מכתב אחרון באמת.תפנימו.
זהו.אם עד עכשיו כל פעם שזה נגמר "עלק" אז הפעם זה באמת נגמר. מוזר כי אני כבר מתגעגע.מוזר כי אני מרגיש שאני ממש אוהב.מוזר כי רק לפני חודש וחצי הכל היה בסדר בחיים שלי.מוזר כי רק לפני חודש הכל היה יותר מבסדר...כמעט פרפקט.מוזר שכעת זה נגמר ורק הרגשת ריקנות.תחושת ההחמצה וחוסר האונים והדבר הזה נו...הטעם של אהבה. אני לא מוצא את המילים- בחיי.אני כמו נוצה עכשיו...נותן לרוח ללטף אותי מכל כיוון.נותן לרגש הזה לשחק בי איך שבא לו.נמאס לי להילחם בעצמי וברגשות שלי. בעצמי ובהגיון שלי.רק נוצה...ברוח.נופלת אט אט.מתמרנת באלגנטיות בין זרמי אויר כמה שעות אבל בסוף-נוחתת על הקרקע. חשבתי.רציתי.קיויתי.ידעתי שזה לא יהיה בסוף.אבל תראו לי אדם שאין לא תקווה.אסירים בבתי כלא.הורים שילדיהם בצבא...ועוד ועוד.לכולם ישנה תקווה עליה הם נשענים.ממנה הם חולמים וכאלה...יודעים...?...זה באמת ככה.באמת. הייתי רוצה להרים אליה טלפון כעת ולומר לה שכואב לי.מה כואב לי ולמה. לחלוק איתה כל רגש.כל מחשבה אבל...זו היא.זה גם בגללה. ילדה...לא הספקתי לשמוע את הקול שלך באמת.את הצחוק שלך.לראות אותך. לגעת בקצה היד שלך [נירגע פה..חחח].לדעת איפה את לוחצת על המשחת שיניים.איזה חולצה את הכי אוהבת.כמה את נותנת לקבצנים ברחוב.מה המאכל שאת אוהבת. מי את...בכלל. מי את? את נכנסת ויצאת והשארת לשנינו חור ענק בחיים.משהו שגם זמן לא יכול ככה להעלים כי אין לי עם מי לחלוק רגעי קסם ולך אין מי שיחלוק איתך את רגעי הקסם שלו. ילקט עבורך ניצוצות וחיוכים שיש ממש ברחובות...אפילו שלנו. אותם רחובות שיש בהם פיגועים ראבאק יש בהם את אותם רגעי קסם ששנינו חווינו יחד. הייתי מסתפק בידידות אני אומר לך...באמת.רק לדבר איתך כי כעת לא יהיה לי עם מי...וזה יצטבר.יתחיל לכאוב ויתפוצץ לי ולעוד כמה אנשים בפנים. אבל זה יעבור הרי.כמו כל דבר. אל תשכחי אותי..בבקשה אל תשכחי כי...אפשר עוד פעם.הרי אמרו כבר שאף פעם לא מאוחר מידי.מכל קצה של העולם אני אגיע אם רק תחלמי. אל תשכחי אותי כי זה לא יהיה הוגן כבר... ביי ילד-אני אומר לעצמי כעת.בלי עוד ילד.נמאס לי ממנו כי הוא רק מבלבל הכל אצלי. הילד ישן כעת.הוא לא יתעורר בקרוב. תקומו בבוקר.תסתכלו בראי.לכו לעבודה...תתעלמו אפילו ממה שיפה.אבל תיהיו מישהו ולא משהו. אל תשפטו אחרים. תיהיו נינוחים.תנו כבוד לכל אדם לפני שאתם מדברים איתו...ואל תצטערו על מה שאתם עושים-תתקנו!!! ותאהבו...כי מי שלא ידע אהבה אמיתית וסוחפת..כזו שמלאה בתקווה וגורמת לך לרחף.כזו עמוקה ומלאה....לא חיי מעולם. זהו.אמרתי את שעל ליבי.הטפתי לחגור מאחור אפילו.אם מישהו אחד יפנים איזה רעיון הרי שהצלחתי. אני לא אשוב לכתוב פה בקרוב.רק אשתוק לי ואתן לזה לעבור מעט. דעו לכם שהיא שווה את זה. ותודה לכל מי שהגיב בפרטי ופירגן. כרגיל.אסיים בציטוט...בשבילה: "שימני כחותם על ליבך.כחותם על זרועך כי עזה כמוות אהבה.קשה כשאול קינאה רשפיה רשפי אש שלהבתיה. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה.אם יתן איש את כל הון ביתו בעד האהבה - בוז יבוזו לו." או לה... במחשבותיי עידן.
זהו.אם עד עכשיו כל פעם שזה נגמר "עלק" אז הפעם זה באמת נגמר. מוזר כי אני כבר מתגעגע.מוזר כי אני מרגיש שאני ממש אוהב.מוזר כי רק לפני חודש וחצי הכל היה בסדר בחיים שלי.מוזר כי רק לפני חודש הכל היה יותר מבסדר...כמעט פרפקט.מוזר שכעת זה נגמר ורק הרגשת ריקנות.תחושת ההחמצה וחוסר האונים והדבר הזה נו...הטעם של אהבה. אני לא מוצא את המילים- בחיי.אני כמו נוצה עכשיו...נותן לרוח ללטף אותי מכל כיוון.נותן לרגש הזה לשחק בי איך שבא לו.נמאס לי להילחם בעצמי וברגשות שלי. בעצמי ובהגיון שלי.רק נוצה...ברוח.נופלת אט אט.מתמרנת באלגנטיות בין זרמי אויר כמה שעות אבל בסוף-נוחתת על הקרקע. חשבתי.רציתי.קיויתי.ידעתי שזה לא יהיה בסוף.אבל תראו לי אדם שאין לא תקווה.אסירים בבתי כלא.הורים שילדיהם בצבא...ועוד ועוד.לכולם ישנה תקווה עליה הם נשענים.ממנה הם חולמים וכאלה...יודעים...?...זה באמת ככה.באמת. הייתי רוצה להרים אליה טלפון כעת ולומר לה שכואב לי.מה כואב לי ולמה. לחלוק איתה כל רגש.כל מחשבה אבל...זו היא.זה גם בגללה. ילדה...לא הספקתי לשמוע את הקול שלך באמת.את הצחוק שלך.לראות אותך. לגעת בקצה היד שלך [נירגע פה..חחח].לדעת איפה את לוחצת על המשחת שיניים.איזה חולצה את הכי אוהבת.כמה את נותנת לקבצנים ברחוב.מה המאכל שאת אוהבת. מי את...בכלל. מי את? את נכנסת ויצאת והשארת לשנינו חור ענק בחיים.משהו שגם זמן לא יכול ככה להעלים כי אין לי עם מי לחלוק רגעי קסם ולך אין מי שיחלוק איתך את רגעי הקסם שלו. ילקט עבורך ניצוצות וחיוכים שיש ממש ברחובות...אפילו שלנו. אותם רחובות שיש בהם פיגועים ראבאק יש בהם את אותם רגעי קסם ששנינו חווינו יחד. הייתי מסתפק בידידות אני אומר לך...באמת.רק לדבר איתך כי כעת לא יהיה לי עם מי...וזה יצטבר.יתחיל לכאוב ויתפוצץ לי ולעוד כמה אנשים בפנים. אבל זה יעבור הרי.כמו כל דבר. אל תשכחי אותי..בבקשה אל תשכחי כי...אפשר עוד פעם.הרי אמרו כבר שאף פעם לא מאוחר מידי.מכל קצה של העולם אני אגיע אם רק תחלמי. אל תשכחי אותי כי זה לא יהיה הוגן כבר... ביי ילד-אני אומר לעצמי כעת.בלי עוד ילד.נמאס לי ממנו כי הוא רק מבלבל הכל אצלי. הילד ישן כעת.הוא לא יתעורר בקרוב. תקומו בבוקר.תסתכלו בראי.לכו לעבודה...תתעלמו אפילו ממה שיפה.אבל תיהיו מישהו ולא משהו. אל תשפטו אחרים. תיהיו נינוחים.תנו כבוד לכל אדם לפני שאתם מדברים איתו...ואל תצטערו על מה שאתם עושים-תתקנו!!! ותאהבו...כי מי שלא ידע אהבה אמיתית וסוחפת..כזו שמלאה בתקווה וגורמת לך לרחף.כזו עמוקה ומלאה....לא חיי מעולם. זהו.אמרתי את שעל ליבי.הטפתי לחגור מאחור אפילו.אם מישהו אחד יפנים איזה רעיון הרי שהצלחתי. אני לא אשוב לכתוב פה בקרוב.רק אשתוק לי ואתן לזה לעבור מעט. דעו לכם שהיא שווה את זה. ותודה לכל מי שהגיב בפרטי ופירגן. כרגיל.אסיים בציטוט...בשבילה: "שימני כחותם על ליבך.כחותם על זרועך כי עזה כמוות אהבה.קשה כשאול קינאה רשפיה רשפי אש שלהבתיה. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה.אם יתן איש את כל הון ביתו בעד האהבה - בוז יבוזו לו." או לה... במחשבותיי עידן.