מכתב טיסה- כנסו בבקשה
אני רוצה את דעתכם על מכתב שכתבתי לחברות שלי שטסות שבוע הבא לפולין
תודה! מור וגל אני הייתי שם – בצריפים, בשלג הכבד – במיידנק, אני הייתי שם – בתאי הגז, במקלחות, במשרפות רואה את כתמי הציקלון B על התיקרה, את שריטות הציפורניים על הקירות, הולכת על רצפת העץ שחריקותיה מעולה לא נשמעו כה צורמות... אני הייתי שם ולא חשתי דבר. כאילו הזמן עצר מלכת ואני תלושה, תלויה באוויר, פה – לא פה. הולכת מצריף לצריף, מכאב לכאב והדמעות שסירבו לזלוג, כאילו קפאו בכלל הכפור שבחוץ... אני הייתי שם – במקום שבו גוועו אהבות, במקום שבו אבדה שמחת החיים... אני הייתי שם – מול הר האפר העצום, ופשוט לא נתפס שה"ערימת חול" העצומה הזו, הייתה פעם אנשים. אתה מתקרב, מחפש סימן חיים – אנושיות, ולא מוצא דבר. הערימה נשארת סתם ערימת חול... אני הייתי שם במיידנק, ולא חשתי דבר. אז אחרי כל ההכנות, השיחות, אחרי כל הליקנות מגף או מעיל, אחרי שסופסוף ארזתן עכשיו אתן בדרך לשם. האם זה נכון לנסוע? תבכו הרבה? תצליחו לישון בלילה? תרגישו גועל שתעברו ליד הפולנים בידיעה שהם ידעו, שתקו ולא עשו דבר? אני מודה, אני טיפשה. אני מקנאה בכן מאוד, עד עכשיו אני מצטערת שלא יצאתי למסע הזה, שלא ראיתי את הזוועות, שלא שמעתי את הסיפורים, שלא היית בתוך החוויה. אני לא רוצה שתהיו כמו הילדה מהשיר למעלה, אני לא רוצה שתתאפקו, שתקפאו, שלא תרגישו. אני רוצה שתצעקו את הצעקה שהמיליונים רצו לצעוק ולא היה להם קול, שתבכו את הדמעות של כל הילדים שמתחת לאדמה. שתראו את הכול ולא תתכחשו, תרצו לגעת ולהרגיש, לראות את האנשים שהיו שם, בצריפים, במשרפות, שתראו את סמני שריטות הציפורניים על הקירות ולא תיבהלו, תחשבו, תחשבו של מי הסימנים האלה, גבר אולי אישה? מי אלו? במה הם האמינו? הם נחנקו למוות או אולי נמחצו בין מאות הגופות שקרסו עליהם? והילדים שלהם, איפה הם? קבורים בבור אחר או שהצליחו לברוח ליערות? שתהיו שם בתוך הזוועה ותראו את המראות הלא יאמנו, שתהיו שם בתוך הזוועה ותשמעו את צעקות הנשים שרואות את ילדיהם נשרפים למוות תשירו ותשירו בקול, תזכרו מאיפה אתן באות, תהיו גאות בזה, תתעטפו בדגל ישראל, תחשבו על הבית , על האוכל ועל כל אלו שלא היה להם כלום. אל תראו ערימה של אפר, של גרגירים, של חול. תראו ערימה של אנשים, בחורים צעירים, בנות יפות, ילדים קטנים, הורים מאושרים, שוכבים ככה קרוב קרוב, אחד על השני עוצמים את העיניים והולכים לישון, בשקט. תזכרו שנפלה בחלקכן זכות, ועכשיו זו חובתכן להעביר אותה הלאה. תזכרו את המראות תזכרו את הריחות תזכרו את הסיפורים תזכרו את הזוועות תזכרו את התמימות תזכרו את האכזריות תזכרו ואל תשכחו! אוהבת, דניאל.
אני רוצה את דעתכם על מכתב שכתבתי לחברות שלי שטסות שבוע הבא לפולין
תודה! מור וגל אני הייתי שם – בצריפים, בשלג הכבד – במיידנק, אני הייתי שם – בתאי הגז, במקלחות, במשרפות רואה את כתמי הציקלון B על התיקרה, את שריטות הציפורניים על הקירות, הולכת על רצפת העץ שחריקותיה מעולה לא נשמעו כה צורמות... אני הייתי שם ולא חשתי דבר. כאילו הזמן עצר מלכת ואני תלושה, תלויה באוויר, פה – לא פה. הולכת מצריף לצריף, מכאב לכאב והדמעות שסירבו לזלוג, כאילו קפאו בכלל הכפור שבחוץ... אני הייתי שם – במקום שבו גוועו אהבות, במקום שבו אבדה שמחת החיים... אני הייתי שם – מול הר האפר העצום, ופשוט לא נתפס שה"ערימת חול" העצומה הזו, הייתה פעם אנשים. אתה מתקרב, מחפש סימן חיים – אנושיות, ולא מוצא דבר. הערימה נשארת סתם ערימת חול... אני הייתי שם במיידנק, ולא חשתי דבר. אז אחרי כל ההכנות, השיחות, אחרי כל הליקנות מגף או מעיל, אחרי שסופסוף ארזתן עכשיו אתן בדרך לשם. האם זה נכון לנסוע? תבכו הרבה? תצליחו לישון בלילה? תרגישו גועל שתעברו ליד הפולנים בידיעה שהם ידעו, שתקו ולא עשו דבר? אני מודה, אני טיפשה. אני מקנאה בכן מאוד, עד עכשיו אני מצטערת שלא יצאתי למסע הזה, שלא ראיתי את הזוועות, שלא שמעתי את הסיפורים, שלא היית בתוך החוויה. אני לא רוצה שתהיו כמו הילדה מהשיר למעלה, אני לא רוצה שתתאפקו, שתקפאו, שלא תרגישו. אני רוצה שתצעקו את הצעקה שהמיליונים רצו לצעוק ולא היה להם קול, שתבכו את הדמעות של כל הילדים שמתחת לאדמה. שתראו את הכול ולא תתכחשו, תרצו לגעת ולהרגיש, לראות את האנשים שהיו שם, בצריפים, במשרפות, שתראו את סמני שריטות הציפורניים על הקירות ולא תיבהלו, תחשבו, תחשבו של מי הסימנים האלה, גבר אולי אישה? מי אלו? במה הם האמינו? הם נחנקו למוות או אולי נמחצו בין מאות הגופות שקרסו עליהם? והילדים שלהם, איפה הם? קבורים בבור אחר או שהצליחו לברוח ליערות? שתהיו שם בתוך הזוועה ותראו את המראות הלא יאמנו, שתהיו שם בתוך הזוועה ותשמעו את צעקות הנשים שרואות את ילדיהם נשרפים למוות תשירו ותשירו בקול, תזכרו מאיפה אתן באות, תהיו גאות בזה, תתעטפו בדגל ישראל, תחשבו על הבית , על האוכל ועל כל אלו שלא היה להם כלום. אל תראו ערימה של אפר, של גרגירים, של חול. תראו ערימה של אנשים, בחורים צעירים, בנות יפות, ילדים קטנים, הורים מאושרים, שוכבים ככה קרוב קרוב, אחד על השני עוצמים את העיניים והולכים לישון, בשקט. תזכרו שנפלה בחלקכן זכות, ועכשיו זו חובתכן להעביר אותה הלאה. תזכרו את המראות תזכרו את הריחות תזכרו את הסיפורים תזכרו את הזוועות תזכרו את התמימות תזכרו את האכזריות תזכרו ואל תשכחו! אוהבת, דניאל.