ברלה הנרקומן
New member
מכתב יפה שקבלנו - בחוג לתקשורת
תלמידים יקרים, מזה יותר מחודשיים אנחנו, חברי הסגל הבכיר, שובתים. יותר מפעם אחת לאורך השבועות חשבתי שכראש חוג עלי לכתוב לכם, אך בכל פעם שניסיתי לא הצלחתי למצוא מילים מתאימות. גם עכשיו ספק אם יש משהו שאומר שיקל על הכעס שלכם או יפיג את החששות שלכם מפני העתיד. ובכל זאת, אם בשבועות הראשונים נראה היה שיש כאן חזרה על ריטואל מוכר של שביתות (שהרי הותיקים בכם זוכרים שביתות של סטודנטים ומרצים בעבר), עברנו כבר את שלב הריטואל ואנחנו לפני תקופה עצבנית במיוחד שסופה אינו ידוע. לכן אשתדל לומר משהו שאולי יועיל קצת בכך שיראה קצת סולידריות ולפחות יעיד שאנחנו לא שכחנו שאתם ממתינים לסוף השביתה. עם אלה מכם שנפגשתי בחודשים האחרונים, במסדרונות או ברחוב, יצא לי לדבר אך את רובכם לא פגשתי מזה זמן רב (ואת תלמידי שנה א' מעולם לא). אין לי ספק שאתם עצבניים וכועסים ואין לי אלא להצדיק אתכם. לא אנסה לתרץ או להסביר את השביתה כי אני מאמין שאתם מכירים את הסיבות ובין שאתם מסכימים איתן ובין אם לא, אתם קורבנות תמימים של מאבק לא לכם. מתסכל אותי מאוד שגם אנחנו כמרצים (סקטור שלכאורה הוא בעל כוח חברתי) לא מצליחים למצוא דרכי מאבק אחרות ודרכים אחרות להשפיע על סדרי העדיפויות, ונגררים לשביתות שמפריעות את מהלך החיים התקין של כל-כך הרבה אנשים. מעצבן אותי שבכדי להשיג את מה שאני מאמין שאני ראוי לו אני חייב למנוע מכם את מה שאתם בוודאי ראויים לו ושהוא יקר לי מאוד – קניית השכלה וידע. אני מספר לעצמי שחוסר הצדק הזה הוא חלק ממערך תרבותי שלם של חברה שבה אין שיח והקשבה אלא רק כוח, אך זה רק מרגיז אותי יותר. אני מזכיר לעצמי שזכות השביתה היא זכות דמוקרטית בסיסית שמוקנית גם למרצים, אך מיד מבין שהמחיר של הזכות הזו היא פגיעה אנושה בכם, תלמידי. ולאחר עוד כמה שאלות ותשובות שלי עם עצמי או עם עמיתי, אני מסיים בשאלה "ומה האלטרנטיבה?" ונשאר חסר תשובה. אני בטוח שהתסכול שלי אינו מקל על שלכם ואינו מצדיק בעיניכם את השביתה ואת תוצאותיה, אך כאמור אינני יודע איך להקל על תחושותיכם המוצדקות. מה יהיה? אינני יודע. אני חושש ומודאג לעתיד שנת הלימודים, לעתיד יחסי איתכם הסטודנטים ולעתיד האקדמיה הישראלית בכלל שאני אמור להיות חלק ממנה לעוד שנים רבות. הייתי רוצה להרגיע אתכם ולומר לכם שיהיה טוב, שחלק מהמרצים היום היו סטודנטים בשביתה הגדולה ב – 94 ושגם אז היו פתרונות והשנת הלימודים הסתיימה באופן פחות או יותר תקין, אך האמת היא שאינני יודע אם יהיה טוב ואינני מוכן להבטיח את שלא בידי לקיים. אומר רק שכאשר תסתיים השביתה הזו תהיה התגייסות של הסגל לנסות ולמזער את הנזקים שנגרמו לכם. ככל שהדבר תלוי בי הפתרון לא יהיה בהורדת הסטנדרטים האקדמיים אלא בתוספת מאמץ שלי ושל עמיתיי, אך כמובן שההחלטות הכלליות יחולו גם על החוג שלנו. לסיכום, אינני איש בשורה אך רציתי לומר לכם שאינני אדיש למצב ואינני שמח כלל להתבטל מהוראה. אני מקווה שזה יגמר במהרה ונשוב ללימודים. אני מקווה שזה יגמר טוב לכולנו (דהיינו שגם דרישות הסטודנטים בהקשר של דו"ח שוחט ימולאו בצורה כזאת או אחרת). ולבסוף, אני מקווה שלכשתסיימו את התואר, אתם וחבריכם, ותצאו למקומות שונים בחברה הישראלית, תשכילו לבנות חברה שבה קיימים מנגנונים של משא ומתן, של שיח ושל ערבות הדדית שבה יקטן הצורך בכוחנות של שביתות מהסוג הזה. עד שתסתיים השביתה ויתבהרו תוצאותיה והשלכותיה, אם יש משהו שבו אוכל לעזור אני נמצא במשרדי ואשמח לדבר אתכם. בהזדמנות זאת אני מפנה את תשומת לבכם להרצאות באוהל ההוראה האלטרנטיבית שמתקיימות ברחבת קפה דשא ומזמין אתכם להשתתף בהן. בתקווה לבשורות טובות, יונתן כהן ראש החוג לתקשורת
תלמידים יקרים, מזה יותר מחודשיים אנחנו, חברי הסגל הבכיר, שובתים. יותר מפעם אחת לאורך השבועות חשבתי שכראש חוג עלי לכתוב לכם, אך בכל פעם שניסיתי לא הצלחתי למצוא מילים מתאימות. גם עכשיו ספק אם יש משהו שאומר שיקל על הכעס שלכם או יפיג את החששות שלכם מפני העתיד. ובכל זאת, אם בשבועות הראשונים נראה היה שיש כאן חזרה על ריטואל מוכר של שביתות (שהרי הותיקים בכם זוכרים שביתות של סטודנטים ומרצים בעבר), עברנו כבר את שלב הריטואל ואנחנו לפני תקופה עצבנית במיוחד שסופה אינו ידוע. לכן אשתדל לומר משהו שאולי יועיל קצת בכך שיראה קצת סולידריות ולפחות יעיד שאנחנו לא שכחנו שאתם ממתינים לסוף השביתה. עם אלה מכם שנפגשתי בחודשים האחרונים, במסדרונות או ברחוב, יצא לי לדבר אך את רובכם לא פגשתי מזה זמן רב (ואת תלמידי שנה א' מעולם לא). אין לי ספק שאתם עצבניים וכועסים ואין לי אלא להצדיק אתכם. לא אנסה לתרץ או להסביר את השביתה כי אני מאמין שאתם מכירים את הסיבות ובין שאתם מסכימים איתן ובין אם לא, אתם קורבנות תמימים של מאבק לא לכם. מתסכל אותי מאוד שגם אנחנו כמרצים (סקטור שלכאורה הוא בעל כוח חברתי) לא מצליחים למצוא דרכי מאבק אחרות ודרכים אחרות להשפיע על סדרי העדיפויות, ונגררים לשביתות שמפריעות את מהלך החיים התקין של כל-כך הרבה אנשים. מעצבן אותי שבכדי להשיג את מה שאני מאמין שאני ראוי לו אני חייב למנוע מכם את מה שאתם בוודאי ראויים לו ושהוא יקר לי מאוד – קניית השכלה וידע. אני מספר לעצמי שחוסר הצדק הזה הוא חלק ממערך תרבותי שלם של חברה שבה אין שיח והקשבה אלא רק כוח, אך זה רק מרגיז אותי יותר. אני מזכיר לעצמי שזכות השביתה היא זכות דמוקרטית בסיסית שמוקנית גם למרצים, אך מיד מבין שהמחיר של הזכות הזו היא פגיעה אנושה בכם, תלמידי. ולאחר עוד כמה שאלות ותשובות שלי עם עצמי או עם עמיתי, אני מסיים בשאלה "ומה האלטרנטיבה?" ונשאר חסר תשובה. אני בטוח שהתסכול שלי אינו מקל על שלכם ואינו מצדיק בעיניכם את השביתה ואת תוצאותיה, אך כאמור אינני יודע איך להקל על תחושותיכם המוצדקות. מה יהיה? אינני יודע. אני חושש ומודאג לעתיד שנת הלימודים, לעתיד יחסי איתכם הסטודנטים ולעתיד האקדמיה הישראלית בכלל שאני אמור להיות חלק ממנה לעוד שנים רבות. הייתי רוצה להרגיע אתכם ולומר לכם שיהיה טוב, שחלק מהמרצים היום היו סטודנטים בשביתה הגדולה ב – 94 ושגם אז היו פתרונות והשנת הלימודים הסתיימה באופן פחות או יותר תקין, אך האמת היא שאינני יודע אם יהיה טוב ואינני מוכן להבטיח את שלא בידי לקיים. אומר רק שכאשר תסתיים השביתה הזו תהיה התגייסות של הסגל לנסות ולמזער את הנזקים שנגרמו לכם. ככל שהדבר תלוי בי הפתרון לא יהיה בהורדת הסטנדרטים האקדמיים אלא בתוספת מאמץ שלי ושל עמיתיי, אך כמובן שההחלטות הכלליות יחולו גם על החוג שלנו. לסיכום, אינני איש בשורה אך רציתי לומר לכם שאינני אדיש למצב ואינני שמח כלל להתבטל מהוראה. אני מקווה שזה יגמר במהרה ונשוב ללימודים. אני מקווה שזה יגמר טוב לכולנו (דהיינו שגם דרישות הסטודנטים בהקשר של דו"ח שוחט ימולאו בצורה כזאת או אחרת). ולבסוף, אני מקווה שלכשתסיימו את התואר, אתם וחבריכם, ותצאו למקומות שונים בחברה הישראלית, תשכילו לבנות חברה שבה קיימים מנגנונים של משא ומתן, של שיח ושל ערבות הדדית שבה יקטן הצורך בכוחנות של שביתות מהסוג הזה. עד שתסתיים השביתה ויתבהרו תוצאותיה והשלכותיה, אם יש משהו שבו אוכל לעזור אני נמצא במשרדי ואשמח לדבר אתכם. בהזדמנות זאת אני מפנה את תשומת לבכם להרצאות באוהל ההוראה האלטרנטיבית שמתקיימות ברחבת קפה דשא ומזמין אתכם להשתתף בהן. בתקווה לבשורות טובות, יונתן כהן ראש החוג לתקשורת