מכתב דמיוני לשלמה
משהו לשלמה בהשראת מילות שיריו
========================
"בשביל כוס קפה" איתו – "רוקר חיי" – "הייתי שם גם אלף דולר", אוזר קצת "אומץ" ומספר לו בתמצית על "הגבר (שבזכותו לא) הולך לאיבוד", הגבר שלמד בזכותו את "ריקוד סוף המאה" ואת ה"ולס בחמש ושלושים", רואה עד ל"לצמרות הברושים" (ש"לא ידעו אם לצחוק או לבכות"), אפילו "מחשב עם חתולים את קיצם לאחור" – ושבעצם שיריך היו ל"נוף ילדות".... עד שבסופו של דבר הוא "רקד ושכח את כל הפחד", כי "כבר לא יכולתי לזוז".
לאחר שמסיימים את הקפה ומרווים את ה"צימאון", שלמה אומר כי הוא יוצא ל"דרך חתחתים" אך אני במהרה שואל אותו "לאן, לאן, לאן" אתה הולך? שלמה, בוא "נדבר מהלב" ו"נשחרר ת'כאב" ב"צוותא", ככה "פשוט פשוט מול הסירות", "תחת שמי ים התיכון", בוא "נתחיל לדבר" כדי "שלא ייעלמו הדברים היפים", וכדי שלא נחמיץ "הזדמנות להוציא קצת רגש".
אשב ואספר לשלמה איזה "סיפור רומנטי" או "שניים", ואף כמה "רגעי זכרונות וגעגועים טרופים" בהם נוכחותו הייתה מעצבת, אולם הוא לבטח ישיב "עזוב, זו שקיעה שכזו"..."כל אחד והסיפור שלו"....
אבל על כך אומר לו שסיפוריי ספוגים בהווית שיריו, ואספר לו שממש בזכותו למדתי איך "לא לפחד מהפחד", ממש בזכותו עבורי ה"עולם יפה ופחות עצוב ממה שהוא ככה". ממש בזכותו אנחנו "נישאר פה איכשהו שפויים", "עם שמש בכיסים", ולא נחיה בתוך "אבסורד", כי אחרי הכל "היום אתה חי, מחר מת", "לא עוד בשר ודם".
כן כן, כי עם המילים של שיריו – כולנו "תמיד נוסעים איתן לארץ רחוקה".
ואספר לו עוד,
על איך שברגעים עצובים של דחק, גם ב"מות אבינו יצחק", היית שם כדי לעודד ושנצחק.
וגם כשטסנו "במטוס סילון עם דיילת וענן", או סתם עלינו על "אוטובוס מספר אחת" או "שכבנו פרקדן", היית שם איתנו והיית לנו ל"אור בקצה המנהרה", או סיפרת על "הבחורה שעוד מעזה".
וגם אם היה זה "שיר בבוקר בבוקר", או ב"שעות בין ערביים" או אפילו ב"לילה לא שקט" בו "דלתות פנינו נעולות", בקע קולך מן "הרדיו הישן" וריצדה דמותך ב"מכשיר הטמטום", תוך שהתרנו ל"מוסיקה (שלך) לשיר (לנו) לנשמה" ו"הלהקה ניגנה בכוח את עצמה".
ועוד אוסיף,
כי כשם שבכל אורחות החיים נגעת, גם שיעור בפוליטיקה אותנו לימדת, ובינה לבינה גם רומנטיקה שילבת.
בצדק תבעת את האמרה כי "יש לנו ארץ, למה עוד אחת?", דהיינו שתי גדות הן לירדן – מספיקה לנו אחת מהן.
המלצת גם שלא להיצמד "לאדמה" ול"כיבושים" (כי אתה לא רק "זן פוליטי"), אלא לדבר אחד ויחיד שתמיד יהיה לו דורש – "כי הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם", לאהבה בדיוק כמו זו "שצעירים עוד מכורים אליה, כשהם יוצאים לרקוד בדיסקוטקים של הלילה".
ולא מעט "לפני סיום" הפגישה, אני "מרפה מן העניין", ואומר לך כמובן-
שלמה, "בשבילי אתה מ-ל-ך ה-ע-ו-ל-ם"
ומייחל שדרכינו ייפגשו שוב במהרה,
ומפטיר בסוף שיחתנו ברכת - "להתראות באיזו הופעה"...
משהו לשלמה בהשראת מילות שיריו
========================
"בשביל כוס קפה" איתו – "רוקר חיי" – "הייתי שם גם אלף דולר", אוזר קצת "אומץ" ומספר לו בתמצית על "הגבר (שבזכותו לא) הולך לאיבוד", הגבר שלמד בזכותו את "ריקוד סוף המאה" ואת ה"ולס בחמש ושלושים", רואה עד ל"לצמרות הברושים" (ש"לא ידעו אם לצחוק או לבכות"), אפילו "מחשב עם חתולים את קיצם לאחור" – ושבעצם שיריך היו ל"נוף ילדות".... עד שבסופו של דבר הוא "רקד ושכח את כל הפחד", כי "כבר לא יכולתי לזוז".
לאחר שמסיימים את הקפה ומרווים את ה"צימאון", שלמה אומר כי הוא יוצא ל"דרך חתחתים" אך אני במהרה שואל אותו "לאן, לאן, לאן" אתה הולך? שלמה, בוא "נדבר מהלב" ו"נשחרר ת'כאב" ב"צוותא", ככה "פשוט פשוט מול הסירות", "תחת שמי ים התיכון", בוא "נתחיל לדבר" כדי "שלא ייעלמו הדברים היפים", וכדי שלא נחמיץ "הזדמנות להוציא קצת רגש".
אשב ואספר לשלמה איזה "סיפור רומנטי" או "שניים", ואף כמה "רגעי זכרונות וגעגועים טרופים" בהם נוכחותו הייתה מעצבת, אולם הוא לבטח ישיב "עזוב, זו שקיעה שכזו"..."כל אחד והסיפור שלו"....
אבל על כך אומר לו שסיפוריי ספוגים בהווית שיריו, ואספר לו שממש בזכותו למדתי איך "לא לפחד מהפחד", ממש בזכותו עבורי ה"עולם יפה ופחות עצוב ממה שהוא ככה". ממש בזכותו אנחנו "נישאר פה איכשהו שפויים", "עם שמש בכיסים", ולא נחיה בתוך "אבסורד", כי אחרי הכל "היום אתה חי, מחר מת", "לא עוד בשר ודם".
כן כן, כי עם המילים של שיריו – כולנו "תמיד נוסעים איתן לארץ רחוקה".
ואספר לו עוד,
על איך שברגעים עצובים של דחק, גם ב"מות אבינו יצחק", היית שם כדי לעודד ושנצחק.
וגם כשטסנו "במטוס סילון עם דיילת וענן", או סתם עלינו על "אוטובוס מספר אחת" או "שכבנו פרקדן", היית שם איתנו והיית לנו ל"אור בקצה המנהרה", או סיפרת על "הבחורה שעוד מעזה".
וגם אם היה זה "שיר בבוקר בבוקר", או ב"שעות בין ערביים" או אפילו ב"לילה לא שקט" בו "דלתות פנינו נעולות", בקע קולך מן "הרדיו הישן" וריצדה דמותך ב"מכשיר הטמטום", תוך שהתרנו ל"מוסיקה (שלך) לשיר (לנו) לנשמה" ו"הלהקה ניגנה בכוח את עצמה".
ועוד אוסיף,
כי כשם שבכל אורחות החיים נגעת, גם שיעור בפוליטיקה אותנו לימדת, ובינה לבינה גם רומנטיקה שילבת.
בצדק תבעת את האמרה כי "יש לנו ארץ, למה עוד אחת?", דהיינו שתי גדות הן לירדן – מספיקה לנו אחת מהן.
המלצת גם שלא להיצמד "לאדמה" ול"כיבושים" (כי אתה לא רק "זן פוליטי"), אלא לדבר אחד ויחיד שתמיד יהיה לו דורש – "כי הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם", לאהבה בדיוק כמו זו "שצעירים עוד מכורים אליה, כשהם יוצאים לרקוד בדיסקוטקים של הלילה".
ולא מעט "לפני סיום" הפגישה, אני "מרפה מן העניין", ואומר לך כמובן-
שלמה, "בשבילי אתה מ-ל-ך ה-ע-ו-ל-ם"
ומייחל שדרכינו ייפגשו שוב במהרה,
ומפטיר בסוף שיחתנו ברכת - "להתראות באיזו הופעה"...
