מכשפות עבריות - מאת טלה בר

[Dia Leoghann]

מכשפות עבריות - מאת טלה בר

ביהדות אין מכשפות. היהדות דוחה מכל וכל את אפשרות פעולתן, ובדרך כלל המכשפות הנזכרות בהקשר יהודי אינן משתייכות לעם ישראל. מה הן מכשפות? הפעולה העיקרית והראשונית של בעלי הכשפים היא הניחוש. השורש כשפ נגזר מהשורש קסמ שפעולתו מציינת ניחוש בעזרת קיסמים, שהם גזירי עץ; שני שורשים אלה קשורים גם בשורש חשפ שמשמעותו גילוי נסתרות. במקביל לכינוי קוסמים למנחשי הקיסמים, נקראו המנחשים בעננים מעוננים; אנשי החכמה המבינים בקריאת סימנים שונים בכבד חיה, במעוף הציפורים ועוד, מכונים ידעונים; אלה היודעים לשוחח עם המתים בעזרת דיבור פיתומי מהבטן (השלכת הקול) נקראים בעלי/בעלות אוב; והמבינים במשמעות מהלך הכוכבים וארגונם נקראים הוברים. האדם הקדמון, ללא מצפן ומפה, ללא שעון, מדחום, ברומטר, סרגלים למיניהם, לוחות שנה או מרשמי תרופות על בסיס מדעי, נזקק למנחשים למיניהם כמדריכים בחיי היומיום. המנחשים האלה נידחו על ידי כוהני אל עליון ונביאיו עם התבססות המונותאיזם, אשר לקחו עליהם תפקיד זה בעזרת ה"שאילה באלוהים" במקום הניחוש בתופעות הטבע. הקשר עם הטבע הוא שעושה את המכשפה לאוייבת האל המונותאיסטי; אבל זה קרה בעיקר למכשפה הנקבית, כי המכשפים הזכרים החזיקו מעמד עוד מאות בשנים לאחר עלייתו של האל. בסיפורי אגדה ומיתוסים יהודיים מסופר ללא כל ניואנס שלילי על כך שאברהם גילה לקטורה אישתו שמות של שדים לשימוש במעשי כשפים; שמשה רבנו השתמש בכשפים כדי להילחם בקוסמים המצריים ולהציל את ישראל; שיוסף חשף את אחיו בעזרת גביע הקסם שלו; ושיהודה המכבי השתמש למטרת הלחימה ביוונים בכשפים, קסמים ותרפים. לאף אחד מאלה אין התייחסות שלילית. לעומת זאת יהודה בן-יעקב חשד בתמר הכנענית שהיא מכשפה – הביטוי רומז על קונוטציה שלילית לפעולותיה; בעלת האוב של שאול היתה עמלקית, לכן היתה כל כך רעה אליו; איזבל הצורית, המלכה המרשעת, השתמשה בכשפים; והמשפט המאיים שאין כמוהו מופיע בספר החוקים בתורה: "מכשפה לא תחייה". כל המובאות האלו קושרות מצד אחד את מעשי הכשפים אצל נשים עם רשעות, חטא ופשע, כפי שלא נעשה בהקשר עם מכשפים גברים; מצד שני, אף אחת מהנשים הנזכרות כאן לא היתה יהודיה. כדי להגביר את ההבדל במעמד של המשתמש בכשפים מצויין בתלמוד כי ראוי שבסנהדרין יישבו גם בעלי כשפים, הנחשבים לחכמים גדולים – ברור שהכוונה כאן רק לגברים, כי לנשים לא היה מקום במוסד מכובד זה. במאמרו המופיע באינטרנט 'המכשפות בתנך ובתלמוד' מסביר מאיר בר-אילן כך את המצב הזה. בתקופת התנך היה לנשים כוח חברתי שהתבטא בקיומן של נביאות ומנהיגות חברתיות רבות השפעה. בתקופת התלמוד (לאחר התבססות האל המונותאיסטי, ט"ב), נעלם הכול, והנשים נזקקו לכשפים כמקור לכוח והשפעה שלא ניתן להן אחרת. הקשר בין נשים וכשפים, אומר בר-אילן, שייך פחות להיסטוריה של הכשפים ויותר להיסטוריה של המעמד החברתי של האישה. הגישה האנטי-נשית (היום אנחנו מכנים אותה "סקסיסטית", ט"ב) עושה אותן למקור הראשוני לכשפים. הסבר משלים לזה ניתן בקטלוג של תערוכה המופיעה במוזיאון מגדל דוד בירושלים בשם 'אלילות מקומיות' (הכינוי המשפיל "אלילות", במקום הכינוי "אלות" המקביל לכינוי הזכרי התקין "אלים", מפגין בעליל את נכונות הגישה הזאת), במאמרה של דבי הרשמן: "בחברות שמעמד האישה בהן חלש ביותר… הגברים חוששים מהן יותר והופכים אותן למכשפות או מקשרים אותן עם זעם ותוקפנות." אחת הדוגמאות לאישה כזאת במערכת מסוג זה היא האלה הכנענית ענת הזועמת. במאמר אחר באותה חוברת מציינת אורלי לובין כי במערכת הפטריארכלית, גם זו הטרום-מונותאיסטית, הזדהו האלות החזקות מסוגן של הירה ואתיני עם גישתם של האלים הזכריים שבשלטון, וראו "בכל אישה יריבה… מכשפה שניתן לה כוח שליטה אלוהי." במקום שהשמים היה מקום השליטה העיקרי, הפכו אלות הקשורות בשאול למכשפות מסוגן של היקטי, קירקי ופרספוני. זה מה שקרה גם לאלת השאול, החכמה והמשפט לילית, שהפכה להיות אישתו של השטן סמאל ביהדות, ובשירו עליה באותה חוברת מייחס לה יונתן רטוש כוחות של כישוף. המכשפה, בעיקר כבעלת שליטה בכוחות הטבע, תופסת חלק נכבד בסיפורי האגדות של האחים גרים. היא הופכת בני אדם לבעלי חיים שונים; היא יוצרת סערות, בוראת הרים או נהרות; והיא מזמנת אירועים שונים, טובים ורעים, לאנשים שמוצאים או לא מוצאים חן בעיניה. הציון האחרון הוא אולי הבולט ביותר, המראה שהמכשפה באגדות עשויה להיות גם טובה וגם רעה. וזה מחזיר אותה לימים הקדמונים שבהם היא תוארה לא מבחינה מוסרית אלא מבחינת עוצמת כוחותיה. בניגוד ליהדות, שדחתה את עצם מציאותן של מכשפות יהודיות, הנצרות, המורכבת משילוב של יהדות ופגאניות, ציינה את מקומן של המכשפות לצדו של אויבו של אלוהים, השטן. הדרך מכאן ועד לייחוס מעשי כשפים לאוייבי הנצרות הגדולים ביותר – היהודים – קצרה והגיונית. יחד עם זה, הנצרות גם קיבלה על עצמה (שוב, בניגוד ליהדות) התייחסות שלילית ליחסי מין טבעיים. האישה, המפתה את הגבר למעשים כאלה, היא בת בריתו של השטן, והיא למעשה עצם התגלמותה של המכשפה. האינקוויזיציה של ימי הביניים לקחה על עצמה את התפקיד לבדוק מי הן מכשפות ולטפל בהן בהתאם. הסופר היהודי שלום אש תיאר את שריפתה של נערה יהודיה שנפלה קרבן למוסד נורא זה בספרו 'המכשפה מקסטיליה'. מפאת אורך המאמר נאלצתי לחלקו לשניים - Dia leoghann

 

[Dia Leoghann]

המשך המאמר "מכשפות עבריות"

טוב ביותר מתאר את מצבם של היהודים, ובמיוחד היהודיות, הסופר הסקוטי סר וולטר סקוט בספרו 'אייבנהו'. הספר, העוסק בין השאר במאבק בין הסקסונים לנורמנדים על השליטה באנגליה, נכתב על רקע תקופת ימי הביניים המאוחרים של המאה ה12-, שהיא תקופת מסעי הצלב האחרונים. האביר הסקסוני אייבנהו התלווה אל המלך הנורמנדי ריצ'רד לב-הארי למסעו לארץ ישראל. בחזירתו לאנגליה, הוא נפצע בתחרות אבירים ונזקק לטיפולה המוכשר והמסור של הנערה היהודייה היפהפייה רבקה. האציל הנורמנדי בואה דה גילבר, חבר המסדר הנזירי של ה'טמפלרים', מתאהב ברבקה. כתוצאה משני אירועים אלה נאשמת רבקה כעוסקת בכשפים ועומדת לעלות על המוקד. כבסיס להאשמה זו מופיעים בספר שני ציונים. באחד מהם נאמר שהנשים והיהודים בקיאים בסודות הרפואה; בשני נאמר כי כל היהודים עוסקים במעשי כשפים. "אשמת כשפים," אומר המחבר, "משמשת בידיהם (של הנוצרים) עילה למעשי עוול כלפי היהודים." אימרה זו מאשרת את המציאות החברתית, בה מהווים היהודים גוף חלש בתוך החברה הנוצרית שבקרבה הוא חי, ולכן הוא נזקק לכוחם של מעשי כשפים. כך גם נוצר הקשר הרעיוני אצל הנוצרים בין הרפואה למעשי כשפים, וזה מהווה תירוץ לענישתה של הרופאה היהודייה. כדי לחזק את האשמת הכשפים מצויין כי התאהבותו של האציל ברבקה גם היא אינה אלא מעשי כשפים, בעוד שהמחבר עצמו מציין כי, "בכוח קסמיה הגופניים ולא בכשפיה המדומים כבשה את לבו." כלומר, הוא אומר כי יופיה של הנערה היה מספיק כדי לכבוש את לבו של האציל, והיא לא נזקקה לכשפים, כשם שלא נזקקה להם אלא לתרופות שלמדה לרקוח כדי לרפא את אייבנהו ואנשים רבים אחרים. אבל דווקא התרופות האלו משמשות עילה להאשמתה של רבקה, שלמדה להשתמש בהן מישישה יהודייה בשם מרים שנפלה גם היא קרבן לקנאות הדתית של התקופה ועלתה על המוקד כמכשפה. חברי מסדר ה'טמפלרים' מאשימים את האציל הנורמנדי כי "הביא לו פילגש, מכשפה יהודייה, לטמא את המקום הקדוש," שהוא בית המסדר עצמו, והם טוענים כי היא מרפאת חולים בלחשים, נחשים, קמעות, ויתר רזי הידעונים." כדי להוכיח את מציאות קסמיה של רבקה מביאים מאשימיה שורה של אנשים שהיא ריפאה אותם, בכשפים כביכול, ועליהם אומר המחבר, "כדי להציל את נפשו של האביר בעבור שקל הם מוכנים להישבע כי אמם היתה מכשפה." עד כדי כך חזקים הדברים האלה באוזני גילבר, עד שגם הוא מתחיל להאמין כי נאחז בקוריה של מכשפה ולא נכבש על ידי יופיה של אישה רגילה. הוא אומר, "בכשפים הוכיתי, כמעט אאמין כי אמת בפי," ומדמיין לעצמו איך "ראה אותה יושבת על מעקה המגדל, נהפכת לברבור צח כחלב שהתעופף מסביב לטירה וחזר להיות אישה על המעקה." והוא אומר עליה, "הנערה העיקשת מייסרת אותי על שלא נתתי לה להיספות בלהבות, יהודייה עקשנית וקשת עורף, קוסמת יפה." לדעתו, סירובה הנחוש של רבקה להיענות לדרישתו להשתייך לו בגופה מעיד על אופייה הכשפני. רק אדם אחד, לאחר שהעיד כי ריפאה אותו בכשפיה, חוזר בו ומסכים לשמש לה שליח כדי לחפש לוחם שיוכיח במלחמתו נגד גילבר את צדקתה. כך מהרהר לו אותו איש, "קשה לראות יצור כה יפה וענוג נשלח לעולם האמת בלי שיימצא מי שיהלום מהלומה אחת למענה, ואפילו היו כישופיה קשים שבעתיים." כלומר, אין כמעט ספק שהיא מכשפה, אבל בגלל יופיה צריך לרחם עליה… זוהי עמדה מובהקת של החזק, האמור לרחם על החלש אם יש בו משהו חיובי כל כך כמו יופי. בסופו של דבר, אייבנהו, אפילו לפני שנרפא כליל מפצעיו, מופיע כדי להילחם על חפותה של רבקה. הוא מניף את חניתו, אך עוד לפני שהוא מספיק לפגוע בגילבר, נופל זה מת מסוסו. בכך רואים השופטים "משפט אלוהים", מזכים את הנערה מהאשמת הכשפים שהוטלה עליה ומחזירים לה את חירותה. לפחות, סופה של רבקה טוב מזה של "המכשפה" של שלום אש. האשמת נשים בכשפים, בייחוד כאלו שעסקו ברפואה (שהיתה מבוססת על השימוש בצמחים שונים, ונעלמה מידיעתם של הרופאים הגברים של התקופה) נפוצה מאוד באירופה גם בתקופה מאוחרת יותר. אותו מאורע מתמשך של "ציד מכשפות" שהתרחש במאות ה14-18- באירופה, משתקף במחזהו של ארתור מילר (היהודי) "המכשפות מסאלם" על מה שנעשה בתקופה זו בעיר קטנה אחת בניו-אינגלנד שבארצות הברית. מיותר לציין שהמחזה הוא אלגוריה על מעשיו של הסינאטור מקארתי, שיצא לצוד קומוניסטים באמריקה המודרנית, אבל המעשה אינו פחות אבסורדי מזה המקביל אליו. "מכשפה" מודרנית אחרת היא הצוענייה אסמרלדה מספרו של ויקטור הוגו "הגיבן מונטרדם", שלא היתה רופאה משכילה כמו רבקה, אבל היה בכוח יופיה לכבוש את לבם של גברים מתנזרים כפי שאירע לרבקה, וגם היא כמעט והועלתה על המוקד לולא ניצלה בידיו של האיש המפלצתי קואזימודו. מכשפה "יהודיה" מודרנית היא זו המופיעה באופרטה "המכשפה" של אברהם גולדפאדן, שחטפה נערה תמה במטרה למכור אותה לזנות באיסטנבול. ראוי לציין כי בהצגה מופיע גבר בתפקיד המכשפה, כך שלא ברור כלל שזוהי, אכן, מכשפה במובן המסורתי, ולא קוסם רשע. בדומה לגישתו של גולדפאדן, ב'מילון לעברית מדוברת' של דן בן-אמוץ ונתיבה בן-יהודה אין שום קשר בין ה"מכשיפה" (באינטונציה אידישאית) לבין הטבע. זוהי תמיד רעה, אם זקנה ומכוערת או צעירה, יפה ומרשעת. לעומת זאת, המכשפות של שייקספיר במקבת מזכירות את המסורת הקדומה, במיוחד בקשר שלהן עם הטבע. המכשפות של הדור האחרון הן, כמובן, אלו החברות בתנועת ויקה, החוזרות למסורות הקדומות של הפגאניות. אין שום קשר ביניהן ליהדות, והמכשפות העבריות החברות בתנועה זו חייבות לדחות את הדת היהודית המסורתית, המונותאיסטית, כמגדירה איזה שהוא חלק באמונתן. מכשפות מסורתיות מופיעות כיום בספרים רבים מאוד, אם בנושאים עיוניים או בספורי פנטסיה. בארץ אפשר למצוא אותן בעיקר בספרי ילדים, המשמשים מיפלט דמיוני לחיי היומיום וביטוי לשאיפה האנושית עתיקת היומין לשליטה בטבע ובכוחותיו. ------- קישור --------

 

[Justin Angel]

כל הכבוד

אחלה מאמר. נושא מעניין, כתיבה מאוד טובה, מסודר במיוחד, תוכן איכותי, מאמר ברור מאוד ומעביר את המסר שכותבת התכוונה. בהחלט כל הכבוד. 10 מתוך 10 כוכבים.

 

[טלה בר]

תודה ג'סטין

אשתדל גם להבא לא לאכזב.

 

[TheBlueOne]

../images/Emo45.gifמצטרף אל הברכות החמות

של ג'סטין-יוסף. בהחלט מאמר ראוי להערכה!

 

[hadaraviram]

ובעלת האוב מעין דור???

 

[Nizzan Cohen]

מצויין ../images/Emo45.gif ! ../images/Emo13.gif

 

[Dia Leoghann]

תוספות למאמר

הגדרות לשוניות: --------------- B.D.B. – כשפ = קצב – חיתוך החומרים לתבשיל הכשפים קונקורדנציה – כשפ = קצב חשפ = גילוי וחשיפת סודות אלקלעי – witch, sorceress הסברים: -------- אבן-שושן – כשף = קסם – מעשה להטים, פעולות שמחוץ לגדר הטבע, דרך פלא, אחיזת עיניים. שמות עצם – מכשף, מכשפה, מכושף, מכשפות, מכשפן, ציד מכשפות בן-אמוץ – מכשיפה = אישה מכוערת, רעה, או צעירה יפה, מרשעת ושתלטנית אנציקלופדיה – כישוף = פעולה מאגית המבוצעת על ידי המומחים לכך. קשורה עם תרבות פרימיטיבית שם מכשף = כוהן. במונות' חייב להשתמש בכוחות נמוכים מהאלוהות (רוחות, מלאכים, שדים, סמלים, מושגי קדם) פשר חלומות – מכשפה = אזהרה; קסם = אשליות רוברט גרייבס: "האלה הלבנה" – נגזרות המלה האנגלית למכשפה: witch – wicked – wicker. המכשפות קשורות בערבה, לבנה, מים, צמחי רפואה ופריון. שלוש המוזות הבסיסיות: הרהורים, זיכרון, שירה פרייזר – מכשפות מעוררות את הרוח; קשורות בשיער ומשפיעות על כוחו של הגבר מובאות: -------- מיתוסים עבריים – מרדוך ותיאמת השתמשו בלחשי כשפים בקרב. אברהם גילה לקטורה שמות שדים לשימוש בחכמת קדם – מעשי כשפים לבן הארמי ותושבי ארם השתמשו במעשי כשפים לחשי כשפים שימשו לגילוי שאלות ועתידות יהודה המכבי השתמש בתרפים, בקסמים, ניחוש וכשפים, תועבת ה' דודאים – מעשי כשפים מכשפים ומכשפות נפוצו באגן הים התיכון, נזקקו לשמות אלים להגברת כוח הכשפים יהודה חשד בתמר שהיא מכשפה יוסף השתמש ל"חשיפה" בגביע ולפתרון חלומות קונקורדנציה – כשפים נשיים: בנבואה – "כשפייך", ישע' מז', 9, 12 "כשפיה", נחום ג' 4 בחוקים – "מכשפה לא תחיה", שמות כב' 17 פרטי – "כשפיה" של איזבל, מלכ' ב', ט', 22 רוב רובם של משתמשי הכשפים לכל סוגיהם הם זכרים מיתולוגיה יהודית – בעיקר מכשפים זכרים, משתמשים בכישוף להעלאת שדים. מכשפה גויה עצרה את הגשמים והבעש'ט שיבש את מעשיה. שילחה בו את השד שלה והוא שילח אותו חזרה נגדה. בעלת האוב של שאול היתה עמלקית ספר האגדה – רוב מעשי הכשפים מתייחסים לגברים – רוב הכשפים בעולם באים ממצרים בעלי כשפים = חכמים, צריכים להיכלל בסנהדרין משה הציל את ישראל בעזרת כשפים ישו היה מכשף שהדיח את ישראל מצוות שריפת פרה נראית כמעשה כשפים המכשף קשור באדמה כשפים נשיים – הלל: "מרבה נשים מרבה כשפים" אישה זקנה = מכשפה אלמנה מכשפת לחש נגד נשים כשפניות המשחקות עם כלב שוטה האחים גרים – גם מכשפים וקוסמים זכרים אבל מסורת ארוכה של מכשפות מאיר בר-אילן: מכשפות בתנך ובתלמוד – דברים יח' 10-12:כוח המלה להשפיע על ארועים: קוסם – diviner מעונן – timer מנחש – enchanter מכשף – a witch חובר - chramer שואל אוב – familiar spirit ידעוני – wizard דורש מתים - necromancer יחזקאל יג', 17-23: בנות עמך – מתנבאות, מצודדות נפשות, מחללות השם, מחיות וממיתות, קוסמות חנוך א', 6-8: בני אלוהים לקחו נשים ולימדו אותן קסם ומעשי כשפים, קיצוץ שורשים ועשבים. צוואת ראובן ה', 5-6: מכשפות היטו את הנפילים קידושין: שמעון בר-יוחאי – הטוב במינים, הרוג; הטובה בנשים, מלאה כשפים בתקופת התנך היה לנשים כוח חברתי (נביאות, מנהיגות, משפיעות); בתקופת התלמוד הכול נעלם, ונשים נזקקו לכשפים כמקור לכוח והשפעה. הקשר בין נשים וכשפים שייך פחות להיסטוריה של הכשפים ויותר להיסטוריה של המעמד החברתי של האישה. הגישה האנטי-נשית עושה אותן המקור הראשוני לכשפים. אלילות מקומיות: דבי הרשמן – חשש הגברים מכעס ותוקפנות של נשים חזקות, בחברות שמעמדן שם חלש – דוגמא: האלה ענת(?) אורלי לובין – זהות אלות חזקות (הירה, אתיני) עם הזכרים בשלטון פטריארכלי והתייחסות כעין-זכרית אל האלות הנחותות כאל מכשפות יונתן רטוש – התייחסות אל לילית כאלת לילה, אם וחיק, רחומה כעיט, עוסקת בכשפים מכשפות ספרותיות: שלום אש – "המכשפה מקסטיליה" אברהם גולדפאדן – "המכשפה" וולטר סקוט – "אייבנהו": 69 – היהודיה הכתה בסנוורים בקסמיה את המלך החכם 103 – לא יהודיה היא זו אלא מלאך משמים 209 – לא בת ישראל אמיתית את כי אם אשת האוב מעין דור. 216 – לגיון של שדים בחזה של היהודיה 249 – הנשים והיהודים בקיאים בסודות הרפואה 250 – רבקה למדה את תורת הרפואה הלכה למעשה מידי ישישה יהודיה, מרים, שנפלה קרבן לקנאות הדתית של התקופה, נכבדת ונערצת על בני עמה 274 – אולריקה, המכשפה הסאקסונית, צמאה לדם, ינשופה מאוסה, מרשעת, זקנה בלה 332 – המכשפה העבריה היפה שקסמה לו בעיניה השחורות 334 – בתך מרפאת חולים בלחשים, בנחשים, בקמעות, ויתר רזי הידעונים בצרי בעל כוח מופלא שניתן לה מידי המכשפה מרים, שהועלתה באש 336 – גילבר הביא לו פילגש, מכשפה יהודיה, לטמא את המקום הקדוש 337 – משפט המכשפה 338 – הנערה העיקשת מייסרת אותי על שלא נתתי לה להספות בלהבות, יהודיה עקשנית וקשת עורף, קוסמת יפה 340 – רופאים יהודים רבים לנו ואין אנו קוראים להם מכשפים 341 – איך להוכיח את מעשי הכשפים של היהודיה – כדי להציל את נפשו של האביר בעבור שקל הם מוכנים להישבע כי אמם היתה מכשפה 350 – בכוח קסמיה הגופניים ולא בכשפיה המדומים כבשה את לבו 352 – ראה אותה יושבת על מעקה המגדל, נהפכת לברבור צח כחלב שהתעופף מסביב לטירה וחזר להיות אישה על המעקה 353 – מי יילחם למען היהודיה המכשפה 360 – אשמת כשפים משמשת בידיהם עילה למעשי עוול כלפי היהודים 370 – בכשפים הוכיתי – כמעט אאמין כי אמת בפי… 415 – קשה לראות יצור כה יפה וענוג נשלח לעולם האמת בלי שיימצא מי שיהלום מהלומה אחת למענה, ואפילו היו כישופיה קשים שבעתיים 419 – אני מזכה את הנערה ומחזיר לה את חרותה – משפט אלוהים הוא