מכתב (כנראה ממחר אני 'אבא')
שלום! כנראה שזהו הלילה האחרון לפני שאני הופך באופן רישמי למה שנקרא "אבא". כל הסימנים מראים שהחמודצ'יק שלנו בדרך החוצה. ואם לא הלילה אז מחר. הוא כבר הכריז על בואו בדרכים עקיפות כגון ירידת מים וצירים בלתי סדירים. בהנו את הרמז ואנחנו מתכוננים. יש יתרון באבהות מאוחרת. הלא בעצם הכול כבר נחווה ונראה בחיים שלי דרך מה שאירע לאחים ולחברים. לכן התהליך די ברור. הדמעות די צפויות. כמו גם החיבוקים והנשיקות. נו, טוב, הרי כבר היינו שם. אבל זהו, שזה רק כאילו. הפעם זה אני. שלי. זה אחרת. לכאורה הרבה יותר דרמטי. והראש שלי מרוקן. אני לא יודע למה לצפות. אין לי מושג איך ייראה העידן החדש. אילו שינויים רדיקליים יחולו בחיי. הרי הכול צפוי אך הרשות נתונה. לאן אני הולך לקחת את העסק הזה? מה אני הולך לעשות איתו? עדיין אין לי שמץ של מושג. ברור שאני קולט שיהיה שינוי בסדרי העדיפויות שלי. מבין שמישהו אחר יהיה הדבר שלשמו קמים בבוקר. הדלק של חיי. אבל אני לא ממש תופס את זה. יותר מזה, בשבועות האחרונים אני פועל כמו אוטומט. החיים הישנים שלי כבר התחילו להיטשטש עוד לפני שהחדשים קרמו עור וגידים. נכון שזה נשמע מוזר ופלצפני, אך ככה זה נראה מהמקום שבו אני עומד הלילה. למען הגלוי הנאות אציין שאני אדם חילוני לחלוטין. כמעט אתיאיסט. עם סובלנות נמוכה ביותר להתחכמויות הלכתיות ולפולקלור דתי. אין לי כוח לשטויות "שלהם" ולביקורת שלהם על אורחות חיי. ובכל זאת, משום מה התוכנית היחידה שיש לי לרגע שאחרי הלידה היא לברך את בני, את אותה ברכה עתיקה שהכוהנים בירכו את העם והאבות מברכים את בניהם מזה אלפי שנה: "יברכך אדוני וישמרך יאר אדוני פניו אליך ויכונך ישא אדוני פניו אליך וישם לך שלום אמן" זהו. אני אורז חפצים ומתחיל להתארגן. התפקיד שלי הוא להכין סנדוויצ'ים, לתמוך וללטף. ובעיקר לא להפריע. בית חולים הוא גם מקום שבו נוצרים חיים חדשים. מסתבר. היו שלום!
שלום! כנראה שזהו הלילה האחרון לפני שאני הופך באופן רישמי למה שנקרא "אבא". כל הסימנים מראים שהחמודצ'יק שלנו בדרך החוצה. ואם לא הלילה אז מחר. הוא כבר הכריז על בואו בדרכים עקיפות כגון ירידת מים וצירים בלתי סדירים. בהנו את הרמז ואנחנו מתכוננים. יש יתרון באבהות מאוחרת. הלא בעצם הכול כבר נחווה ונראה בחיים שלי דרך מה שאירע לאחים ולחברים. לכן התהליך די ברור. הדמעות די צפויות. כמו גם החיבוקים והנשיקות. נו, טוב, הרי כבר היינו שם. אבל זהו, שזה רק כאילו. הפעם זה אני. שלי. זה אחרת. לכאורה הרבה יותר דרמטי. והראש שלי מרוקן. אני לא יודע למה לצפות. אין לי מושג איך ייראה העידן החדש. אילו שינויים רדיקליים יחולו בחיי. הרי הכול צפוי אך הרשות נתונה. לאן אני הולך לקחת את העסק הזה? מה אני הולך לעשות איתו? עדיין אין לי שמץ של מושג. ברור שאני קולט שיהיה שינוי בסדרי העדיפויות שלי. מבין שמישהו אחר יהיה הדבר שלשמו קמים בבוקר. הדלק של חיי. אבל אני לא ממש תופס את זה. יותר מזה, בשבועות האחרונים אני פועל כמו אוטומט. החיים הישנים שלי כבר התחילו להיטשטש עוד לפני שהחדשים קרמו עור וגידים. נכון שזה נשמע מוזר ופלצפני, אך ככה זה נראה מהמקום שבו אני עומד הלילה. למען הגלוי הנאות אציין שאני אדם חילוני לחלוטין. כמעט אתיאיסט. עם סובלנות נמוכה ביותר להתחכמויות הלכתיות ולפולקלור דתי. אין לי כוח לשטויות "שלהם" ולביקורת שלהם על אורחות חיי. ובכל זאת, משום מה התוכנית היחידה שיש לי לרגע שאחרי הלידה היא לברך את בני, את אותה ברכה עתיקה שהכוהנים בירכו את העם והאבות מברכים את בניהם מזה אלפי שנה: "יברכך אדוני וישמרך יאר אדוני פניו אליך ויכונך ישא אדוני פניו אליך וישם לך שלום אמן" זהו. אני אורז חפצים ומתחיל להתארגן. התפקיד שלי הוא להכין סנדוויצ'ים, לתמוך וללטף. ובעיקר לא להפריע. בית חולים הוא גם מקום שבו נוצרים חיים חדשים. מסתבר. היו שלום!
