clairvoyance
New member
מכתב בהמתנה - האהבה המנצחת?
קוראת כאן כל כך הרבה סיפורים. אהבות נכזבות, אהבות מתחדשות, אהבות נקמה, אהבות של כאב, ולפעמים, םלח קטן של אהבה נפלאה. ואנחנו, אנחנו עדיין לא יודעים לסווג את האהבה שלנו. עברו כמעט 6 שנים מאז (היית מאמין?), מאז שהחלת להביא לי אבנים, אבנים קטנות כאלו, משום מקום. כל כך מצחיקה הייתי אז, באומרי כי אני לא רוצה לקבל פרחים בזמן החיזור, כי פרחים נובלים, פרחים כמלים, פרחים לא נשארים שם לנצח ועד. ואתה הבאת לי אבנים, ובתחילה לא קישרתי, לא הבנתי שאתה מחזר אחרי. וכך חדרי התמלא באבנים קטנות, שצצו פתאום. ונעשינו חברים. כה תמימית, אהבה נאיבית. והרי היית צריך לדעת, חיפשתי אבנים, ויש לי עכשיו אבנים, שלך, זיכרון ממך. ואתה, אתה נפקד. היינו 4 שנים ביחד. מאז לך היתה חברה, לי היה חבר. אבל האבנים האלו, האבנים האלו נשארים כאן, מלווים אותי, וכך גם האהבה שלי אליך. האם האהבה שלנו תחלוף לבסוף? תתעופף עם הרוח? כן, גם אבנים נעלמים בסוף, אך זה תהליך ארוך, מייגע, הנמשך על שנים רבות. וכך גם אני, והאהבה שלי אליך. שנה וחצי עברה, ולא שכחתי אותך. ואתה - אתה גם לא וויתרת, אתה גם לא התגברת עלי. איך יכלת? הרי האהבה שלנו, האבהב שלנו לא דעה גבולות. מאז אותו היום שהבנת לפשר האבנים, היינו חברים לכל דבר, חברי נפש. אתה היית הראשון שלי, ואני הייתי הראשונה שלך, וזה מה שעשה את האהבה הזאת כה טהורה, נאיבית, נאיבית במובן הזה שלא היו לנו שדים מהעבר, לא ידענו מה זה לאהוב אחר, וחשבנו כי האהבה הזאת תמשך לנצח. אבל זה בדיוק גם מה שהפיל אותנו, האהבה הראשונה. הפחד מלהתחייב למישהו מבלי להתנסות יותר. הרצון לחקור עולם. האהבה שלנו קדמה לכל זה. אהבת נעורים. ואתה, אוטוטו מסיים פרק חדש בחייך. התפתחת מאוד יפה מאז, נעשית גבר חסון ויפה, קצין שלם בצהל, ומתחיל דרך חדשה. אך האם באמת התבגרת? האם באמת אתה גבר עכשיו? האם אפשר לסמוך עליך? האם אתה מוכן כבר לאהבה האמיתית? לא אהבהת נעורים, לא אהבת בוסר, "רק בשביל להתנסות", אלא אהבה שתחזיק לעד? ולי, לי כבר נמאס לחכות. אמרנו, נחכה עד סוף המבחנים שלי, ואז נראה. עוד שבועיים וחצי, ואז או שנחתוך לחלוטין, או שננסה. אבל אתה מוכן כבר? הרי יש לך כל כך הרבה עוד לעבור. אתה יודע שאתה הולך בדרך חדשה, ויש לך עוד כל כך הרבה חוויות בדרך, אוניברסיטה, אולי טיול. אני ואתה, שנינו יודעים שאתה עדיין לא מוכן. וקשה לנו לוותר, לפרוש. אתה בעצמך אמרת לי, ביום שביקשתי שננתק קשר, שלא יכלתי יותר, אמרת "לעזעזל, גם אני לא התגברתי עליך עדיין, גם אני בקשר איתך בתקווה שיום אחד נחזור". האהבה שלנו עדיין שם, מחפשת מוצא, מחפשת איך לצאת מהמסדרון האפל והחשוך, למצוא את דרכה במבוכי המציאות. אך גם עוד שבועיים וחצי, שניפגש שוב, היא לא תמצא מוצא. ויש שביב של תקווה... אולי? ובנתיים, אהבתנו ב
קוראת כאן כל כך הרבה סיפורים. אהבות נכזבות, אהבות מתחדשות, אהבות נקמה, אהבות של כאב, ולפעמים, םלח קטן של אהבה נפלאה. ואנחנו, אנחנו עדיין לא יודעים לסווג את האהבה שלנו. עברו כמעט 6 שנים מאז (היית מאמין?), מאז שהחלת להביא לי אבנים, אבנים קטנות כאלו, משום מקום. כל כך מצחיקה הייתי אז, באומרי כי אני לא רוצה לקבל פרחים בזמן החיזור, כי פרחים נובלים, פרחים כמלים, פרחים לא נשארים שם לנצח ועד. ואתה הבאת לי אבנים, ובתחילה לא קישרתי, לא הבנתי שאתה מחזר אחרי. וכך חדרי התמלא באבנים קטנות, שצצו פתאום. ונעשינו חברים. כה תמימית, אהבה נאיבית. והרי היית צריך לדעת, חיפשתי אבנים, ויש לי עכשיו אבנים, שלך, זיכרון ממך. ואתה, אתה נפקד. היינו 4 שנים ביחד. מאז לך היתה חברה, לי היה חבר. אבל האבנים האלו, האבנים האלו נשארים כאן, מלווים אותי, וכך גם האהבה שלי אליך. האם האהבה שלנו תחלוף לבסוף? תתעופף עם הרוח? כן, גם אבנים נעלמים בסוף, אך זה תהליך ארוך, מייגע, הנמשך על שנים רבות. וכך גם אני, והאהבה שלי אליך. שנה וחצי עברה, ולא שכחתי אותך. ואתה - אתה גם לא וויתרת, אתה גם לא התגברת עלי. איך יכלת? הרי האהבה שלנו, האבהב שלנו לא דעה גבולות. מאז אותו היום שהבנת לפשר האבנים, היינו חברים לכל דבר, חברי נפש. אתה היית הראשון שלי, ואני הייתי הראשונה שלך, וזה מה שעשה את האהבה הזאת כה טהורה, נאיבית, נאיבית במובן הזה שלא היו לנו שדים מהעבר, לא ידענו מה זה לאהוב אחר, וחשבנו כי האהבה הזאת תמשך לנצח. אבל זה בדיוק גם מה שהפיל אותנו, האהבה הראשונה. הפחד מלהתחייב למישהו מבלי להתנסות יותר. הרצון לחקור עולם. האהבה שלנו קדמה לכל זה. אהבת נעורים. ואתה, אוטוטו מסיים פרק חדש בחייך. התפתחת מאוד יפה מאז, נעשית גבר חסון ויפה, קצין שלם בצהל, ומתחיל דרך חדשה. אך האם באמת התבגרת? האם באמת אתה גבר עכשיו? האם אפשר לסמוך עליך? האם אתה מוכן כבר לאהבה האמיתית? לא אהבהת נעורים, לא אהבת בוסר, "רק בשביל להתנסות", אלא אהבה שתחזיק לעד? ולי, לי כבר נמאס לחכות. אמרנו, נחכה עד סוף המבחנים שלי, ואז נראה. עוד שבועיים וחצי, ואז או שנחתוך לחלוטין, או שננסה. אבל אתה מוכן כבר? הרי יש לך כל כך הרבה עוד לעבור. אתה יודע שאתה הולך בדרך חדשה, ויש לך עוד כל כך הרבה חוויות בדרך, אוניברסיטה, אולי טיול. אני ואתה, שנינו יודעים שאתה עדיין לא מוכן. וקשה לנו לוותר, לפרוש. אתה בעצמך אמרת לי, ביום שביקשתי שננתק קשר, שלא יכלתי יותר, אמרת "לעזעזל, גם אני לא התגברתי עליך עדיין, גם אני בקשר איתך בתקווה שיום אחד נחזור". האהבה שלנו עדיין שם, מחפשת מוצא, מחפשת איך לצאת מהמסדרון האפל והחשוך, למצוא את דרכה במבוכי המציאות. אך גם עוד שבועיים וחצי, שניפגש שוב, היא לא תמצא מוצא. ויש שביב של תקווה... אולי? ובנתיים, אהבתנו ב
