מכתב בשבילך
לך, לפעמים, כשקצת חורף בחוץ, אני חושבת עליך. על כל מה שהיה ביננו, על איך שזה נגמר פתאום. ישר אני מתחילה להרגיש את הלחות בעיניים, שהופכת במחשבה אחת נוספת למפל של דמעות. אני תמיד מנסה לשחזר כמה שהכאבת לי, כמה שזה הרס, ואולי עוד יהרוס, כמה שאני כועסת עליך, וצודקת-לא צודקת. נכון, אני כבר יכולה לא לחשוב על זה, או להתעלם מכל מחשבה תוך כדי הדיפתה במהירות. אבל לפעמים, כשקצת קר בכפות הרגליים, הקור הזה חודר לאט אל תוך בלה, ומזכיר לי אותך. ומזכיר לי שאני פה, ושאף אחד לא יותר. ואולי אני אפילו רוצה קצת לבכות, לשחרר ולהיזכר בך. כי אני... רוצה לזכור שאהבת. שמתישהו זה קרה גם לי. שהציורים שלך, ששמורים באתר רק שלנו, לא נשמרו סתם כך. וחבל שציור אחד, שאהבתי במיוחד, ונמחק בעבר, וחזר וצוייר 0 כבר לא שם. אני מנסה להרגיש מה שהרגשתי. אני רוצה להרגיש את זה שוב. חיבוק. ובגלל שכל כך אפור בחוץ פתאום, אני צריכה את הבחור הנעלם הזה, שיכניס לי צבע לחיים ויהייה מוכן לקבל ממני חיבוקים אינסופיים. לא כמוך. אני יודעת כמה שזה ילדותי מצידי, אבל אני... רוצה שתקנא. אני רוצה שיום אחד תתעורר בבוקר, בתחושה חמוצה כזו, ולא תדע למה זה. ואז, אולי ניפגש בטעות ברחוב, אני אהייה מאושרת, מחבקת את הבחור הנעלם שלי, ואתה תדע שפיספסת. אתה תבין שזה היה באשמתך, ותיזכר שאהבתי אותך כל כך, ואת כל מה שהייתי נותנת בשבילך. תיזכר בחיבוקים, ובשיחות, בביחד הזה שלנו. אולי תעשה את עצמך כלא מבחין בי, אולי תגיד שלום, אבל אני רוצה שזה יציק לך. וכשתחזור הביתה, ותראה שבחוץ גשם, וקר, והרעמים מרעידים את הבית- תיזכר בלב שלי, שהרגשת, שפעם כל כך חזק, בפעם הראשונה שחיבקתי אותך. שלך, ולא לעולמים, שין.
לך, לפעמים, כשקצת חורף בחוץ, אני חושבת עליך. על כל מה שהיה ביננו, על איך שזה נגמר פתאום. ישר אני מתחילה להרגיש את הלחות בעיניים, שהופכת במחשבה אחת נוספת למפל של דמעות. אני תמיד מנסה לשחזר כמה שהכאבת לי, כמה שזה הרס, ואולי עוד יהרוס, כמה שאני כועסת עליך, וצודקת-לא צודקת. נכון, אני כבר יכולה לא לחשוב על זה, או להתעלם מכל מחשבה תוך כדי הדיפתה במהירות. אבל לפעמים, כשקצת קר בכפות הרגליים, הקור הזה חודר לאט אל תוך בלה, ומזכיר לי אותך. ומזכיר לי שאני פה, ושאף אחד לא יותר. ואולי אני אפילו רוצה קצת לבכות, לשחרר ולהיזכר בך. כי אני... רוצה לזכור שאהבת. שמתישהו זה קרה גם לי. שהציורים שלך, ששמורים באתר רק שלנו, לא נשמרו סתם כך. וחבל שציור אחד, שאהבתי במיוחד, ונמחק בעבר, וחזר וצוייר 0 כבר לא שם. אני מנסה להרגיש מה שהרגשתי. אני רוצה להרגיש את זה שוב. חיבוק. ובגלל שכל כך אפור בחוץ פתאום, אני צריכה את הבחור הנעלם הזה, שיכניס לי צבע לחיים ויהייה מוכן לקבל ממני חיבוקים אינסופיים. לא כמוך. אני יודעת כמה שזה ילדותי מצידי, אבל אני... רוצה שתקנא. אני רוצה שיום אחד תתעורר בבוקר, בתחושה חמוצה כזו, ולא תדע למה זה. ואז, אולי ניפגש בטעות ברחוב, אני אהייה מאושרת, מחבקת את הבחור הנעלם שלי, ואתה תדע שפיספסת. אתה תבין שזה היה באשמתך, ותיזכר שאהבתי אותך כל כך, ואת כל מה שהייתי נותנת בשבילך. תיזכר בחיבוקים, ובשיחות, בביחד הזה שלנו. אולי תעשה את עצמך כלא מבחין בי, אולי תגיד שלום, אבל אני רוצה שזה יציק לך. וכשתחזור הביתה, ותראה שבחוץ גשם, וקר, והרעמים מרעידים את הבית- תיזכר בלב שלי, שהרגשת, שפעם כל כך חזק, בפעם הראשונה שחיבקתי אותך. שלך, ולא לעולמים, שין.