מיס קיטי פנטסטיקו
New member
מכשולים
הוא עוד זוכר את התקופה שבה הבית היה רועש. הוא עוד זוכר שהיה בודק להיכן הוא הולך פעמיים. מוודא שלא מסתתרת שם מכונית צעצוע או ברווז מצפצף שהוגלה מהאמבטיה. אבל עכשיו... עכשיו המצב שונה. הוא הכיר את ביתו מספיק טוב כדי לא להתנגש בקירות, והרהיטים לא זזו ממקומם כבר שנים, כך שלא ציפו לו מכשולים בדרכו הקבועה מחדר השינה לשירותים. המקל, שתמיד היה מוכן ליד מיטתו, שכב חסר שימוש ומעלה אבק מתחת למיטתו של היצור. והבית שתק, שקט מוחלט, תמיד. אשתו הייתה היצור היפה ביותר שהרגיש אי פעם. אנושית, רק שתי עיניים. היא אמרה לו שהן כחולות, כמו העיניים שלו. שיער מתולתל וקפיצי שתמיד כמעט ונוגע בכתפיים, אבל אף פעם לא מגיע, וגוף עגלגל ורך. בפעם הראשונה שנפגשו היא צרחה. היא לא ציפתה שהבחור שמצא לה משרד השידוכים יהיה בעלן הגאה של עשרים ואחת עיניים חסרות תועלת, אבל היא הסכימה לראות אותו שוב. אחרי חודשיים הם התחתנו, אחרי שנה היו ההורים הגאים לשתי בנות, תאומות זהות. שלוש עיניים לכל אחת, שתיים מהן מסוגלות לראות. שש שנים עברו במהירות. הבנות גדלו, כבר בכיתה א'. שני העתקים קטנים שלה. שלוש עיניים גדולות, היא אמרה שהן כחולות, שיער מתולתל וקפיצי שכמעט ונוגע בכתפיים, פנים עגולות וזוג לחיים שמנמנות. הבית היה רועש תמיד. צחוק, בכי, צעקות, החתולים הסמוראים וששטוס בשעה חמש. היצור התרגל לבדוק כל מקום פעמיים, כועס על הבנות שהשאירו את הצעצועים שלהן בכל מקום, אבל מאושר, תמיד מאושר. התאומות חזרו מדי פעם מבית הספר עם בגדים מלוכלכים, אמרו שהן נפלו בדרך. הן היו מסתגרות בחדרן, משחקות יחד שעות, מסרבות לצאת החוצה. הן גידלו פוני שניסה להסתיר עין אחת, אבל אף פעם לא הצליח להגיע. הן היו כל כך שקטות עד שהיצור לא תמיד ידע אם הן לידו או שאולי עוד לא חזרו מבית הספר. והן היו בודדות. השיחה הגיעה בשבוע השלישי ללימודים, מיד אחרי אסיפת ההורים. זה היה מנהל בית הספר, קולו קופץ בין אוקטאבות בכל מילה, כאילו היה נער מתבגר. הוא התנצל, אמר שאין ברירה, שבית הספר הזה הוא מקום רגיל והבנות האלו צריכות מקום יותר מיוחד, מקום שיתאים לצרכים שלהן. הוא אמר שהוא בטוח שהם מבינים . היצור ואשתו לא הבינו, אבל שלחו את הבנות לבית ספר אחר, רחוק. היצור ליווה את הבנות עד בית הספר כל יום. קם איתן בשעה שש, הלך לתחנת האוטובוס, משאיל את ידיו לתאומות ומחזיק את המקל רק על אצבע אחת. הילדות כיוונו אותו הרבה יותר טוב. עברו כמה חודשים לפני שהמנהלת התקשרה. היא מלמלה משהו על צרכים מיוחדים ומקום אחר וניתקה לפני שהיצור הספיק להגיב. והיצור ואשתו חיפשו מקום אחר. התאומות לא חיכו. הן וויתרו על בית הספר, על חוגים, על מגרש המשחקים. הבית היה מקום הרבה יותר קסום. הן העדיפו בניית מסלולי מכשולים לאבא על ביקור יומי בבית הספר. הן שנאו את בית הספר. שנאו אותו כמעט כמו שבית הספר שנא אותן. חודש עבר לפני שהגיע מכתב ממשרד החינוך שהודיע על קבלתן לבית ספר מיוחד לילדים בעלי פוטנציאל. בית-ספר שונה, כזה שנשארים בו גם אחרי הלימודים, גם בסופי שבוע וגם בחופשות. זה קרה כמה ימים לפני הנסיעה. היצור ואשתו אספו את הצעצועים, התאומות הלכו אחריהם ופיזרו אותם. הן אמרו שהן מריחות ריח מוזר. היצור אמר לאשתו שהעוגה נשרפת. אשתו אמרה שהיא בכלל לא אופה עוגה. הוא המשיך לאסוף את הצעצועים עד שהרגיש משהו בוער בתוך כף ידו. המקל החל לעלות באש. היצור הפיל אותו והתרחק, צורח בכל הכוח את שמותיהן של שלוש הנשים שלו, שלוש ההעתקים המושלמים שלו. רק אחת ענתה. יד רכה אחזה בידו ומשכה אותו החוצה, הרחק מהלהבות. זו הייתה אשתו. הוא ניסה לשאול אותה מה קרה אבל לפני שפתח את פיו, היא כבר חזרה אל האש. היצור צעק, הוא התחנן לעזרה, אבל בתגובה זכה רק לקללות וצחוק. הוא ניסה ללכת אבל משהו חיכה לו בדרך, מכשול, והוא נפל. הוא חיכה לשלושת הבנות שלו, חיכה שעות, אבל הן לא יצאו. היצור בנה בית במקום אחר, מבודד. גילף רהיטים חדשים, קנה מקל הנחייה חדש, עשוי מתכת, מיטת קומתיים לבנות והמון צעצועים, אבל הם לא עזבו את הקופסא. בשעה שמונה חיכה לצבי הנינג'ה, אבל הטלוויזיה נשארה כבויה. הוא בדק שהשטח פנוי בכל צעד, ואף פעם לא נאלץ לפנות את דרכו. לבסוף היצור התייאש, הוא ידע ששום מכשול לא יחכה לו, וזרק את המקל החדש רחוק ממנו, בכל הכוח. הוא לא רצה לזכור למה היה זקוק לו. המקל נפל והתגלגל, עד שלבסוף נעצר מתחת למיטתו של היצור. הוא חיכה ליד שתבוא לבקש הנחיה, אבל היא לא הגיעה. והוא נשאר שם, חסר תנועה ומעלה אבק, בודד. ________________ זו הפעם הראשונה שאני כותבת בפורום הזה. היי.
הוא עוד זוכר את התקופה שבה הבית היה רועש. הוא עוד זוכר שהיה בודק להיכן הוא הולך פעמיים. מוודא שלא מסתתרת שם מכונית צעצוע או ברווז מצפצף שהוגלה מהאמבטיה. אבל עכשיו... עכשיו המצב שונה. הוא הכיר את ביתו מספיק טוב כדי לא להתנגש בקירות, והרהיטים לא זזו ממקומם כבר שנים, כך שלא ציפו לו מכשולים בדרכו הקבועה מחדר השינה לשירותים. המקל, שתמיד היה מוכן ליד מיטתו, שכב חסר שימוש ומעלה אבק מתחת למיטתו של היצור. והבית שתק, שקט מוחלט, תמיד. אשתו הייתה היצור היפה ביותר שהרגיש אי פעם. אנושית, רק שתי עיניים. היא אמרה לו שהן כחולות, כמו העיניים שלו. שיער מתולתל וקפיצי שתמיד כמעט ונוגע בכתפיים, אבל אף פעם לא מגיע, וגוף עגלגל ורך. בפעם הראשונה שנפגשו היא צרחה. היא לא ציפתה שהבחור שמצא לה משרד השידוכים יהיה בעלן הגאה של עשרים ואחת עיניים חסרות תועלת, אבל היא הסכימה לראות אותו שוב. אחרי חודשיים הם התחתנו, אחרי שנה היו ההורים הגאים לשתי בנות, תאומות זהות. שלוש עיניים לכל אחת, שתיים מהן מסוגלות לראות. שש שנים עברו במהירות. הבנות גדלו, כבר בכיתה א'. שני העתקים קטנים שלה. שלוש עיניים גדולות, היא אמרה שהן כחולות, שיער מתולתל וקפיצי שכמעט ונוגע בכתפיים, פנים עגולות וזוג לחיים שמנמנות. הבית היה רועש תמיד. צחוק, בכי, צעקות, החתולים הסמוראים וששטוס בשעה חמש. היצור התרגל לבדוק כל מקום פעמיים, כועס על הבנות שהשאירו את הצעצועים שלהן בכל מקום, אבל מאושר, תמיד מאושר. התאומות חזרו מדי פעם מבית הספר עם בגדים מלוכלכים, אמרו שהן נפלו בדרך. הן היו מסתגרות בחדרן, משחקות יחד שעות, מסרבות לצאת החוצה. הן גידלו פוני שניסה להסתיר עין אחת, אבל אף פעם לא הצליח להגיע. הן היו כל כך שקטות עד שהיצור לא תמיד ידע אם הן לידו או שאולי עוד לא חזרו מבית הספר. והן היו בודדות. השיחה הגיעה בשבוע השלישי ללימודים, מיד אחרי אסיפת ההורים. זה היה מנהל בית הספר, קולו קופץ בין אוקטאבות בכל מילה, כאילו היה נער מתבגר. הוא התנצל, אמר שאין ברירה, שבית הספר הזה הוא מקום רגיל והבנות האלו צריכות מקום יותר מיוחד, מקום שיתאים לצרכים שלהן. הוא אמר שהוא בטוח שהם מבינים . היצור ואשתו לא הבינו, אבל שלחו את הבנות לבית ספר אחר, רחוק. היצור ליווה את הבנות עד בית הספר כל יום. קם איתן בשעה שש, הלך לתחנת האוטובוס, משאיל את ידיו לתאומות ומחזיק את המקל רק על אצבע אחת. הילדות כיוונו אותו הרבה יותר טוב. עברו כמה חודשים לפני שהמנהלת התקשרה. היא מלמלה משהו על צרכים מיוחדים ומקום אחר וניתקה לפני שהיצור הספיק להגיב. והיצור ואשתו חיפשו מקום אחר. התאומות לא חיכו. הן וויתרו על בית הספר, על חוגים, על מגרש המשחקים. הבית היה מקום הרבה יותר קסום. הן העדיפו בניית מסלולי מכשולים לאבא על ביקור יומי בבית הספר. הן שנאו את בית הספר. שנאו אותו כמעט כמו שבית הספר שנא אותן. חודש עבר לפני שהגיע מכתב ממשרד החינוך שהודיע על קבלתן לבית ספר מיוחד לילדים בעלי פוטנציאל. בית-ספר שונה, כזה שנשארים בו גם אחרי הלימודים, גם בסופי שבוע וגם בחופשות. זה קרה כמה ימים לפני הנסיעה. היצור ואשתו אספו את הצעצועים, התאומות הלכו אחריהם ופיזרו אותם. הן אמרו שהן מריחות ריח מוזר. היצור אמר לאשתו שהעוגה נשרפת. אשתו אמרה שהיא בכלל לא אופה עוגה. הוא המשיך לאסוף את הצעצועים עד שהרגיש משהו בוער בתוך כף ידו. המקל החל לעלות באש. היצור הפיל אותו והתרחק, צורח בכל הכוח את שמותיהן של שלוש הנשים שלו, שלוש ההעתקים המושלמים שלו. רק אחת ענתה. יד רכה אחזה בידו ומשכה אותו החוצה, הרחק מהלהבות. זו הייתה אשתו. הוא ניסה לשאול אותה מה קרה אבל לפני שפתח את פיו, היא כבר חזרה אל האש. היצור צעק, הוא התחנן לעזרה, אבל בתגובה זכה רק לקללות וצחוק. הוא ניסה ללכת אבל משהו חיכה לו בדרך, מכשול, והוא נפל. הוא חיכה לשלושת הבנות שלו, חיכה שעות, אבל הן לא יצאו. היצור בנה בית במקום אחר, מבודד. גילף רהיטים חדשים, קנה מקל הנחייה חדש, עשוי מתכת, מיטת קומתיים לבנות והמון צעצועים, אבל הם לא עזבו את הקופסא. בשעה שמונה חיכה לצבי הנינג'ה, אבל הטלוויזיה נשארה כבויה. הוא בדק שהשטח פנוי בכל צעד, ואף פעם לא נאלץ לפנות את דרכו. לבסוף היצור התייאש, הוא ידע ששום מכשול לא יחכה לו, וזרק את המקל החדש רחוק ממנו, בכל הכוח. הוא לא רצה לזכור למה היה זקוק לו. המקל נפל והתגלגל, עד שלבסוף נעצר מתחת למיטתו של היצור. הוא חיכה ליד שתבוא לבקש הנחיה, אבל היא לא הגיעה. והוא נשאר שם, חסר תנועה ומעלה אבק, בודד. ________________ זו הפעם הראשונה שאני כותבת בפורום הזה. היי.
