כמו טיפה בים
New member
מכתב אליך...
אני יושבת פה, מול המסך הבוהק. העיניים דומעות, ולא רק בגלל אור המחשב. רק אתמול הרגשתי כל כך מאושרת, כל כך שלמה. והיום שואלים אותי מדוע נפלו פניי (בחיי שהשתמשו במושג הזה). שונאת את זה שיש לגורמים חיצוניים כזו השפעה עלי, שמחה אמורה להיות דבר בלתי תלוי. ובכל זאת, עכשיו, לאחר שהצלחת לשבור את את כל החומות שבניתי סביבי, אני חשופה כמעט לחלוטין. וכל מכה כואבת יותר. הרבה יותר. אז אתה תוהה לעצמך אם אני שווה את זה, זה הדיון שלך עם עצמך עכשיו. ואני? אני מחכה לתשובה. פתטי, כבר אמרנו? אבל אני באמת אוהבת אותך, ובאמת שחושבת שאתה מיוחד, ויודעת שכשאתה אומר שזה הדדי אתה מתכוון לזה. השאלה היא עד כמה... נדמה שאתה מנסה "להחזיר" לי על משהו שלדעתי כלל לא עשיתי. וגם אם כן, כיצד אני תמיד יודעת לסלוח ולעבור הלאה ואתה לא? כן,נכון. המציאות שונה. אבל עד כמה שונה? דברנו על לבלות את שארית חיינו יחד,על התחנה האחרונה. ועכשיו אתה פוחד להיפגע שוב. לא מוכן "לחכות לפעם הבאה". כי אתה בטוח שזו תבוא. לא חשבתי שאהיה מאלו שבוכות בגלל זוגיות, ופתאום זה ממלא אותי כה חזק, שאני תוהה שאם לא על זה, אז על מה בחיים האישיים, כן? נהיית חלק ממני, והמחשבה שחלק ממני יעזוב אותי, קשה. מאוד קשה. יש לי כ"כ הרבה מילים, והן כאילו מיותרות. לפחות בעיניך. אם אתה כ"כ אוהב, אז למה זה צריך להיות כואב? וכיצד אתה מסוגל לחשוב על להיפרד כי מפחדים...? אם לא היית מכירה אותך יותר טוב, הייתי חושבת שזה תירוץ, אבל זו הבעיה, שזה לא. כבר הכרנו את המשפחות, את החברים, אחד/ת את השני/ה. כולם יודעים עלינו, חוץ מאיתנו? כן.אני רוצה להיות ביחד. אבל אם זה לא מה שטוב לך, אז מה עשינו בזה? נדמה שאתה מצפה למושלמות, ולמרות שאתה כ"כ חכם, אתה לא מבין שהיא לא קיימת. מה גם שהוצאת את מלוא הסבלנות שלך על האחרות, ואז באתי אני. אני לא רוצה לרדוף אחריך, זה מגעיל אותי, ובכל זאת זה מה שאני מוצאת את עצמי עושה כל פעם מחדש. לא אוהבת את עצמי יותר מדי כרגע, רוצה לא לאהוב אותך, אבל יודעת שכן. כל המילים שבעולם מתנקזות לדבר אחד, והוא הכאב שאני מרגישה עכשיו. למה...?
אני יושבת פה, מול המסך הבוהק. העיניים דומעות, ולא רק בגלל אור המחשב. רק אתמול הרגשתי כל כך מאושרת, כל כך שלמה. והיום שואלים אותי מדוע נפלו פניי (בחיי שהשתמשו במושג הזה). שונאת את זה שיש לגורמים חיצוניים כזו השפעה עלי, שמחה אמורה להיות דבר בלתי תלוי. ובכל זאת, עכשיו, לאחר שהצלחת לשבור את את כל החומות שבניתי סביבי, אני חשופה כמעט לחלוטין. וכל מכה כואבת יותר. הרבה יותר. אז אתה תוהה לעצמך אם אני שווה את זה, זה הדיון שלך עם עצמך עכשיו. ואני? אני מחכה לתשובה. פתטי, כבר אמרנו? אבל אני באמת אוהבת אותך, ובאמת שחושבת שאתה מיוחד, ויודעת שכשאתה אומר שזה הדדי אתה מתכוון לזה. השאלה היא עד כמה... נדמה שאתה מנסה "להחזיר" לי על משהו שלדעתי כלל לא עשיתי. וגם אם כן, כיצד אני תמיד יודעת לסלוח ולעבור הלאה ואתה לא? כן,נכון. המציאות שונה. אבל עד כמה שונה? דברנו על לבלות את שארית חיינו יחד,על התחנה האחרונה. ועכשיו אתה פוחד להיפגע שוב. לא מוכן "לחכות לפעם הבאה". כי אתה בטוח שזו תבוא. לא חשבתי שאהיה מאלו שבוכות בגלל זוגיות, ופתאום זה ממלא אותי כה חזק, שאני תוהה שאם לא על זה, אז על מה בחיים האישיים, כן? נהיית חלק ממני, והמחשבה שחלק ממני יעזוב אותי, קשה. מאוד קשה. יש לי כ"כ הרבה מילים, והן כאילו מיותרות. לפחות בעיניך. אם אתה כ"כ אוהב, אז למה זה צריך להיות כואב? וכיצד אתה מסוגל לחשוב על להיפרד כי מפחדים...? אם לא היית מכירה אותך יותר טוב, הייתי חושבת שזה תירוץ, אבל זו הבעיה, שזה לא. כבר הכרנו את המשפחות, את החברים, אחד/ת את השני/ה. כולם יודעים עלינו, חוץ מאיתנו? כן.אני רוצה להיות ביחד. אבל אם זה לא מה שטוב לך, אז מה עשינו בזה? נדמה שאתה מצפה למושלמות, ולמרות שאתה כ"כ חכם, אתה לא מבין שהיא לא קיימת. מה גם שהוצאת את מלוא הסבלנות שלך על האחרות, ואז באתי אני. אני לא רוצה לרדוף אחריך, זה מגעיל אותי, ובכל זאת זה מה שאני מוצאת את עצמי עושה כל פעם מחדש. לא אוהבת את עצמי יותר מדי כרגע, רוצה לא לאהוב אותך, אבל יודעת שכן. כל המילים שבעולם מתנקזות לדבר אחד, והוא הכאב שאני מרגישה עכשיו. למה...?
