנתי מי נגד מי , למה ומדוע, שהשאירו עלי את חותמם למשך שנים ארוכות. אח"כ, תודה לאל- הוא נתן לי כמה שנות שקט ושלווה ואז זה התחיל עוד פעם טיפין טיפין, אבל אין מה לדבר- הזמן באמת עושה את שלו, היום אני יותר בוגרת (חחחחחח...) , בשלה, יכולה להתמודד עם הקשיים בחיים, ויודעת שהכל עוד קטן עלינו, ובעיקר יודעת שהרבה ברירות אין בידי חוץ מאשר לשרוד, כי את התענוג של לוותר עלי הוא לא ייתן לי כל כך מהר...

 

[אחת מהצד]

הימים שצריך למחוק מהיומן

זה לא משנה אם נזרקים ממשהו קטן או אחר.. אין קטנטן ואין גדול. יש ימים בלי טיפה של אנרגיה שכל גרגר חול הוא הר כמו שיש ימים עם המון אנרגיה שכל הר הוא גרגר חול. אני הולכת לים בימים האלה. או סתם לטייל איפה שיש ירוק והרים. פעם גם היה מדבר ענק.. זאת אומרת להיות בחוץ. בטבע. לפעמים מוזיקה שמתאימה לי באותו רגע. לפעמים לרקוד. משהו יפה ונעים.. שמאותת לך בעדינות שיש גם יופי. שלא הכל חרא.. הבחוץ הזה נכנס בסוף לנשמה. מפנה מקום לשאיפה מחודשת של חמצן. גם ילדים עושים את זה. לפעמים. גם חיבוקים. חיבוק ענק לשניכם טל ורויטל והרבה אהבה

 

[acky007]

מדהים...

איך הצלחת להוציא ממני תגובה, שכן אני בדיוק בימים האלה... קורא את הנאמר, רוצה אבל לא מגיב, כי פשוט אין לי את זה... אין לי את הכח לחשוב ולהקיש תגובה, ובדבריך פגעת בדיוק בנקודה הרגישה. אז הנה הצלחתי להוציא תגובה. אני אישית, בימים כאלה, תוכלו לראות אותי הרבה באנדרטת ההנצחה לגדוד 77 בעמק הבכא. רק שם אני נרגע מעט ולפעמים אפילו לארגן את המחשבות. שיהיה רק טוב... אברהם

 

[האח של נטע]

אברהם

מעין פרדוקס שכזה, שאני שמח שהצלחתי לפגוע.... וכמה אירוני שמצאת מקומך בעמק הבכא, מכל העמקים בארצנו... הנה, היום, עוד יום, וגם היום, אני כותב, משמע אני דובר, משמע אני עוד כאן. ואכן, שיהיה רק טוב. טל

 

[acky007]

עמק הבכא

האנדרטה לגדוד עז 77 ממוקמת בעמק. בני נהרג כשהיה מ.פ. בגדוד 77, שמו חרוט על האנדרטה ויש גם עץ עם הקדשה לכל חלל של הגדוד, כולל בני. בשל כך אני עולה לעמק הזה. שם אני מרגיש הרבה יותר קרוב ללירון מאשר ליד הקבר שלו. שיהיה רק טוב... אברהם

 

[האח של נטע]

אולי

טעית בכוונתי. אני מכיר את סיפורך ועוקב אחריו כבר חודשים כאן, ולמה ומדוע מצאת את שלוותך דווקא בעמק, ברור לי ומובן. וכל שרציתי לאמר הוא, כי יש סמליות מסוימת במציאת אותה שלווה - בעמק הבכא... מכל העמקים. טל

 

[Adrien]

אין לך מושג...

כמה אני מזדהה עם המילים שכתבת. הימים האלו. אחרי שרוקנתי את הבית מזכרונות ממנו, וניסיתי לרוקן גם את המוח ממחשבות עליו, אני לא מוצאת את עצמי במצב בו אני רואה מכתב, או שומעת שיר, והדמעות עולות מעצמן. אבל עדיין, כל יום משמעותי לחיים שלי, יום שמהווה ציון דרך, מזכיר לי כמה הייתי רוצה שהוא יהיה לצידי, ונחווה זאת ביחד. ודרך אגב, טל, קיבלת את המסרים שלי?

 

[BooBee]

רציתי לשאול אותך...

למה רוקנת את הבית מזכרונות ממנו וניסית לרוקן גם את המוח ממחשבות עליו?

 

[Adrien]

ממממ...

כאב לי יותר מידי... ההיתקלויות הקטנות האלה, הרסו אותי כל יום מחדש. גיליתי לאחרונה שזו לא בהכרח הדרך הנכונה... אין טעם השקיע מאמץ בלשכוח, כשבין כה וכה זה לא ייעלם. אף פעם.

 

[BooBee]

זה גם מה שאני חושבת

שאי אפשר לשכוח בכוח. בין אם יש תמונות, בגדים, פריטים או בין אם אין, יש לנו את הזכרונות שלנו. אני, למשל, מידי פעם, לובשת בגדים של אחותי. קטע כזה שלי. אפילו עכשיו אני עם חולצה כתומה שלה(אני מאוד אוהבת כתום). לפעמים זה עושה לי טוב ללבוש חולצות שלה. ולפעמים סתם מסתכלת בדברים שלה, כשאני אצל ההורים. להכנס לחדר שהיה שלה ולהסתכל, לבהות שעה ולצאת מהחדר. לקרוא דברים שכתבה, ציורים שציירה... דברים כאלה. אני דווקא אוהבת לעשות את זה.

 

[nIcKiTa]

גם אני ככה...

ובגלל שהייתי בת שנה וארבע חודשים, שאבא שלי נפטר אז אני גם אוהבת לשמוע סיפורים, כדי לדעת להכיר אותו. יש לי שתי תמונות שלו בחדר... אחת ליד המחשב.. בגלל שאני המון בבמחשב הוא תמיד מולי הוא מסתכל אלי הוא מחיך אלי מזכיר לי כמה הוא נפלא. יש לי גם תמונות של בן דוד שלי בחדר, הוא נפטר שנה שעברה מבעיות בלב אני נורא מתגעגעת אליו, ולהפטר מזכרונות זו לא הדרך להפטר מכאב

חן

 

[BooBee]

היי חן

לי יש תמונות של אחותי בכוננית ליד המיטה, כשבא לי להסתכל, אני פשוט לוקחת ומסתכלת. יש לי גם תמונה שלה על לוח שעם בסלון. אבל הכי חשוב, יש לי אותה בלב. בזכרון.

 

[אחת מהצד]

לפני כמה ימים

כשארזנו תיקים לטיול.. הבן הניח בתיק תמונה של אבא שלו. היה לי מוזר. זאת אומרת.. איך זה שפתאום הוא נצמד לתמונה שלו. אחר כך.. במשך היום שמתי לב שהוא מדבר איתו. בינו לבינו.. מבפנים. פתאום זה התחיל. וזה מוזר לי.

 

[האח של נטע]

כמה שזה נכון,

כמה שההיתקלויות האלה כואבות. כמה אני מקנא במי שמביט בתמונה ולא נקרע, במי שתולה בגד בארון ואינו בוכה, במי שקורא מכתב ועוד יכול לקוות כי יגיעו רבים אחריו. אבל כתבתי למעלה, בתגובה למישהי אחרת, שהחוכמה היא לא לשכוח, אלא ללמוד לחיות עם הזכרון - ובדבריך אני חש שהגעת לאותו המקום, אולי בעקלתון אחר, אבל סיבוב, ועוד סיבוב, ועוד סיבוב - כל הדרכים מובילות בסופו של יום לאותו הים. טל ונ.ב. - שלחתי לך תשובה לשאלתך באישי.

 

[Adrien]

לא קיבלתי את הודעתך..

אשמח אם תוכל לשלוח שוב... לילה טוב