שירית בן ישראל
New member
מכתב אישי- שירית בן- ישראל
מכתב אישי- שירית בן- ישראל הי אתה, זה שאני מקטרת עליו מרבית הזמן, מתלוננת ש- אתה לא ממש מבין (דרך אגב, אם להיות כנים, גם אני לא), אתה לא עוזר , אתה עושה "מה בראש שלך", תמיד עושים מה שאתה רוצה, אתה מסתכל על כל "דבר" שזז (ה), שוב שכחת את יום ההולדת/ יום הנישואין/ החברות או הגירושין בכל פעם שההורים שלך מגיעים אתה "עמוס בעבודה" ונשאר במשרד הילדים בקושי זוכרים מי אתה אתה לא ממש משקיע במיטה כל מה שמעניין אותך זה הצעצועים החדשים שרכשת עבר עוד חודש ונפגשנו רק בשבתות כי המשרד "דורש" אתה לא עושה כלום בבית אתה דייר ולא שותף אתה פשוט לא מחובר אלי, בודאי לא כמו פעם, זוכר?... נשמע מוכר? טוב, אני יודעת מה תאמר. גם את השתנית, את לא אותה אחת שהכרתי, ובקושי יש לך זמן, והרי את יודעת שאני עובד לא רק בשביל עצמי, ואם זה היה תלוי בי הייתי נח מרגע זה והלאה והילדים היו איתי בשבת בכדורסל, ואת ישנת... ופעם אחת שכחתי שהזמנו את הורי ומאז את לא מרפה... ובכלל ראיתי איך שמנת, זה לא בדיוק "עושה חשק"... ובזמן האחרון את מקטרת מרבית הזמן, אז מה הפלא שאני מתרחק? טוב, אם את יודעת הכל, אז מה בעצם את רוצה? אמרתי לך כבר בהתחלה, אני לא ממש יודעת. טוב, מי שמצא את עצמו במשפט כזה או אחר יודע על מה אני מדברת. משהו (לא טוב) קורה לנו (הנשים) אתכם (הגברים) בתהליך הארוך או הקצר של ההתוודעות- התחברות (רגשית/ נפשית/ גופנית)- התיישבות. החיים זורמים, טוב לא תמיד, לעיתים קרובות הם נתקעים, אבל בכל זאת ממשיכים. בוקר אחד, אני או אתה קמים, מביטים לעבר הגוף השרוע בצידה השני של המיטה ונבהלים. לרגע אנחנו לא ממש מבינים מה קורה פה? מי זה? ושוב, כמו בכל בוקר שקדם לבוקר זה הילדים שואגים, או שצריך להפעיל את מכבשי ההשכמה, להכין אוכל, להסיע ולטוס לעבודה. אני מחזירה את המחשבות למקומם, נועלת את התיבה, קמה מהמיטה, בחיוך מאד לא ספונטני אומרת "וקר טוב" וטסה למטבח. אני בוהה בך מזווית עיני השמאלית ורואה שגם עיניך ספוגות במבט שיש לעיני, זה שמשתוקק לשאול "מי את? ולמה את כאן"?, אבל, הילדים בדלת, ההסעה יוצאת לדרך, היום תורך, נשיקה חטופה על קצה הלחי וביי. אני מגיעה למשרד, שם ההצגה חייבת להימשך. גם במשרד אתה נושא השיחה. אחת העובדות התחתנה לפני שבוע. היא כל כולה נפעמת מנפלאות סחרחרת הנישואין. "לא שאני רוצה להרוס לך, אבל תיהני מהרגע" אני אומרת לה. היא מביטה בי במבט תמים ואני ממשיכה, מתוך מחויבות אידיאולוגית עמוקה לפרט, להסביר ולתאר באוזניה,המסונוורות מצלילי הזוגיות המופלאה שלה את התסריט חייה מרגע זה והלאה. נהניתי? לא!, אבל אני חשה קמצוץ שדוף של הנאה, לא חס וחלילה מכוח הרוע, שכן רק אמת לחשתי באוזניה, אלא הנאה של קיום מצווה. מצוות אמירת האמת הנשענת על הדיבר ה- .......ואהבת לידידתך כמוך. ומה עובר עליך? OUT OF THE BLUE בעודי שקועה בתיאור השתלשלותו העתידית של סיפור הנישואין היפיוף החדש על המדף של חברתי אתה מצלצל. "הי, מה העניינים, איך עובר היום?. "מצוין, אני עונה בהתלהבות. עוד כמה משפטים וקבענו להיפגש לקפה בחמש. חברתי מביטה בי ו"השאלה" מרוחה על פניה. "תגידי, מה את רוצה? ממך? ממנו?, מה בדיוק את חושבת שאת מחפשת?, ואל תמכרי לי את ה"אתה לא עוזר, אתה לא משקיע, לא רואים אותך, שכחת את יום ההולדת וכל השאר". בדרך לבית הקפה ראיתי חולצות מדהימות, עצרתי וקניתי לך שתיים. בין לגימה לביס הצצת בשקית ואמרת לי "למה את ממשיכה לקנות לי חולצות כחולות, הרי אמרתי לך שאני לא לובש יותר כחול"... "אבל זה הצבע הכי מתאים לך" סיננתי "אתה אף פעם לא מרוצה ממה שקונים לך". "טוב, אני אחזיר את החולצות מחר" אמרתי. "לא, אם קנית אני אלבש אותן"... יושבים בבית קפה, קניתי לך מתנה, (טוב, אולי לא בדיוק מה שרצית, אבל כן מה שאני רציתי ובסופו של דבר, אמרת שאתה דווקא אוהב כחול) ושנינו מ ב ו א ס י ם. חברתי מהמשרד עוברת מחובקת בבן זוגה החדש וצועקת "ראית איזה חולצות מדהימות קניתי לו"? ושניהם מחייכים חיוך מעצבן שנראה כל כך אמיתי ועכשיו שנינו יודעים שאין דרך חזרה וצריך ליהנות מהרגע עד שמגיעים לצומת דרכים ושם מחליטים אם משנים ומשתנים, הולכים או כמו רבים מידי נתקעים. שירית בן- ישראל,מתמחה בהעצמה מעשית של נשים, מנהלת משותפת פורום 'נשים בעסקים ובקריירה' בתפוז
מכתב אישי- שירית בן- ישראל הי אתה, זה שאני מקטרת עליו מרבית הזמן, מתלוננת ש- אתה לא ממש מבין (דרך אגב, אם להיות כנים, גם אני לא), אתה לא עוזר , אתה עושה "מה בראש שלך", תמיד עושים מה שאתה רוצה, אתה מסתכל על כל "דבר" שזז (ה), שוב שכחת את יום ההולדת/ יום הנישואין/ החברות או הגירושין בכל פעם שההורים שלך מגיעים אתה "עמוס בעבודה" ונשאר במשרד הילדים בקושי זוכרים מי אתה אתה לא ממש משקיע במיטה כל מה שמעניין אותך זה הצעצועים החדשים שרכשת עבר עוד חודש ונפגשנו רק בשבתות כי המשרד "דורש" אתה לא עושה כלום בבית אתה דייר ולא שותף אתה פשוט לא מחובר אלי, בודאי לא כמו פעם, זוכר?... נשמע מוכר? טוב, אני יודעת מה תאמר. גם את השתנית, את לא אותה אחת שהכרתי, ובקושי יש לך זמן, והרי את יודעת שאני עובד לא רק בשביל עצמי, ואם זה היה תלוי בי הייתי נח מרגע זה והלאה והילדים היו איתי בשבת בכדורסל, ואת ישנת... ופעם אחת שכחתי שהזמנו את הורי ומאז את לא מרפה... ובכלל ראיתי איך שמנת, זה לא בדיוק "עושה חשק"... ובזמן האחרון את מקטרת מרבית הזמן, אז מה הפלא שאני מתרחק? טוב, אם את יודעת הכל, אז מה בעצם את רוצה? אמרתי לך כבר בהתחלה, אני לא ממש יודעת. טוב, מי שמצא את עצמו במשפט כזה או אחר יודע על מה אני מדברת. משהו (לא טוב) קורה לנו (הנשים) אתכם (הגברים) בתהליך הארוך או הקצר של ההתוודעות- התחברות (רגשית/ נפשית/ גופנית)- התיישבות. החיים זורמים, טוב לא תמיד, לעיתים קרובות הם נתקעים, אבל בכל זאת ממשיכים. בוקר אחד, אני או אתה קמים, מביטים לעבר הגוף השרוע בצידה השני של המיטה ונבהלים. לרגע אנחנו לא ממש מבינים מה קורה פה? מי זה? ושוב, כמו בכל בוקר שקדם לבוקר זה הילדים שואגים, או שצריך להפעיל את מכבשי ההשכמה, להכין אוכל, להסיע ולטוס לעבודה. אני מחזירה את המחשבות למקומם, נועלת את התיבה, קמה מהמיטה, בחיוך מאד לא ספונטני אומרת "וקר טוב" וטסה למטבח. אני בוהה בך מזווית עיני השמאלית ורואה שגם עיניך ספוגות במבט שיש לעיני, זה שמשתוקק לשאול "מי את? ולמה את כאן"?, אבל, הילדים בדלת, ההסעה יוצאת לדרך, היום תורך, נשיקה חטופה על קצה הלחי וביי. אני מגיעה למשרד, שם ההצגה חייבת להימשך. גם במשרד אתה נושא השיחה. אחת העובדות התחתנה לפני שבוע. היא כל כולה נפעמת מנפלאות סחרחרת הנישואין. "לא שאני רוצה להרוס לך, אבל תיהני מהרגע" אני אומרת לה. היא מביטה בי במבט תמים ואני ממשיכה, מתוך מחויבות אידיאולוגית עמוקה לפרט, להסביר ולתאר באוזניה,המסונוורות מצלילי הזוגיות המופלאה שלה את התסריט חייה מרגע זה והלאה. נהניתי? לא!, אבל אני חשה קמצוץ שדוף של הנאה, לא חס וחלילה מכוח הרוע, שכן רק אמת לחשתי באוזניה, אלא הנאה של קיום מצווה. מצוות אמירת האמת הנשענת על הדיבר ה- .......ואהבת לידידתך כמוך. ומה עובר עליך? OUT OF THE BLUE בעודי שקועה בתיאור השתלשלותו העתידית של סיפור הנישואין היפיוף החדש על המדף של חברתי אתה מצלצל. "הי, מה העניינים, איך עובר היום?. "מצוין, אני עונה בהתלהבות. עוד כמה משפטים וקבענו להיפגש לקפה בחמש. חברתי מביטה בי ו"השאלה" מרוחה על פניה. "תגידי, מה את רוצה? ממך? ממנו?, מה בדיוק את חושבת שאת מחפשת?, ואל תמכרי לי את ה"אתה לא עוזר, אתה לא משקיע, לא רואים אותך, שכחת את יום ההולדת וכל השאר". בדרך לבית הקפה ראיתי חולצות מדהימות, עצרתי וקניתי לך שתיים. בין לגימה לביס הצצת בשקית ואמרת לי "למה את ממשיכה לקנות לי חולצות כחולות, הרי אמרתי לך שאני לא לובש יותר כחול"... "אבל זה הצבע הכי מתאים לך" סיננתי "אתה אף פעם לא מרוצה ממה שקונים לך". "טוב, אני אחזיר את החולצות מחר" אמרתי. "לא, אם קנית אני אלבש אותן"... יושבים בבית קפה, קניתי לך מתנה, (טוב, אולי לא בדיוק מה שרצית, אבל כן מה שאני רציתי ובסופו של דבר, אמרת שאתה דווקא אוהב כחול) ושנינו מ ב ו א ס י ם. חברתי מהמשרד עוברת מחובקת בבן זוגה החדש וצועקת "ראית איזה חולצות מדהימות קניתי לו"? ושניהם מחייכים חיוך מעצבן שנראה כל כך אמיתי ועכשיו שנינו יודעים שאין דרך חזרה וצריך ליהנות מהרגע עד שמגיעים לצומת דרכים ושם מחליטים אם משנים ומשתנים, הולכים או כמו רבים מידי נתקעים. שירית בן- ישראל,מתמחה בהעצמה מעשית של נשים, מנהלת משותפת פורום 'נשים בעסקים ובקריירה' בתפוז