מכתב לאמא,
אני לא כל כך יודעת איך להתחיל את המכתב הזה, יש לי בראש רק מילים קשות אליך. אני כבר לא יודעת מה לעשות, כל פעם את מדהימה אותי מחדש ולא לטובה. בשנה האחרונה המצב חמור יותר, מאז שהכרתי את בעלי, מאז שהתחתנו לפני חצי שנה. אני מאוכזבת ממך. מרגישה נבגדת. כל כך פגעת בי, כל כך פגעת ביקר לי. ואני לא יודעת איך לספר לך, אף פעם לא ידעתי איך לדבר איתך. את אישה קשה, תמיד ידעתי. תמיד אמרתי. עוד בילדותי היית קשה אלי, היית קשה אלי מכולם. אם עשיתי משהו שלא מצא חן בעינייך יצאת מגדרך כדי להעניש אותי. לא ראיתי אותך מענישה כך את בנך בכורך או שתי בנותייך שנולדו אחריי. למה דווקא אני? מה עשיתי? אני לא יכולה לדבר איתך, לא יכולה לומר לך מה אני מרגישה, על מה אני כועסת, לא יכולה לריב איתך.... אני פשוט מפחדת ממך. את יודעת לגרום לי לרגשות אשם, את יודעת בדיוק באילו נקודות ללחוץ. אני זוכרת את הימים ששנאתי אותך, אף פעם לא אמרתי לך, אבל שנאתי אותך כל כך. הרסת לי את הילדות, הרסת לי את הנעורים. מנעת ממני דברים, הפכת אותי למישהי שאני לא רוצה להיות. חינכת אותי חזק מידי, קשה מידי. תמיד ידעתי את הפרצוף האמיתי שלך, אבל הכחשתי. לא רציתי להאמין. והרבה שנים ככה היה, עד לפני שנה כשהכרתי את אהבת חיי. אני יודעת שמי שבא מבחוץ רואה הכי טוב את מה שקורה בפנים. והוא עלה עליך, הוא ישר זיהה מי את ומה את. וכל הזמן אמר לי את זה ולא האמנתי וכעסתי עליו. והתת-מודע שלי ידע טוב מאוד שהוא צודק. בגללך, כמעט ולא הייתה חתונה וכשלבסוף הייתה, הרסת לי אותה, גרמת לנו להפסיד, גרמת לבעלי להרגיש לא רצוי ואכזבת אותי קשות. החתונה שלי גרמה לך להבין מי החברים האמיתיים שלך, אבל אנחנו נפגענו מזה הכי הרבה, לא את. כל פעם שדיברנו עליך התחלנו להתווכח. ואז הבנתי, אז חזרתי לגיל 16 ששנאתי אותך הכי הרבה, פתאום ראיתי מי את שוב. פתאום גיליתי את הפרצוף האמיתי שידעתי אז. הבנתי שלבעלי יש את כל הסיבות בעולם לכעוס עליך, יש לו זכות מלאה לכך. רק אני לא הבנתי את זה מיד, הייתי צריכה להיזכר בימים ההם כדי להבין. מאז אני מנסה להתרחק נפשית, לא רוצה לתת לך להשפיע עלי. אני כועסת עליך, אני מאוכזבת ממך, אני מפחדת להיות אמא כי אני לא רוצה להיות אמא כמוך. אני שונאת אותך שוב, אף פעם לא אהבתי באמת. את צבועה, את שחקנית, את קשה, את חושבת שאת יודעת הכול. תפסיקי להתערב לי בחיים, תפסיקי לבקש ממני כסף, תפסיקי. פשוט תפסיקי. לדעתי, עשית המון טעויות בחיים שלך והגדולה מהן היא להיות אמא כמו שהיית אמא אליי. אני מוותרת עליך עכשיו, אני לא מתנתקת פיזית, אבל מתרחקת מבחינה גיאוגרפית ומתרחקת מבחינה רוחנית. הספיק לי עד כאן. הבת שלך.
אני לא כל כך יודעת איך להתחיל את המכתב הזה, יש לי בראש רק מילים קשות אליך. אני כבר לא יודעת מה לעשות, כל פעם את מדהימה אותי מחדש ולא לטובה. בשנה האחרונה המצב חמור יותר, מאז שהכרתי את בעלי, מאז שהתחתנו לפני חצי שנה. אני מאוכזבת ממך. מרגישה נבגדת. כל כך פגעת בי, כל כך פגעת ביקר לי. ואני לא יודעת איך לספר לך, אף פעם לא ידעתי איך לדבר איתך. את אישה קשה, תמיד ידעתי. תמיד אמרתי. עוד בילדותי היית קשה אלי, היית קשה אלי מכולם. אם עשיתי משהו שלא מצא חן בעינייך יצאת מגדרך כדי להעניש אותי. לא ראיתי אותך מענישה כך את בנך בכורך או שתי בנותייך שנולדו אחריי. למה דווקא אני? מה עשיתי? אני לא יכולה לדבר איתך, לא יכולה לומר לך מה אני מרגישה, על מה אני כועסת, לא יכולה לריב איתך.... אני פשוט מפחדת ממך. את יודעת לגרום לי לרגשות אשם, את יודעת בדיוק באילו נקודות ללחוץ. אני זוכרת את הימים ששנאתי אותך, אף פעם לא אמרתי לך, אבל שנאתי אותך כל כך. הרסת לי את הילדות, הרסת לי את הנעורים. מנעת ממני דברים, הפכת אותי למישהי שאני לא רוצה להיות. חינכת אותי חזק מידי, קשה מידי. תמיד ידעתי את הפרצוף האמיתי שלך, אבל הכחשתי. לא רציתי להאמין. והרבה שנים ככה היה, עד לפני שנה כשהכרתי את אהבת חיי. אני יודעת שמי שבא מבחוץ רואה הכי טוב את מה שקורה בפנים. והוא עלה עליך, הוא ישר זיהה מי את ומה את. וכל הזמן אמר לי את זה ולא האמנתי וכעסתי עליו. והתת-מודע שלי ידע טוב מאוד שהוא צודק. בגללך, כמעט ולא הייתה חתונה וכשלבסוף הייתה, הרסת לי אותה, גרמת לנו להפסיד, גרמת לבעלי להרגיש לא רצוי ואכזבת אותי קשות. החתונה שלי גרמה לך להבין מי החברים האמיתיים שלך, אבל אנחנו נפגענו מזה הכי הרבה, לא את. כל פעם שדיברנו עליך התחלנו להתווכח. ואז הבנתי, אז חזרתי לגיל 16 ששנאתי אותך הכי הרבה, פתאום ראיתי מי את שוב. פתאום גיליתי את הפרצוף האמיתי שידעתי אז. הבנתי שלבעלי יש את כל הסיבות בעולם לכעוס עליך, יש לו זכות מלאה לכך. רק אני לא הבנתי את זה מיד, הייתי צריכה להיזכר בימים ההם כדי להבין. מאז אני מנסה להתרחק נפשית, לא רוצה לתת לך להשפיע עלי. אני כועסת עליך, אני מאוכזבת ממך, אני מפחדת להיות אמא כי אני לא רוצה להיות אמא כמוך. אני שונאת אותך שוב, אף פעם לא אהבתי באמת. את צבועה, את שחקנית, את קשה, את חושבת שאת יודעת הכול. תפסיקי להתערב לי בחיים, תפסיקי לבקש ממני כסף, תפסיקי. פשוט תפסיקי. לדעתי, עשית המון טעויות בחיים שלך והגדולה מהן היא להיות אמא כמו שהיית אמא אליי. אני מוותרת עליך עכשיו, אני לא מתנתקת פיזית, אבל מתרחקת מבחינה גיאוגרפית ומתרחקת מבחינה רוחנית. הספיק לי עד כאן. הבת שלך.