מכתב לאנושות
אומנם בני-אדם הם סוג של בעל-חיים, אבל כיום קשה להבחין בכך. הוצאנו את עצמנו מהטבע ויצרנו חברה חובקת עולם, בה מאוגדים כל הפרטים ששייכים למין שלנו, והיא מנוכרת לטבע באופן מדהים. אין עוד מין כזה בטבע, שיש לו זיקה לכל בני אותו המין, גם אם הם מרוחקים אלפי קילומטרים. בטבע הם חיים בלהקות צנועות. מהרגע בו יצרנו את החברה בה אנו חיים היום, ולמעשה מהרגע בו התפתח מוחנו בצורה כה משמעותית, החלו בני-האדם לעסוק בלי הרף בסוגיות פילוסופיות ומוסריות. במשך הזמן, ההיסטוריה הולידה את מה שאנחנו מקבלים היום כמובן מאליו – זכויות-האדם. זכויות אלו נולדו בחברה שהתקיימו בה צורות רבות של דיכוי מתמשך של קבוצות שונות, של רמיסת החלש ופגיעה בכל מי שאפשר היה לפגוע בו, כל עוד יש את הכוח לעשות זאת. זכויות-האדם נוצרו על-מנת להבטיח את קיומו של מצב שלא קורה בטבע, שם החזק שורד והחלש מת. בחברה בה אנו חיים המצב אינו כזה: גם מי שאינו חזק זוכה להגנה וזה שאין לו את יכולות ההישרדות הטובות ביותר אינו נזרק מהחברה, אלא להפך - הוא מקבל סעד וסיוע, הוא יוכר ע"י החברה כמישהו שמתוקף היותו חלש יותר, עלינו החובה לעזור לו. ההתפתחות המוסרית והקוגניטיבית של בני-האדם אל מול הטבע, יצרה חברה עם פוטנציאל להגיע למקום טוב יותר. זכויות-אדם הם הוכחה להתקדמות זו, אבל הדרך אל המקום הטוב יותר עוד ארוכה מאוד. אנחנו חושבים שאנחנו מוסריים. אנחנו חושבים שאנחנו טובים. אנחנו חושבים שהתרבות שלנו והנימוסים שלנו והמציאות בה אנו חיים הם כליל השלמות. יש לנו דימוי עצמי של מלאכים... אבל שכחנו משהו. יותר נכון מישהו. שכחנו שברגעים אלה ישנה קבוצה שלמה שלא זכתה להכרה מוסרית, שלא זוכה להגנה. שכחנו שיש בעולם עשרות מיליארדי בעלי-חיים שאנחנו מנצלים ורוצחים כל שנה, רק מפני שהם חלשים יותר ואנו חזקים יותר. שכחנו שמה שהביא אותנו להכיר בזכותם של בני-האדם החלשים לקבל יחס מוסרי, הוא גם מה שמחייב אותנו להכיר ביחס מוסרי כלפי בעלי-החיים. נהיינו שיכורים מעצמנו. דיברנו על שוויון ועל צדק והיה לנו נוח מאוד לבכות ולבוא בטענות כאשר אנחנו נפגענו וכאשר אנחנו רצינו הגנה וזכויות כדי להיות שווים. אבל מה כעת? כעת אנו נהנים משוויון ומזכויות ואנו מנצלים את כוחנו לרעה. עכשיו לנו יש את הכוח לפגוע בחלשים ואנחנו שוכחים את הסיבה שבזכותה הגענו לאן שהגענו. מאוד נוח. מאוד קל. כיצד אנו יכולים להמשיך להתנהג כרגיל, כאשר החברה בה אנו חיים רומסת כל זכות בסיסית, כל אינטרס וכל רצון של בעל-חיים לא אנושי? - וזאת רק כדי שלבעל-חיים אחר – בן-אדם – יהיה קצת יותר טעים? איך אפשר להמשיך להתנהג כרגיל, כאשר ברגע זה יש כלב במעבדה שעובר עינויי תופת? כיצד אפשר להמשיך הלאה, כאשר ממש עכשיו תרנגולת שגרונה שוסף צורחת מכאב, רק על מנת שלנו יהיה שניצל בצלחת? איך אפשר לבכות מכאב כאשר אנחנו עומדים לזכר קורבנות השואה ולא מסוגלים לעכל את אשר עבר על אותם אנשים, ומיד לאחר הצפירה או הסרט הקשה אנו יושבים מסביב לשולחן האוכל ונועצים מזלג באיבר של בעל-חיים שעבר שואה בכל רגע בחייו? איזו זכות יש לנו לסרס בעלי-חיים? איזו זכות יש לנו לכלוא אותם בכלובים, לגדוע להם איברים, לדחוק אותם במשאיות, להכות אותם, לקשור אותם, לעוות אותם גנטית, להפריד אותם מאמהותיהם ולרצוח אותם בדם קר? איפה המוסר שלנו? איפה הזכויות שאנחנו כל-כך גאים בהם? מה עם כל אותם מיליארדים שנרצחים ועוברים סבל בכל שנה למען הבשר שאנחנו אוכלים? ומה בנוגע לסבלם של בעלי-חיים בתעשיות הפרוות, העור, הנוצות, הצמר, החלב, הביצים, הקרקסים, מופעי בידור ברחוב, רכיבה על בעלי-חיים, התעללות רחוב בכלבים וחתולים, קרבות כלבים ותרנגולים, ציד לספורט, כיס מרה של דובים, מזחלות כרכרות ועגלות רתומות, גני חיות, פרמרין? - וזוהי רשימה חלקית של תעשיות הסבל, בהן עוברים בעלי-חיים עינויי תופת ולבסוף נרצחים. כיצד אפשר להיות כל-כך מבינים ואכפתיים כלפי בעל-חיים אחד – בני-אדם – וכל-כך אפתיים לסבל של בעל-חיים אחר?
אומנם בני-אדם הם סוג של בעל-חיים, אבל כיום קשה להבחין בכך. הוצאנו את עצמנו מהטבע ויצרנו חברה חובקת עולם, בה מאוגדים כל הפרטים ששייכים למין שלנו, והיא מנוכרת לטבע באופן מדהים. אין עוד מין כזה בטבע, שיש לו זיקה לכל בני אותו המין, גם אם הם מרוחקים אלפי קילומטרים. בטבע הם חיים בלהקות צנועות. מהרגע בו יצרנו את החברה בה אנו חיים היום, ולמעשה מהרגע בו התפתח מוחנו בצורה כה משמעותית, החלו בני-האדם לעסוק בלי הרף בסוגיות פילוסופיות ומוסריות. במשך הזמן, ההיסטוריה הולידה את מה שאנחנו מקבלים היום כמובן מאליו – זכויות-האדם. זכויות אלו נולדו בחברה שהתקיימו בה צורות רבות של דיכוי מתמשך של קבוצות שונות, של רמיסת החלש ופגיעה בכל מי שאפשר היה לפגוע בו, כל עוד יש את הכוח לעשות זאת. זכויות-האדם נוצרו על-מנת להבטיח את קיומו של מצב שלא קורה בטבע, שם החזק שורד והחלש מת. בחברה בה אנו חיים המצב אינו כזה: גם מי שאינו חזק זוכה להגנה וזה שאין לו את יכולות ההישרדות הטובות ביותר אינו נזרק מהחברה, אלא להפך - הוא מקבל סעד וסיוע, הוא יוכר ע"י החברה כמישהו שמתוקף היותו חלש יותר, עלינו החובה לעזור לו. ההתפתחות המוסרית והקוגניטיבית של בני-האדם אל מול הטבע, יצרה חברה עם פוטנציאל להגיע למקום טוב יותר. זכויות-אדם הם הוכחה להתקדמות זו, אבל הדרך אל המקום הטוב יותר עוד ארוכה מאוד. אנחנו חושבים שאנחנו מוסריים. אנחנו חושבים שאנחנו טובים. אנחנו חושבים שהתרבות שלנו והנימוסים שלנו והמציאות בה אנו חיים הם כליל השלמות. יש לנו דימוי עצמי של מלאכים... אבל שכחנו משהו. יותר נכון מישהו. שכחנו שברגעים אלה ישנה קבוצה שלמה שלא זכתה להכרה מוסרית, שלא זוכה להגנה. שכחנו שיש בעולם עשרות מיליארדי בעלי-חיים שאנחנו מנצלים ורוצחים כל שנה, רק מפני שהם חלשים יותר ואנו חזקים יותר. שכחנו שמה שהביא אותנו להכיר בזכותם של בני-האדם החלשים לקבל יחס מוסרי, הוא גם מה שמחייב אותנו להכיר ביחס מוסרי כלפי בעלי-החיים. נהיינו שיכורים מעצמנו. דיברנו על שוויון ועל צדק והיה לנו נוח מאוד לבכות ולבוא בטענות כאשר אנחנו נפגענו וכאשר אנחנו רצינו הגנה וזכויות כדי להיות שווים. אבל מה כעת? כעת אנו נהנים משוויון ומזכויות ואנו מנצלים את כוחנו לרעה. עכשיו לנו יש את הכוח לפגוע בחלשים ואנחנו שוכחים את הסיבה שבזכותה הגענו לאן שהגענו. מאוד נוח. מאוד קל. כיצד אנו יכולים להמשיך להתנהג כרגיל, כאשר החברה בה אנו חיים רומסת כל זכות בסיסית, כל אינטרס וכל רצון של בעל-חיים לא אנושי? - וזאת רק כדי שלבעל-חיים אחר – בן-אדם – יהיה קצת יותר טעים? איך אפשר להמשיך להתנהג כרגיל, כאשר ברגע זה יש כלב במעבדה שעובר עינויי תופת? כיצד אפשר להמשיך הלאה, כאשר ממש עכשיו תרנגולת שגרונה שוסף צורחת מכאב, רק על מנת שלנו יהיה שניצל בצלחת? איך אפשר לבכות מכאב כאשר אנחנו עומדים לזכר קורבנות השואה ולא מסוגלים לעכל את אשר עבר על אותם אנשים, ומיד לאחר הצפירה או הסרט הקשה אנו יושבים מסביב לשולחן האוכל ונועצים מזלג באיבר של בעל-חיים שעבר שואה בכל רגע בחייו? איזו זכות יש לנו לסרס בעלי-חיים? איזו זכות יש לנו לכלוא אותם בכלובים, לגדוע להם איברים, לדחוק אותם במשאיות, להכות אותם, לקשור אותם, לעוות אותם גנטית, להפריד אותם מאמהותיהם ולרצוח אותם בדם קר? איפה המוסר שלנו? איפה הזכויות שאנחנו כל-כך גאים בהם? מה עם כל אותם מיליארדים שנרצחים ועוברים סבל בכל שנה למען הבשר שאנחנו אוכלים? ומה בנוגע לסבלם של בעלי-חיים בתעשיות הפרוות, העור, הנוצות, הצמר, החלב, הביצים, הקרקסים, מופעי בידור ברחוב, רכיבה על בעלי-חיים, התעללות רחוב בכלבים וחתולים, קרבות כלבים ותרנגולים, ציד לספורט, כיס מרה של דובים, מזחלות כרכרות ועגלות רתומות, גני חיות, פרמרין? - וזוהי רשימה חלקית של תעשיות הסבל, בהן עוברים בעלי-חיים עינויי תופת ולבסוף נרצחים. כיצד אפשר להיות כל-כך מבינים ואכפתיים כלפי בעל-חיים אחד – בני-אדם – וכל-כך אפתיים לסבל של בעל-חיים אחר?