מכתב חמישי
מכתב חמישי הפעם רציתי לספר לך על המשחק ואני מקווה שתמצא בזה עניין אני גם מקווה שאתה קורא את מכתביי למרות שעד כה לא השבת לי חזרתי מיום לימודים ארוך ומייגע אתה זוכר ? אני לומדת משחק והיום היה לי תפקיד מאוד מרגש תפקיד שהביא אותי לידי דמעות כן,,,, אני יודעת שאינך אוהב דמעות אבל דע לך שהדמעות הן רק ביטוי חיצוני לרגשות שמציפים את הלב ולאו דווקא רגשות של עצב לעתים, הן ביטוי להתבוננות עמוקה יותר לתוך הנפש ונגיעה עדינה במקומות החבויים הזקוקים לטיפוח, לא פחות מרגש השמחה בטח אתה מהרהר לעצמך עכשיו,,, מהו הקטע אותו הצגתי ? ואני מעדיפה שלא תדע שמא פניך יילבשו שוב את אותה ארשת הגאווה הנסוכה דרך קבע על פניך בעת הרהור שאותה איני אוהבת מעדיפה אני את ארשת פניך המסתורית המותירה כל רואה בתהייה אחר דמותך אתה יודע, כשאני משחקת תפקידים קטנים אני תמיד נזכרת שכל אחד מאיתנו שחקן במחזה החיים של עצמו רק השאלה איזה תפקיד נטל לעצמו האם ניצב, או שחקן ראשי ? וכמו על הבמה, כך בחיים יש מערכות, ראשונה, שנייה ושלישית ונדמה לי שאנחנו כבר במערכה השנייה את המערכה הראשונה כבר עברנו ואפילו זכינו בתשואות זוכר,,,,, כשישבנו על הספסל הירוק בחוף תל אביב ? ואשה שחלפה על פנינו העירה ``איזה זוג יפה אתם,,, ממש מתאימים...`` וזה החמיא לנו ואפילו צחקנו זוכר ??? ובפתחה של המערכה השניה, כשהמסך עלה התחלפו הדמויות המחייכות נותרנו אתה ואני על הבמה והאולם היה ריק הרגשנו כמו ספינה רעועה בחוף נטוש האם השחקן צריך תמיד קהל ? כן שחקן קיים בזכות הקהל ואנחנו ? הרי רק שיחקנו את עצמנו וכשהקהל עזב, ירדנו מהבמה ואיש איש לדרכו האם חיכית לתשואות ? אני לא, כי אם רק למבטך שלא היה שם אני אוהבת לשחק תפקיד, זה קל יותר מהחיים... קסנדרה
מכתב חמישי הפעם רציתי לספר לך על המשחק ואני מקווה שתמצא בזה עניין אני גם מקווה שאתה קורא את מכתביי למרות שעד כה לא השבת לי חזרתי מיום לימודים ארוך ומייגע אתה זוכר ? אני לומדת משחק והיום היה לי תפקיד מאוד מרגש תפקיד שהביא אותי לידי דמעות כן,,,, אני יודעת שאינך אוהב דמעות אבל דע לך שהדמעות הן רק ביטוי חיצוני לרגשות שמציפים את הלב ולאו דווקא רגשות של עצב לעתים, הן ביטוי להתבוננות עמוקה יותר לתוך הנפש ונגיעה עדינה במקומות החבויים הזקוקים לטיפוח, לא פחות מרגש השמחה בטח אתה מהרהר לעצמך עכשיו,,, מהו הקטע אותו הצגתי ? ואני מעדיפה שלא תדע שמא פניך יילבשו שוב את אותה ארשת הגאווה הנסוכה דרך קבע על פניך בעת הרהור שאותה איני אוהבת מעדיפה אני את ארשת פניך המסתורית המותירה כל רואה בתהייה אחר דמותך אתה יודע, כשאני משחקת תפקידים קטנים אני תמיד נזכרת שכל אחד מאיתנו שחקן במחזה החיים של עצמו רק השאלה איזה תפקיד נטל לעצמו האם ניצב, או שחקן ראשי ? וכמו על הבמה, כך בחיים יש מערכות, ראשונה, שנייה ושלישית ונדמה לי שאנחנו כבר במערכה השנייה את המערכה הראשונה כבר עברנו ואפילו זכינו בתשואות זוכר,,,,, כשישבנו על הספסל הירוק בחוף תל אביב ? ואשה שחלפה על פנינו העירה ``איזה זוג יפה אתם,,, ממש מתאימים...`` וזה החמיא לנו ואפילו צחקנו זוכר ??? ובפתחה של המערכה השניה, כשהמסך עלה התחלפו הדמויות המחייכות נותרנו אתה ואני על הבמה והאולם היה ריק הרגשנו כמו ספינה רעועה בחוף נטוש האם השחקן צריך תמיד קהל ? כן שחקן קיים בזכות הקהל ואנחנו ? הרי רק שיחקנו את עצמנו וכשהקהל עזב, ירדנו מהבמה ואיש איש לדרכו האם חיכית לתשואות ? אני לא, כי אם רק למבטך שלא היה שם אני אוהבת לשחק תפקיד, זה קל יותר מהחיים... קסנדרה
