מכתב לאמא../images/Emo30.gif../images/Emo14.gif
תסתכלי עלי אמא. תנסי לצאת מהעולם שלך, מאחורי שיריון הזכוכית שעוטף אותך.את רואה אותי? יודעת שזו אני? אם כן תנידי בראשך. תלחצי לי את היד.מבטך קפוא תקוע על נקודה מרוחקת בחלל החדר. על מה את מסתכלת אמא? על מה את חושבת? מה את מרגישה? את שומעת אותי? שומעת את קולי קורא לך? מזהה את ההיסטריה הנכנסת לקולי? מרגישה את הדמעות חונקות את גרוני? אם כן תלחתי לי את היד, או תביטי אליי לרגע אמא.בבקשה. את שומעת אותי? כי אני צריכה שתקשיבי לי. אני צריכה אותך אמא. ליום אחד. לשעה. דקה. אמאלה שלי אני זקוקה לך. לתבונתך, לחוכמת החיים שלך. קשה לי אמא. אני לא מצליחה להחליט בלעדיך. החלטה גורלית לגביך.אני לא יודעת מה לעשות?מה להחליט? האם לחתום על הסכמה לניתוח פיום בטן בשבילך? או לא??????. "לו היתה זו אמא שלי הייתי מנתחת אותה", אמרה לי מנהלת המחלקה. והצוות הרפואי נותן לי להבין שזה שאני לא מוכנה לניתוח שלך זו התעללות בך. אבל זו לא! אנחנו בהחלט דואגים לך ומנסים להגיע להחלטה הכי טובה ונכונה עבורך. רק עבורך אמא. הניתוח, עשוי, ככה אומרים, למנוע ממך לעשות אספרציה, כלומר לחלות בדלקת ראות בגלל חדירת אוכל לראות. ולאפשר לך לחיות את שארית חייך בתזונה מאוזנת. אבל מצד שני, במצבך, אפילו הליך פשוט כזה עלול להיות מסוכן. ויש גם מקרים של פיתוח זיהומים שהם קטלניים לא פחות. ויש גם מצבים שלמרות הכל כן תתפתח דלקת ראות.ועוד סיבוכים. ולא דיברנו, אמא שלי, שככה תקבלי הזנה דרך צינור, ומה עם הנאת האכילה? האם בניתוח רק נאריך את חייך ונפגע באיכות חייך שהיא ירודה גם ככה? מה את חושבת על זה אמאלה שלי? מה היית עושה את במקומי? ואם לא ננתח האם לא נחשוף אותך, פרט לדלקות הראות הקטלניות גם לזיהומים במילא? לרעב מתמשך ולסבל ועינויים עד הסוף. הבלתי נמנע? יקרה שלי, אני לא יודעת מה לעשות... אני יושבת לידך, מחזיקה את ידיך, מלטפת, מסרקת אותך\ מורחת משחה, מנסה להאכיל אותך. לאט ובסבלנות. אני שרה לך, ומדברת אליך בקול שליו כדי שלא תפחדי משמיכת האפלה האופפת אותך.מנשקת אותך שוב ושוב ואומרת לך כמה אני אוהבת אותך.ואת מנידה בראש. לפעמים מנשקת חזרה. אני מנסה לחפש בין עיניך האטומות את התשובה לשאלה הזו המייסרת אותי. מה לעשות אמאלה שלי? מה הכי טוב עבורך?
תסתכלי עלי אמא. תנסי לצאת מהעולם שלך, מאחורי שיריון הזכוכית שעוטף אותך.את רואה אותי? יודעת שזו אני? אם כן תנידי בראשך. תלחצי לי את היד.מבטך קפוא תקוע על נקודה מרוחקת בחלל החדר. על מה את מסתכלת אמא? על מה את חושבת? מה את מרגישה? את שומעת אותי? שומעת את קולי קורא לך? מזהה את ההיסטריה הנכנסת לקולי? מרגישה את הדמעות חונקות את גרוני? אם כן תלחתי לי את היד, או תביטי אליי לרגע אמא.בבקשה. את שומעת אותי? כי אני צריכה שתקשיבי לי. אני צריכה אותך אמא. ליום אחד. לשעה. דקה. אמאלה שלי אני זקוקה לך. לתבונתך, לחוכמת החיים שלך. קשה לי אמא. אני לא מצליחה להחליט בלעדיך. החלטה גורלית לגביך.אני לא יודעת מה לעשות?מה להחליט? האם לחתום על הסכמה לניתוח פיום בטן בשבילך? או לא??????. "לו היתה זו אמא שלי הייתי מנתחת אותה", אמרה לי מנהלת המחלקה. והצוות הרפואי נותן לי להבין שזה שאני לא מוכנה לניתוח שלך זו התעללות בך. אבל זו לא! אנחנו בהחלט דואגים לך ומנסים להגיע להחלטה הכי טובה ונכונה עבורך. רק עבורך אמא. הניתוח, עשוי, ככה אומרים, למנוע ממך לעשות אספרציה, כלומר לחלות בדלקת ראות בגלל חדירת אוכל לראות. ולאפשר לך לחיות את שארית חייך בתזונה מאוזנת. אבל מצד שני, במצבך, אפילו הליך פשוט כזה עלול להיות מסוכן. ויש גם מקרים של פיתוח זיהומים שהם קטלניים לא פחות. ויש גם מצבים שלמרות הכל כן תתפתח דלקת ראות.ועוד סיבוכים. ולא דיברנו, אמא שלי, שככה תקבלי הזנה דרך צינור, ומה עם הנאת האכילה? האם בניתוח רק נאריך את חייך ונפגע באיכות חייך שהיא ירודה גם ככה? מה את חושבת על זה אמאלה שלי? מה היית עושה את במקומי? ואם לא ננתח האם לא נחשוף אותך, פרט לדלקות הראות הקטלניות גם לזיהומים במילא? לרעב מתמשך ולסבל ועינויים עד הסוף. הבלתי נמנע? יקרה שלי, אני לא יודעת מה לעשות... אני יושבת לידך, מחזיקה את ידיך, מלטפת, מסרקת אותך\ מורחת משחה, מנסה להאכיל אותך. לאט ובסבלנות. אני שרה לך, ומדברת אליך בקול שליו כדי שלא תפחדי משמיכת האפלה האופפת אותך.מנשקת אותך שוב ושוב ואומרת לך כמה אני אוהבת אותך.ואת מנידה בראש. לפעמים מנשקת חזרה. אני מנסה לחפש בין עיניך האטומות את התשובה לשאלה הזו המייסרת אותי. מה לעשות אמאלה שלי? מה הכי טוב עבורך?
