מכתב לאחי.. אולי טריגר
כבר הרבה זמן שלא כתבתי לך, אני מאוד מתגעגעת אליך, מאז אתמול בצהריים אני על סף בכי, וכן, גם קצת בוכה.
המחשבות לא מניחות לי.
דיברתי אתמול עם מישהי שעבדה בבי"ס בו למדת, כל תחושות האשם תפסו תוך שניות מקום מרכזי במחשבות שלי ולא מרפות.
אני רוצה לספר למישהו ולא מצליחה, גם לפסיכולוגית לא הצלחתי לספר, רציתי מאוד לשכוח מזה אבל אי אפשר.
אני לא מפסיקה לתהות איך היה לך בחיים האלו.
אני מנסה בעיקר למלא את עצמי בידיעה שהיה לך טוב במשפחה, למרות שאבא לא התקרב אליך, ורק חיכה לרגע שתצא מהבית, וגם אז הופתע לגלות שאתה עדיין הבן שלו.
אבל לא עליו אני רוצה לדבר, כי כבר הבטחתי שאנסה לא לשפוט אותו.
היה לך טוב בבית, ניסינו לתת לך הרבה אהבה, לדאוג לך כמה שאפשר, הצלחתי לסלוח לעצמי על הפעמים בהם התביישתי בך, או התלוננתי ששוב אני צריכה להישאר בבית כדי להיות איתך, אפילו הצלחתי לסלוח לעצמי על זה שהיית נוכח בבית כשפגעו בי מינית. אני יודעת שאתה מבין שלא הייתה לי היכולת להגן עליך ועליי.
אבל אני לא יכולה לסלוח לעצמי שלא שמרתי עליך מספיק.
ואתמול שמעתי שגם הבי"ס שקרוב לבית התפאר במורות וסייעות ששיחקו קלפים במהלך היום וצחקו על הילדים.
בבי"ס שעברת אליו כשיצאת מהבית התפאר גם באנשי חינוך שכאלו.
ואני ידעתי את זה.
איך לא שמרתי על השנים האחרונות שלך?!
איך לא פצחתי בשביתת רעב שתעביר אותך למקום טוב יותר, וכן יש מקום טוב יותר, בוודאות.
אני לא מפסיקה לאכול סרטים על מה שעברת במוסדות חינוך.
אז נכון לא היו סימני אלימות כלשהם, כי דאגו להראות נוכחות ולבדוק כל הזמן.
אבל מי היה שם לשמור שלא צוחקים עליך?
מי היה שם לבדוק שהמורות לא יושבות לגלוש במחשב בזמן שאתם, יושבים בצרכים של עצמכם עם חולצה מלאה ברוק?
אף אחד.
וגם מי שידע (המורות מחליפות שסיפרו לי את מה שהולך שם) פשוט ברח והשאיר אתכם שם, להתמודד לבד.
נתתי לזה יד,
אז נכון אמרתי לכל מי שמוכן לשמוע, ניסיתי לפנות לתוכניות תחקירים, חזרתי לפגוע בעצמי, ובכיתי המון.
אבל בפועל לא הוצאתי אותך משם.
גם כשידעתי שיש מקום אחר.
את ה-3 שנים האחרונות שלך חיית מחוץ לבית, לא היו לנו את הכלים להשאיר אותך בבית, אבל לא כיבדנו אותך מספיק, המינימום שיכלנו לעשות זה לשים אותך במקום טוב.
אמא חשבה שהיא שמה אותך במקום הכי טוב, גם אחרי שסיפרתי לה מה קורה לך בבי"ס, היא נכנעה לצבעוניות היפה שיש מסביב ולכל הצעצועים (לא משנה שאתה עיוור כן? ולא יכול להחזיק שום דבר ביד, בטח לא לשחק עם צעצוע). וגם לפרצופים הצבועים שהיו לאנשים שם.
לא משנה שכשהרמתי אותך בפעם האחרונה שראיתי אותך המטפלת שם אמרה לי שאתה כבד, ובשביל מה אני עושה את זה.. באותה שנייה קלטתי, שהדבר שאתה הכי אוהב, לא קיבלת ב3 שנים האלו. מגע פיזי, אהבת שהרימו אותך. סיפרתי לאמא, והיא אמרה שככה זה, באנשים כאלה מעדיפים לגעת כמה שפחות.
זה לא נכון, שמחתי לגלות שזה לא נכון, הרי אתה יודע, אני מכירה די הרבה מוסדות חינוך של החינוך המיוחד ונתקלתי במקומות נפלאים.
אני מרגישה ממש רע, אני לא מפסיקה לחשוב שזנחתי אותך שם.
הרי במבט לאחור יכולתי להתעקש שתעבור מקום, במקום זה בחרתי בדרך אחרת, לחתוך את עצמי.
אני מבקשת ממך סליחה, אני יודעת כבר ביקשתי ממך הרבה פעמים סליחה, וכרגע אני מרגישה שלא מגיע לי שתסלח לי.
אני רוצה להאמין שטוב לך עכשיו, ועם כל הכבוד לגעגועים שלי וכן גם קצת לקנאה שלי, אני צריכה לשמוח בזה.
אני שולחת לך חיבוק, כזה שאתה אוהב.
אחותך.
כבר הרבה זמן שלא כתבתי לך, אני מאוד מתגעגעת אליך, מאז אתמול בצהריים אני על סף בכי, וכן, גם קצת בוכה.
המחשבות לא מניחות לי.
דיברתי אתמול עם מישהי שעבדה בבי"ס בו למדת, כל תחושות האשם תפסו תוך שניות מקום מרכזי במחשבות שלי ולא מרפות.
אני רוצה לספר למישהו ולא מצליחה, גם לפסיכולוגית לא הצלחתי לספר, רציתי מאוד לשכוח מזה אבל אי אפשר.
אני לא מפסיקה לתהות איך היה לך בחיים האלו.
אני מנסה בעיקר למלא את עצמי בידיעה שהיה לך טוב במשפחה, למרות שאבא לא התקרב אליך, ורק חיכה לרגע שתצא מהבית, וגם אז הופתע לגלות שאתה עדיין הבן שלו.
אבל לא עליו אני רוצה לדבר, כי כבר הבטחתי שאנסה לא לשפוט אותו.
היה לך טוב בבית, ניסינו לתת לך הרבה אהבה, לדאוג לך כמה שאפשר, הצלחתי לסלוח לעצמי על הפעמים בהם התביישתי בך, או התלוננתי ששוב אני צריכה להישאר בבית כדי להיות איתך, אפילו הצלחתי לסלוח לעצמי על זה שהיית נוכח בבית כשפגעו בי מינית. אני יודעת שאתה מבין שלא הייתה לי היכולת להגן עליך ועליי.
אבל אני לא יכולה לסלוח לעצמי שלא שמרתי עליך מספיק.
ואתמול שמעתי שגם הבי"ס שקרוב לבית התפאר במורות וסייעות ששיחקו קלפים במהלך היום וצחקו על הילדים.
בבי"ס שעברת אליו כשיצאת מהבית התפאר גם באנשי חינוך שכאלו.
ואני ידעתי את זה.
איך לא שמרתי על השנים האחרונות שלך?!
איך לא פצחתי בשביתת רעב שתעביר אותך למקום טוב יותר, וכן יש מקום טוב יותר, בוודאות.
אני לא מפסיקה לאכול סרטים על מה שעברת במוסדות חינוך.
אז נכון לא היו סימני אלימות כלשהם, כי דאגו להראות נוכחות ולבדוק כל הזמן.
אבל מי היה שם לשמור שלא צוחקים עליך?
מי היה שם לבדוק שהמורות לא יושבות לגלוש במחשב בזמן שאתם, יושבים בצרכים של עצמכם עם חולצה מלאה ברוק?
אף אחד.
וגם מי שידע (המורות מחליפות שסיפרו לי את מה שהולך שם) פשוט ברח והשאיר אתכם שם, להתמודד לבד.
נתתי לזה יד,
אז נכון אמרתי לכל מי שמוכן לשמוע, ניסיתי לפנות לתוכניות תחקירים, חזרתי לפגוע בעצמי, ובכיתי המון.
אבל בפועל לא הוצאתי אותך משם.
גם כשידעתי שיש מקום אחר.
את ה-3 שנים האחרונות שלך חיית מחוץ לבית, לא היו לנו את הכלים להשאיר אותך בבית, אבל לא כיבדנו אותך מספיק, המינימום שיכלנו לעשות זה לשים אותך במקום טוב.
אמא חשבה שהיא שמה אותך במקום הכי טוב, גם אחרי שסיפרתי לה מה קורה לך בבי"ס, היא נכנעה לצבעוניות היפה שיש מסביב ולכל הצעצועים (לא משנה שאתה עיוור כן? ולא יכול להחזיק שום דבר ביד, בטח לא לשחק עם צעצוע). וגם לפרצופים הצבועים שהיו לאנשים שם.
לא משנה שכשהרמתי אותך בפעם האחרונה שראיתי אותך המטפלת שם אמרה לי שאתה כבד, ובשביל מה אני עושה את זה.. באותה שנייה קלטתי, שהדבר שאתה הכי אוהב, לא קיבלת ב3 שנים האלו. מגע פיזי, אהבת שהרימו אותך. סיפרתי לאמא, והיא אמרה שככה זה, באנשים כאלה מעדיפים לגעת כמה שפחות.
זה לא נכון, שמחתי לגלות שזה לא נכון, הרי אתה יודע, אני מכירה די הרבה מוסדות חינוך של החינוך המיוחד ונתקלתי במקומות נפלאים.
אני מרגישה ממש רע, אני לא מפסיקה לחשוב שזנחתי אותך שם.
הרי במבט לאחור יכולתי להתעקש שתעבור מקום, במקום זה בחרתי בדרך אחרת, לחתוך את עצמי.
אני מבקשת ממך סליחה, אני יודעת כבר ביקשתי ממך הרבה פעמים סליחה, וכרגע אני מרגישה שלא מגיע לי שתסלח לי.
אני רוצה להאמין שטוב לך עכשיו, ועם כל הכבוד לגעגועים שלי וכן גם קצת לקנאה שלי, אני צריכה לשמוח בזה.
אני שולחת לך חיבוק, כזה שאתה אוהב.
אחותך.
