מכתב די ישןן אבל סתם חשבתי לשים אותו כי משעמם
אני לא מושלם,בעצם אני בכלל לא קרוב לכך,עדיין אלפי בנות רואות אותי כאדם המושלם שלא יכול לעשות שום דבר רע. ברגע שאני עושה טעות,ברגע שאני מתנהג באנושיות ,אני יכול לאבד את זה. אני בליתי את כל חיי באור הזרקורים. ויתרתי על ילדותי כדי לטעום מהתהילה. בשנים שהייתי צריך לבלות עם חברים,לצאת עם כנות,וללכת לנשפים בתיכון, אני ביליתי בסיבובי הופעות,שירה,לגרום לאנשים לצרוח. אני יודע שהפנים שלי מקשטות את הקירות של חדרי שינה של בנות עשרה. אני יודע שיש בנות אי שם שמקדישות לי אתרי אינטרנט,שכותבות דברים בדיוניים עלי. אני לא קראתי אותם,ואני אף לא אקרא. המחשבה על כך מפחידה אותי. העובדה שאנשים משתמשים בי כדמות,וכותבים סיפורים עלי. אני לא מסוגל לקרוא את זה, זה משהו שאני מוצא שהוא בלתי נתפס. בקושי יום עובר שמישהו לא מבקש תמונה ממני, או דוחף לי עט וניר ליד שלי, בהתחלה בשביל חתימה,כדי להראות את אהבתם והמסירות הנצחית. הבנות האלו לא יודעות כלום על אהבה. לעזאזל,גם אני לא יודע כלום על אהבה. לא ניתנה לי ההזדמנות להתאהב. יצאתי לדייטים,לעתים קרובות,בדרך נס החבאתי את זה מהציבור. היתה תקופה שחשבתי שאני מאוהב,אבל יותר מאוחר הבנתי שהייתי לא יותר מילד טיפש. כשאתה אני, אין מקום בחייך לאהבה. אני מניח שאתם יכולים להגיד שלמצוא אהבה זה משאלתי הגדולה ביותר. הפכנו להיות כ"כ מפורסמים,שעכשיו אני לא יכול לפגוש בן אדם אחד שלא יודע מי אני. אני נכויתי לפני כן,היו בנות שחשבתי שיכלו להיות מישהי מאוד מיוחדת , שיצאו איתי רק בגלל כל מה שאני הייתי בעיני הקהל,לא מי שאני באמת. בדרכים מסוימות , הפנים שאתם רואים בטלוויזיה,, הפנים שאתם רואים במגזינים, זה לא אני. הוא תמיד שמח,תמיד צוחק ומחייך. אני לא תמיד צוחק ומחייך,אני לא תמיד שמח. אני מדוכא לפעמים כמו כל נער מתבגר אחר.אבל אף אחד לא יכול לדעת את זה,כי אז אני יאבד את התדמית המושלמת שלי. אני יהפוך ליותר אנושי. כשהייתי יותר צעיר, הייתי משחק במשחק "המה אם?". מה אם לא הייתי מצטרף לקבוצה? מה אם הייתי הולך לתיכון בממפיס והיו לי חיים נורמלים? מאז הפסקתי לעשות את זה. זה לא שינה כלום. אני במסלול הזה, ואין דרך לקחת את עברי ולהחליט החלטות שונות. אני מסתכל על מעריצים לפעמים, מסתכל עליהם ותוהה, למה? , מה כ"כ מיוחד בי? אני לא כ"כ שונה משום בחור אחר שיושב מאחוריך בשיעור כימיה ומשחק איתך כדורסל. ההבדל היחידי האמיתי הוא שהפנים שלו אינם מודבקים בכל העולם. לפעמים, הלוואי והייתי יכול יום אחד ללא תהילה. רק יום אחד שבו הייתי יכול לעשות מה שאני רוצה, בלי לדאוג איזה שומרי ראש יבואו איתי,בלי לדאוג על להיות בקבוצה. אני יודע שאני צריך להזהר במה שאני מאחל, בגלל שיום אחד כל זה יסתיים.התעשייה הזו,שוק הפופ בעיקר,שהוא במיוחד הפכפך. אני תמיד נדהם שאנחנו החזקנו מעמד את הזמן הזה,וגם כפי שהדברים נראים,כמה זמן נמשיך בטווח הארוך. אבל לא משנה כמה פופולאריים אנחנו,כמה גדול בסיס המעריצים שלנו, יבוא יום שבו לא נוכל לעשות את זה יותר. זה כ"כ קשה לפעמים,לא להרגיש זלזול כלפי המעריצים שלי. הם הפכו אותי למי שאני, אבל באותו זמן, הם הפכו את חיי לבלתי אפשרים. כשאני באורלנדו, אני בהקושי עוזב את הבית שלי. אפילו לא כובע או משקפי שמש לא משמשים לי כתחפושת יותר. לעתים קרובות, אם בחורה רואה אותי , היא תצרח ותרוץ במהירות. זה קרה לי , ריצה מהירה,כשהייתי פעם אחת חופשי בלי אבטחה. זו הייתה החוויה הכי מפחידה בחיי. הם ממש דחפו אותי לפינה,וקיללו אותי אם לא הייתי פוחד לחיי. אולי בגלל שאני צעיר,אז צעירים מתחברים אלי ומעריצים אותי. אולי זה בגלל שיש לי פנים יפות. אני יודע עובדתית שיש מעריצים שנועצים מבט בתמונות שלי אך לא הקשיבו לדיסק במערכת שלהם ושמעו את קולי. זה גורם לי לתהות, אם לא היו לי פנים יפות, האם הם עדיין יקשיבו לקול שלי? או האם המראה עולה בערכו של הכישרון? אם משהו יקרה לי,אם הייתה לי תאונה שתשחית לי את הפנים, האם הם יפסיקו להיות שם? אז אם אני "חתיך" ? אם לא היה לי כשרון אמיתי, אני לא הייתי מגיע לאיפה שאני היום. אני חי בפחד מתמיד שאני יעשה משהו לא בסדר, שאני ארגיז מישהו, יעשה או אומר משהו שאני לא אמור. אסור לי שיהיה לי יום רע, אסור לי להראות כשאני בלחץ,כי אז הם פונים אלי,וקוראם לי בשמות,אומרים שאני שחצן,וחושב את עצמי. . אני לא שחצן,אני נשארתי באופן מדהים עם רגלים על הקרקע כל התקופה הזו. אתם יודעים כמה זה קשה לבדוק ולשמור על האגו שלך ,כשאלפי בנות צועקות בערך כל פעם שאתה נושם? חס וחלילה שאני אראה איזה רגש אחר חוץ משמחה ואושר, חס וחלילה שאני אתנהג כמו בנאדם, ולא כמו נער בלהקת בנים. חס וחילה שאני אהיה אני. אבל זה מה שאני, אני לא מושלם, אני פשוט אני. אני ג'סטין טימברליק זה כל מה שאני. . הוא ככזזהה חמודיי,,
))))))))
אני לא מושלם,בעצם אני בכלל לא קרוב לכך,עדיין אלפי בנות רואות אותי כאדם המושלם שלא יכול לעשות שום דבר רע. ברגע שאני עושה טעות,ברגע שאני מתנהג באנושיות ,אני יכול לאבד את זה. אני בליתי את כל חיי באור הזרקורים. ויתרתי על ילדותי כדי לטעום מהתהילה. בשנים שהייתי צריך לבלות עם חברים,לצאת עם כנות,וללכת לנשפים בתיכון, אני ביליתי בסיבובי הופעות,שירה,לגרום לאנשים לצרוח. אני יודע שהפנים שלי מקשטות את הקירות של חדרי שינה של בנות עשרה. אני יודע שיש בנות אי שם שמקדישות לי אתרי אינטרנט,שכותבות דברים בדיוניים עלי. אני לא קראתי אותם,ואני אף לא אקרא. המחשבה על כך מפחידה אותי. העובדה שאנשים משתמשים בי כדמות,וכותבים סיפורים עלי. אני לא מסוגל לקרוא את זה, זה משהו שאני מוצא שהוא בלתי נתפס. בקושי יום עובר שמישהו לא מבקש תמונה ממני, או דוחף לי עט וניר ליד שלי, בהתחלה בשביל חתימה,כדי להראות את אהבתם והמסירות הנצחית. הבנות האלו לא יודעות כלום על אהבה. לעזאזל,גם אני לא יודע כלום על אהבה. לא ניתנה לי ההזדמנות להתאהב. יצאתי לדייטים,לעתים קרובות,בדרך נס החבאתי את זה מהציבור. היתה תקופה שחשבתי שאני מאוהב,אבל יותר מאוחר הבנתי שהייתי לא יותר מילד טיפש. כשאתה אני, אין מקום בחייך לאהבה. אני מניח שאתם יכולים להגיד שלמצוא אהבה זה משאלתי הגדולה ביותר. הפכנו להיות כ"כ מפורסמים,שעכשיו אני לא יכול לפגוש בן אדם אחד שלא יודע מי אני. אני נכויתי לפני כן,היו בנות שחשבתי שיכלו להיות מישהי מאוד מיוחדת , שיצאו איתי רק בגלל כל מה שאני הייתי בעיני הקהל,לא מי שאני באמת. בדרכים מסוימות , הפנים שאתם רואים בטלוויזיה,, הפנים שאתם רואים במגזינים, זה לא אני. הוא תמיד שמח,תמיד צוחק ומחייך. אני לא תמיד צוחק ומחייך,אני לא תמיד שמח. אני מדוכא לפעמים כמו כל נער מתבגר אחר.אבל אף אחד לא יכול לדעת את זה,כי אז אני יאבד את התדמית המושלמת שלי. אני יהפוך ליותר אנושי. כשהייתי יותר צעיר, הייתי משחק במשחק "המה אם?". מה אם לא הייתי מצטרף לקבוצה? מה אם הייתי הולך לתיכון בממפיס והיו לי חיים נורמלים? מאז הפסקתי לעשות את זה. זה לא שינה כלום. אני במסלול הזה, ואין דרך לקחת את עברי ולהחליט החלטות שונות. אני מסתכל על מעריצים לפעמים, מסתכל עליהם ותוהה, למה? , מה כ"כ מיוחד בי? אני לא כ"כ שונה משום בחור אחר שיושב מאחוריך בשיעור כימיה ומשחק איתך כדורסל. ההבדל היחידי האמיתי הוא שהפנים שלו אינם מודבקים בכל העולם. לפעמים, הלוואי והייתי יכול יום אחד ללא תהילה. רק יום אחד שבו הייתי יכול לעשות מה שאני רוצה, בלי לדאוג איזה שומרי ראש יבואו איתי,בלי לדאוג על להיות בקבוצה. אני יודע שאני צריך להזהר במה שאני מאחל, בגלל שיום אחד כל זה יסתיים.התעשייה הזו,שוק הפופ בעיקר,שהוא במיוחד הפכפך. אני תמיד נדהם שאנחנו החזקנו מעמד את הזמן הזה,וגם כפי שהדברים נראים,כמה זמן נמשיך בטווח הארוך. אבל לא משנה כמה פופולאריים אנחנו,כמה גדול בסיס המעריצים שלנו, יבוא יום שבו לא נוכל לעשות את זה יותר. זה כ"כ קשה לפעמים,לא להרגיש זלזול כלפי המעריצים שלי. הם הפכו אותי למי שאני, אבל באותו זמן, הם הפכו את חיי לבלתי אפשרים. כשאני באורלנדו, אני בהקושי עוזב את הבית שלי. אפילו לא כובע או משקפי שמש לא משמשים לי כתחפושת יותר. לעתים קרובות, אם בחורה רואה אותי , היא תצרח ותרוץ במהירות. זה קרה לי , ריצה מהירה,כשהייתי פעם אחת חופשי בלי אבטחה. זו הייתה החוויה הכי מפחידה בחיי. הם ממש דחפו אותי לפינה,וקיללו אותי אם לא הייתי פוחד לחיי. אולי בגלל שאני צעיר,אז צעירים מתחברים אלי ומעריצים אותי. אולי זה בגלל שיש לי פנים יפות. אני יודע עובדתית שיש מעריצים שנועצים מבט בתמונות שלי אך לא הקשיבו לדיסק במערכת שלהם ושמעו את קולי. זה גורם לי לתהות, אם לא היו לי פנים יפות, האם הם עדיין יקשיבו לקול שלי? או האם המראה עולה בערכו של הכישרון? אם משהו יקרה לי,אם הייתה לי תאונה שתשחית לי את הפנים, האם הם יפסיקו להיות שם? אז אם אני "חתיך" ? אם לא היה לי כשרון אמיתי, אני לא הייתי מגיע לאיפה שאני היום. אני חי בפחד מתמיד שאני יעשה משהו לא בסדר, שאני ארגיז מישהו, יעשה או אומר משהו שאני לא אמור. אסור לי שיהיה לי יום רע, אסור לי להראות כשאני בלחץ,כי אז הם פונים אלי,וקוראם לי בשמות,אומרים שאני שחצן,וחושב את עצמי. . אני לא שחצן,אני נשארתי באופן מדהים עם רגלים על הקרקע כל התקופה הזו. אתם יודעים כמה זה קשה לבדוק ולשמור על האגו שלך ,כשאלפי בנות צועקות בערך כל פעם שאתה נושם? חס וחלילה שאני אראה איזה רגש אחר חוץ משמחה ואושר, חס וחלילה שאני אתנהג כמו בנאדם, ולא כמו נער בלהקת בנים. חס וחילה שאני אהיה אני. אבל זה מה שאני, אני לא מושלם, אני פשוט אני. אני ג'סטין טימברליק זה כל מה שאני. . הוא ככזזהה חמודיי,,
))))))))