LoneStarStateOfMind
New member
מכתב אלייך,אדון הזמן...
לך-אדון הזמן,יצור נקמן,מרושע וקר שכמוך... 10 שנים ששהיתי במסגרת שלא התאימה לי לחלוטין העדפת לזחול ולנוע בקצב לא קצב ופתאום כשטוב לי בחיים אתה חייב להרים את הרגליים ולתת ריצה? מי אתה בכלל? אתה זוכר איך לכל אורך בית הספר היסודי,ישר כשהבנתי שאני לא מתאים למסגרת המדכאת הזאת,היתי מתחנן אלייך שתגביר קצב,כל פעם שתביא לי את החופש הבא יותר בזריזות ואתה בשלך נעת בעצלתיים? זוכר איך בחטיבה העליונה,אז כשהיו לי נדודי שינה ולא ישנתי שבועות,הייתי כל הלילה שוכב ער במיטה ומתפלל שהלילה יעבור מהר והשמש תעלה כבר,ואתה צחקת לי בפנים והחלטת שכל דקה צריכה להיות 60 שניות מייגעות ולא התחשבת במצבי? גם אם אתה לא זוכר,אני זוכר. אני זוכר שבשנה הראשונה בתיכון,כשהפנים שלי נראו כמו אחרי התקפת טרוריסטים וכשהחברים שלי קצת שכחו מי אני,אתה המשכת בהילוך הנמוך שלך,והרגשתי כאילו אני חי בסרט שחור לבן ארוך משנות ה40. או אולי אתה כן זוכר את כל זה וזאת הסיבה לנקמה שנראה כאילו תכננת כבר שנים. זה התחיל בכיתה י"א,כשפתאום היה לי טוב.דברים התחילו להסתדר. בית הספר לא היה נורא בכלל,המורים וההורים הניחו לי לנפשי כל עוד הוצאתי ציונים טובים בבגרויות,ימיי לימודים הפכו לחופשים,ישנתי טוב בלילות,חזרתי להראות כמו אחד מהגזע האנושי,החברים נזכרו שאני קיים ואפילו מצאתי מישהי שאוהבת אותי,ואני אוהב אותה. כנראה שכל זה לא מצא חן בעינייך,כי כבר שנתיים שאתה דוהר לי כאילו אתה מיכאל שומאכר על אקסטזי בפורמולה. ואני צועק לך-תעצור! תנוח! תן להנות קצת מהרגע,תן לי לחיות טיפה! ושוב,באופן כ"כ אופייני אתה מתעלם.אולי אפילו מגביר את הקצב. ובית הספר נגמר.וצה"ל כבר בפתח.וגיליתי שאני עדיין ילד. ושעדיין לא מיציתי את התקופה הזאת שנקראת ילדות. אבל אתה בשלך,מרביץ. ואם יורשה לי ניחוש מושכל,משהו אומר לי שהשלוש שנים הקרובות יעברו לאט לאט.שברגע אחד אתה שוב תמשוך חזק במושכות ותעביר את המרכבה להילוך סרק. יותר אני לא אתחנן אלייך שתגביר את הקצב. אם זו הייתה המטרה שלך,אני שמח לבשר לך שהיא הושגה.אני את הלקח שלי למדתי. זה לא עושה את זה יותר קל,ובטח שלא פחות טראגי,אבל זה בכל זאת משהו. אבל אני יודע שאני בחיים לא אסלח לך,שטן הזמן הפרטי שלי.
לך-אדון הזמן,יצור נקמן,מרושע וקר שכמוך... 10 שנים ששהיתי במסגרת שלא התאימה לי לחלוטין העדפת לזחול ולנוע בקצב לא קצב ופתאום כשטוב לי בחיים אתה חייב להרים את הרגליים ולתת ריצה? מי אתה בכלל? אתה זוכר איך לכל אורך בית הספר היסודי,ישר כשהבנתי שאני לא מתאים למסגרת המדכאת הזאת,היתי מתחנן אלייך שתגביר קצב,כל פעם שתביא לי את החופש הבא יותר בזריזות ואתה בשלך נעת בעצלתיים? זוכר איך בחטיבה העליונה,אז כשהיו לי נדודי שינה ולא ישנתי שבועות,הייתי כל הלילה שוכב ער במיטה ומתפלל שהלילה יעבור מהר והשמש תעלה כבר,ואתה צחקת לי בפנים והחלטת שכל דקה צריכה להיות 60 שניות מייגעות ולא התחשבת במצבי? גם אם אתה לא זוכר,אני זוכר. אני זוכר שבשנה הראשונה בתיכון,כשהפנים שלי נראו כמו אחרי התקפת טרוריסטים וכשהחברים שלי קצת שכחו מי אני,אתה המשכת בהילוך הנמוך שלך,והרגשתי כאילו אני חי בסרט שחור לבן ארוך משנות ה40. או אולי אתה כן זוכר את כל זה וזאת הסיבה לנקמה שנראה כאילו תכננת כבר שנים. זה התחיל בכיתה י"א,כשפתאום היה לי טוב.דברים התחילו להסתדר. בית הספר לא היה נורא בכלל,המורים וההורים הניחו לי לנפשי כל עוד הוצאתי ציונים טובים בבגרויות,ימיי לימודים הפכו לחופשים,ישנתי טוב בלילות,חזרתי להראות כמו אחד מהגזע האנושי,החברים נזכרו שאני קיים ואפילו מצאתי מישהי שאוהבת אותי,ואני אוהב אותה. כנראה שכל זה לא מצא חן בעינייך,כי כבר שנתיים שאתה דוהר לי כאילו אתה מיכאל שומאכר על אקסטזי בפורמולה. ואני צועק לך-תעצור! תנוח! תן להנות קצת מהרגע,תן לי לחיות טיפה! ושוב,באופן כ"כ אופייני אתה מתעלם.אולי אפילו מגביר את הקצב. ובית הספר נגמר.וצה"ל כבר בפתח.וגיליתי שאני עדיין ילד. ושעדיין לא מיציתי את התקופה הזאת שנקראת ילדות. אבל אתה בשלך,מרביץ. ואם יורשה לי ניחוש מושכל,משהו אומר לי שהשלוש שנים הקרובות יעברו לאט לאט.שברגע אחד אתה שוב תמשוך חזק במושכות ותעביר את המרכבה להילוך סרק. יותר אני לא אתחנן אלייך שתגביר את הקצב. אם זו הייתה המטרה שלך,אני שמח לבשר לך שהיא הושגה.אני את הלקח שלי למדתי. זה לא עושה את זה יותר קל,ובטח שלא פחות טראגי,אבל זה בכל זאת משהו. אבל אני יודע שאני בחיים לא אסלח לך,שטן הזמן הפרטי שלי.
