ילדת החופים
New member
מכתב לאמא לאבא ולאחי ז"ל../images/Emo7.gif../images/Emo7.gif
עברו 10 וחצי שנים-ואני עדיין מיתקשה לעכל את גודל הכאב וחוסר האונים שאני כאן לבד בעולם- מצד אחד עם כולם- אחיות שלי ואח בכור והדודים שלי אבל באיזה מקום אני כל כך לבד אמא אבא אח שלי היקר- אני לבד כשאתם לא איתי- מהחשב זה החבר הכי טוב שלי היום,כאן אני עושה ופורקת את הכל. הטיול הזה ב-1991 לקח אותכם ממני ומאז משהו מת לי בלב- למדתי עוד משהו על כאב. אני זוכרת איך חיכיתי לכם למטה כשהתלבשתי כל כך יפה וחיכיתי לכם תחנה כל מונית שעברה קפצתי משמחה חשבתי שאתם חוזרים- אבל בחושך דודה שלי קראה לי מהחלון ואני לא עליתי אז היא ירדה להביא אותי- אחות שלך אמא אחותך היקרה שאלוהים לא נתן לה את היכולת ללדת ילדים,ואני כאן איתה- למרות המיכשולים שעברתי, ואני כותבת כמה שיותר בקצרה כי זה יכול להיות ספר- את הבטחת שתחזרו יומיים לפני היום הולדת שלי שול גדי ז"ל אחי התיאום אז למה לא חזרתם? ולמה נהג טיפש ושיכור לקח לי אותכם?אני יודעת שאני כבר לא ילדה אבל בוכה לפעמים כמו תינוקת ואולי יותר מזה- בשקט כשכולם ישנים כאן ואף אחד לא שומע את הבכי והקול שלי.בהלוויה כששלושתיכם שכבתם שם ללא רוח חיים מתחת לסדין קטיפה הכהה הזה לא האמנתי לאף אחד שאתם באמת שם נימצאים- והרבנית שחתכה לי את החולצה בבית העלמין שנאתי אותה כל כך! שנאתי את כולם גם את עצמי.ואחרי כמה שבועות הגיעה לבית של אחותך עובדת סוציאלית מלשכת הרווחה לילד - וטענה שאחותך ובעלה לא יכולים להמשיך לגדל אותי כי הם אנשים חוליי לב, פרקים, סוכרת ועוד כמה בעיות.וככה נילקחתי למשפחה האומנת הראשונה-כאן בחיפה- משפחה רעה בלי לב ורחמים- הכריכו אותי לאכול בשר, ולישון בצהריים-אני לא יכולתי לומר "לא" זה לא היה קיים בכלל, ירדתי בלימודים בצורה דראסטית.את אחותך ובעלה ראיתי בסופיי שבוע כשבאתי לשבת כאן בבית הישן בחיפה איה שגרנו אמא- בבית שכל כך אהבתי וקברתי שם חוויות וזכרונות. לא הסתדרתי ב"משפחה" ההיא שנתנו לי , הועברתי לעוד אחתץ נוספת אחרת יותר גרועה מהראשונה- שם היו עוד 2 ילדים בילוגיים של אותם "הורים" הם הציקו לי ועשו לי את המוות. הייתי עם הילדה שלהם בחדר הית כזה קר מכל רגש אין שימחה ואין כלום- יום אחד אחריי בית הספר החלטתי שאני לא חוזרת ל"בית החדש" שלי. הלכתי לבד ככה ברחוב עד שהגעתי בלי לשים לב ובלי להכיר את הדרך הגעתי ליםעם הילקוט הזה על בגב עמדתי והסתכלתי על הים - אני זוכרת שדמיינתי שאתם שם עבר לגלים אבל בלב ידעתי שאתם למעלה בשמיים מעל לגלים. לא רציתי לחזור מה כבר יכול להיות? לא פחדתי מכלום פתאום!! ואני הריי תמיד מוכרת כילדה או בחורה פחדנית שלא לוקחת לי שום סיכונים.הלילה ירד ואני נשארתי לי בים- על ספסל אחד ישנתי אפילו הכרתי את הדייגים שהיו חברים טובים שלי ולא סיפרתי להם מה אני עושה שם לבד - 5 ימים הים שימש לי כ"בית" הדייגים דברו איתי כל ערב עד לבוקר והסבירו לי איך זה לדוד ואמרו לי שמי שאוהב את הים לא מזדקן אף פעם הם רצו לתת לי לאכול דגים אבל אני לא אוהבת דגים, הייתי רעבה ובלי מקלחת, ולא אמרתי מילה ידעתי לשתוק מתי שצריך -אישה אחת זרה מבוגרת קצת בבקור אחד הים השני הביאה לי סנדויצים ואכלתי את הכל הייתי נורא רעבה- במשך 3 י מים נוספים כל יום היא הביאה לי אוכל ואני לא התביישתי לקחת ממנה וגם שתיה נתנה לי אישה טובה שתבורך לה היכן שהיא היום.הדגיים קראו לי ילדת החופיםוהשם הזה צא חן בעיני מאוד. אחריי 5 ימים באו שניי שוטרים ובעדינות שוחחו איתי כשנחת י על הספסל שם בים - באותו רגע פחדתי נורא מה לי ומשטרה בכלל? אני לא עושה שטויות אני לא קשורה למישטרה - והחזריו אות ילמשפחה שלי שם ה"מישפחה" הזאת שלא רציתי.דברתי עם אחותך אמא באותו ערב מאוחר בטלפון אמרתי לה שתיקח אותי כבר והיא הודיעה לי שהם עושים שם הכל ונורא דאגו לי היא בכתה לי בטלפןו "דאגנו לך" היא בכתה ואמרה לי שיש עוד מעט משפט שאני צ ריכה רק סבלנ ות- בלילה נורא בכיתי אל תוך הכרית שלהם- שום דבר אצל אותה "משפחה" לא היה שייך לי אפילו לא הכרית ובכל זאת בכיתי שם.אחריי חודשיים היה המשפט שכל כך חיכיתי לו ,פעם ראשונה שאני בבית משפט כולם היו איתי רק שתדעי לך ותהייה רגועה אף פעם לא כתבתי את זה רק על הדפים שלי וביומנים שלי - אבל באמת כולם הגיעו לבית משפט מוקדם בבוקר ולא למדתי באותו היום. אחיות שלי ואחי והאחות שלך ובעלה ושניי שכנים טובים שלנו מהבית הישן בחיפה.היו מלא אנשים שמ דברים , דיונים והפסקות - בסוף שאלה אותי שופטת אחת מבוגרת עם עינים טובות כאלו"את רוצה ללכת לפנימייה חקלאית טובה עם בעלי חיים וכל ההטבות? או להיות אצל הדודים שלך שהם חולים וביום מן הימים לא יוכלו לטפל בך?" אני מיד כמובן שאמרתי לה "אצל הדודה שלי אצל אחות של אמא שלי היא אוהבת אותי באמת -אני לא רוצה להיות אצל אנשים זרים" היתה שוב איזו הפסקה של כמה דקות שנמשכה לי כמו נצח! הרגעים האלו היו קשים לי מאוד אמא אבא אתם שומעים אותי נכון? גם אתה אחי היקר שלי שתמיד אני כותבת עליך וזוכרת אותך לפעמים קצת בוכה. חזרנו לאולם של בית המשפט והיתה ההחלטה, את מה שהוחלט אתם כבר יודעים שאני חוזרת לגור אצל הדודים שלי - ההיתי בהלם רציני- המשפט של השופטת הדהד לי כל הזמן בראש, לא יודעת למה אבל פתאום בכיתי וחיבקתי את אחי הבכור ולא את אחותך. הרגשתי שהוא זה שמכוון לי את הדברים תמיד לטובה. כולם שם בכו. מאז אני כאן אמא אבא- כבר עברנו דירה עכשיו קצת יותר צפונה סיימתי לימודים -ושירתתי בצ"הל - הייתי כל יום בבית-השירות היה מעולה רק קצת לפני ששוחררתי חליתי אמא ואת לא היית איתי - הייתי אנורקסית גמורה כמעט ומתתי, והיו לי גם כן דכאונות שרודפות אותי עד היום אני לא מתביישת לכתוב שכל הפורום יקרא אני לא מישתנה אני רק מה שאני.מאז החלמתי בזכות עצמי- והתמכרתי למוסקיה המיזרחית שכל כך מזכירה אותכם,גדי- זוכר איך היינו שומעים את זוהר ארגוב? אבא אמר שתהיה פעם זמר - אמא אמרה שאני אהייה משוררת- אז אני בטוחה שאתה מלאך קטן שם ששר לכל מי שמגיע אליכם למעלה. אני אוהבת אותך אח יקר שלי - אתה חסר לי כאן מאוד, בבית כאן לא נוהגים כל כך לדבר עליכם כאילו זה דבר שנשכח. אמא אחות שלך חולה מאוד עכישו והיא עומדת לעבור איזה ניתוח אני כמובן קוראת להם אמא ואבא- כי זה מה שנשאר לי - אחיות שלי לא מחסירות ממני כלום-ויש לי הכל רק אתם כאן חסרים לי -אחותך היום בכתה בערב והזכרנו אותכם אחריי שנתיים שלא דברנו עליכם בכלל.אח שלי הבן הבוכר לשכם מבקש ממני לכתוב ספר על החיים אז אני מצד אחד רוצה ומצד שני פוחדת לא יודעת איך להתחיל לכתוב אותו- ומה יכול לקרות באצמע- תמיד הייתי פחדנית אמא, את ואבא תמיד שמרתם עלינו יותר מדיי לכן אני פחדנית,לא נתתם לנו אומץ כל דבר היה"תיזהרו זה מסוכן מאוד" לכן אפילו יש לי פחד גבהים. אפילו הלכתי לאולפןהמחשב.תדעי אמא שאני אוהבת אותך כ הלך לפני שנה קצת יותר- ושרתי לך את השיר" אמא מדוע הקיץ חלף" ויש לי את זה כאן ליידי ובתוך המחשב גם כן. אמא= את שהיית אישה טהורה שעזרה תמיד לילדים חולים אני עושה וממשיכה את מה שעשית בהתנדבות לפני הרבה שנים - עכשיו אני עושה את זה . פעם את אמרת לי משפט כזה: " אם תתני מעצמך בלי לבקש משהו בחזרה זה הכי טוב לעשות את הכל מהלב". זוכרת אמא? תמיד אמרת לי שכולם שווים ויום אחד אני קיבלתי ממך עונש כי היה לנו שכן בבית הישן צעיר מאוד שהיה צולע וחיקיתי אותו פעם אחר כך נתת לי עונש - וגדי ביקש שתוותרי לי אבל תא לא ויתרת לי -ואני מודה על זה היום על העונש הזה למדתי מאז שכולם שווים ואין אחד פחות אחד יותר. אני רוצה לכתוב עוד אמא עוד מלא אבל אני בוכה ונחנקת לא יכולה יותר. משהו בלב עוקץ אותי- ואתם כל כך חסרים לי כאן תמיד אין רגע ולא יום שאני לא ניזכרת בכם בשלושתיכם. תמיד נידמה לי שהשכנים שמחים יותר אבל זה החיים שלי וטוב שזה ככה ולא יותר גרוע. אולי פעם אמא שלי יקרה אהבת חיים מאור עיני- תהיי גאה בי-לפעמים אני רוצה שתחזרו אפילו רק לכמה דקות ובוכה כשאני ידועת שזה בלתי אפשרי.
עברו 10 וחצי שנים-ואני עדיין מיתקשה לעכל את גודל הכאב וחוסר האונים שאני כאן לבד בעולם- מצד אחד עם כולם- אחיות שלי ואח בכור והדודים שלי אבל באיזה מקום אני כל כך לבד אמא אבא אח שלי היקר- אני לבד כשאתם לא איתי- מהחשב זה החבר הכי טוב שלי היום,כאן אני עושה ופורקת את הכל. הטיול הזה ב-1991 לקח אותכם ממני ומאז משהו מת לי בלב- למדתי עוד משהו על כאב. אני זוכרת איך חיכיתי לכם למטה כשהתלבשתי כל כך יפה וחיכיתי לכם תחנה כל מונית שעברה קפצתי משמחה חשבתי שאתם חוזרים- אבל בחושך דודה שלי קראה לי מהחלון ואני לא עליתי אז היא ירדה להביא אותי- אחות שלך אמא אחותך היקרה שאלוהים לא נתן לה את היכולת ללדת ילדים,ואני כאן איתה- למרות המיכשולים שעברתי, ואני כותבת כמה שיותר בקצרה כי זה יכול להיות ספר- את הבטחת שתחזרו יומיים לפני היום הולדת שלי שול גדי ז"ל אחי התיאום אז למה לא חזרתם? ולמה נהג טיפש ושיכור לקח לי אותכם?אני יודעת שאני כבר לא ילדה אבל בוכה לפעמים כמו תינוקת ואולי יותר מזה- בשקט כשכולם ישנים כאן ואף אחד לא שומע את הבכי והקול שלי.בהלוויה כששלושתיכם שכבתם שם ללא רוח חיים מתחת לסדין קטיפה הכהה הזה לא האמנתי לאף אחד שאתם באמת שם נימצאים- והרבנית שחתכה לי את החולצה בבית העלמין שנאתי אותה כל כך! שנאתי את כולם גם את עצמי.ואחרי כמה שבועות הגיעה לבית של אחותך עובדת סוציאלית מלשכת הרווחה לילד - וטענה שאחותך ובעלה לא יכולים להמשיך לגדל אותי כי הם אנשים חוליי לב, פרקים, סוכרת ועוד כמה בעיות.וככה נילקחתי למשפחה האומנת הראשונה-כאן בחיפה- משפחה רעה בלי לב ורחמים- הכריכו אותי לאכול בשר, ולישון בצהריים-אני לא יכולתי לומר "לא" זה לא היה קיים בכלל, ירדתי בלימודים בצורה דראסטית.את אחותך ובעלה ראיתי בסופיי שבוע כשבאתי לשבת כאן בבית הישן בחיפה איה שגרנו אמא- בבית שכל כך אהבתי וקברתי שם חוויות וזכרונות. לא הסתדרתי ב"משפחה" ההיא שנתנו לי , הועברתי לעוד אחתץ נוספת אחרת יותר גרועה מהראשונה- שם היו עוד 2 ילדים בילוגיים של אותם "הורים" הם הציקו לי ועשו לי את המוות. הייתי עם הילדה שלהם בחדר הית כזה קר מכל רגש אין שימחה ואין כלום- יום אחד אחריי בית הספר החלטתי שאני לא חוזרת ל"בית החדש" שלי. הלכתי לבד ככה ברחוב עד שהגעתי בלי לשים לב ובלי להכיר את הדרך הגעתי ליםעם הילקוט הזה על בגב עמדתי והסתכלתי על הים - אני זוכרת שדמיינתי שאתם שם עבר לגלים אבל בלב ידעתי שאתם למעלה בשמיים מעל לגלים. לא רציתי לחזור מה כבר יכול להיות? לא פחדתי מכלום פתאום!! ואני הריי תמיד מוכרת כילדה או בחורה פחדנית שלא לוקחת לי שום סיכונים.הלילה ירד ואני נשארתי לי בים- על ספסל אחד ישנתי אפילו הכרתי את הדייגים שהיו חברים טובים שלי ולא סיפרתי להם מה אני עושה שם לבד - 5 ימים הים שימש לי כ"בית" הדייגים דברו איתי כל ערב עד לבוקר והסבירו לי איך זה לדוד ואמרו לי שמי שאוהב את הים לא מזדקן אף פעם הם רצו לתת לי לאכול דגים אבל אני לא אוהבת דגים, הייתי רעבה ובלי מקלחת, ולא אמרתי מילה ידעתי לשתוק מתי שצריך -אישה אחת זרה מבוגרת קצת בבקור אחד הים השני הביאה לי סנדויצים ואכלתי את הכל הייתי נורא רעבה- במשך 3 י מים נוספים כל יום היא הביאה לי אוכל ואני לא התביישתי לקחת ממנה וגם שתיה נתנה לי אישה טובה שתבורך לה היכן שהיא היום.הדגיים קראו לי ילדת החופיםוהשם הזה צא חן בעיני מאוד. אחריי 5 ימים באו שניי שוטרים ובעדינות שוחחו איתי כשנחת י על הספסל שם בים - באותו רגע פחדתי נורא מה לי ומשטרה בכלל? אני לא עושה שטויות אני לא קשורה למישטרה - והחזריו אות ילמשפחה שלי שם ה"מישפחה" הזאת שלא רציתי.דברתי עם אחותך אמא באותו ערב מאוחר בטלפון אמרתי לה שתיקח אותי כבר והיא הודיעה לי שהם עושים שם הכל ונורא דאגו לי היא בכתה לי בטלפןו "דאגנו לך" היא בכתה ואמרה לי שיש עוד מעט משפט שאני צ ריכה רק סבלנ ות- בלילה נורא בכיתי אל תוך הכרית שלהם- שום דבר אצל אותה "משפחה" לא היה שייך לי אפילו לא הכרית ובכל זאת בכיתי שם.אחריי חודשיים היה המשפט שכל כך חיכיתי לו ,פעם ראשונה שאני בבית משפט כולם היו איתי רק שתדעי לך ותהייה רגועה אף פעם לא כתבתי את זה רק על הדפים שלי וביומנים שלי - אבל באמת כולם הגיעו לבית משפט מוקדם בבוקר ולא למדתי באותו היום. אחיות שלי ואחי והאחות שלך ובעלה ושניי שכנים טובים שלנו מהבית הישן בחיפה.היו מלא אנשים שמ דברים , דיונים והפסקות - בסוף שאלה אותי שופטת אחת מבוגרת עם עינים טובות כאלו"את רוצה ללכת לפנימייה חקלאית טובה עם בעלי חיים וכל ההטבות? או להיות אצל הדודים שלך שהם חולים וביום מן הימים לא יוכלו לטפל בך?" אני מיד כמובן שאמרתי לה "אצל הדודה שלי אצל אחות של אמא שלי היא אוהבת אותי באמת -אני לא רוצה להיות אצל אנשים זרים" היתה שוב איזו הפסקה של כמה דקות שנמשכה לי כמו נצח! הרגעים האלו היו קשים לי מאוד אמא אבא אתם שומעים אותי נכון? גם אתה אחי היקר שלי שתמיד אני כותבת עליך וזוכרת אותך לפעמים קצת בוכה. חזרנו לאולם של בית המשפט והיתה ההחלטה, את מה שהוחלט אתם כבר יודעים שאני חוזרת לגור אצל הדודים שלי - ההיתי בהלם רציני- המשפט של השופטת הדהד לי כל הזמן בראש, לא יודעת למה אבל פתאום בכיתי וחיבקתי את אחי הבכור ולא את אחותך. הרגשתי שהוא זה שמכוון לי את הדברים תמיד לטובה. כולם שם בכו. מאז אני כאן אמא אבא- כבר עברנו דירה עכשיו קצת יותר צפונה סיימתי לימודים -ושירתתי בצ"הל - הייתי כל יום בבית-השירות היה מעולה רק קצת לפני ששוחררתי חליתי אמא ואת לא היית איתי - הייתי אנורקסית גמורה כמעט ומתתי, והיו לי גם כן דכאונות שרודפות אותי עד היום אני לא מתביישת לכתוב שכל הפורום יקרא אני לא מישתנה אני רק מה שאני.מאז החלמתי בזכות עצמי- והתמכרתי למוסקיה המיזרחית שכל כך מזכירה אותכם,גדי- זוכר איך היינו שומעים את זוהר ארגוב? אבא אמר שתהיה פעם זמר - אמא אמרה שאני אהייה משוררת- אז אני בטוחה שאתה מלאך קטן שם ששר לכל מי שמגיע אליכם למעלה. אני אוהבת אותך אח יקר שלי - אתה חסר לי כאן מאוד, בבית כאן לא נוהגים כל כך לדבר עליכם כאילו זה דבר שנשכח. אמא אחות שלך חולה מאוד עכישו והיא עומדת לעבור איזה ניתוח אני כמובן קוראת להם אמא ואבא- כי זה מה שנשאר לי - אחיות שלי לא מחסירות ממני כלום-ויש לי הכל רק אתם כאן חסרים לי -אחותך היום בכתה בערב והזכרנו אותכם אחריי שנתיים שלא דברנו עליכם בכלל.אח שלי הבן הבוכר לשכם מבקש ממני לכתוב ספר על החיים אז אני מצד אחד רוצה ומצד שני פוחדת לא יודעת איך להתחיל לכתוב אותו- ומה יכול לקרות באצמע- תמיד הייתי פחדנית אמא, את ואבא תמיד שמרתם עלינו יותר מדיי לכן אני פחדנית,לא נתתם לנו אומץ כל דבר היה"תיזהרו זה מסוכן מאוד" לכן אפילו יש לי פחד גבהים. אפילו הלכתי לאולפןהמחשב.תדעי אמא שאני אוהבת אותך כ הלך לפני שנה קצת יותר- ושרתי לך את השיר" אמא מדוע הקיץ חלף" ויש לי את זה כאן ליידי ובתוך המחשב גם כן. אמא= את שהיית אישה טהורה שעזרה תמיד לילדים חולים אני עושה וממשיכה את מה שעשית בהתנדבות לפני הרבה שנים - עכשיו אני עושה את זה . פעם את אמרת לי משפט כזה: " אם תתני מעצמך בלי לבקש משהו בחזרה זה הכי טוב לעשות את הכל מהלב". זוכרת אמא? תמיד אמרת לי שכולם שווים ויום אחד אני קיבלתי ממך עונש כי היה לנו שכן בבית הישן צעיר מאוד שהיה צולע וחיקיתי אותו פעם אחר כך נתת לי עונש - וגדי ביקש שתוותרי לי אבל תא לא ויתרת לי -ואני מודה על זה היום על העונש הזה למדתי מאז שכולם שווים ואין אחד פחות אחד יותר. אני רוצה לכתוב עוד אמא עוד מלא אבל אני בוכה ונחנקת לא יכולה יותר. משהו בלב עוקץ אותי- ואתם כל כך חסרים לי כאן תמיד אין רגע ולא יום שאני לא ניזכרת בכם בשלושתיכם. תמיד נידמה לי שהשכנים שמחים יותר אבל זה החיים שלי וטוב שזה ככה ולא יותר גרוע. אולי פעם אמא שלי יקרה אהבת חיים מאור עיני- תהיי גאה בי-לפעמים אני רוצה שתחזרו אפילו רק לכמה דקות ובוכה כשאני ידועת שזה בלתי אפשרי.