א ל י א ל ה
New member
מכתב לבן שהרס את חיי המשפחה
הולדתי אותך אחרי אונס של אביך בשיתוף כמה חברים שלו. ההחלטה לא היתה קלה האם להוליד אותך או להפיל אותך. בתוכי הרגשתי שאחרי מעשה הנבזות של אבא שלך, שלקח את אחיך ממני כשכולו היה בן 3, למען עקרונותיי, שלא להפיל, יהיה נכון להמשיך עם ההריון. חיכיתי לך בתקווה גדולה של אהבה, ליטופים וחיבוקים, שמירה ודאגה מהגרוע מכל – שלא תפצע, שלא תבכה, לבנות לך עולם הרבה יותר יפה מהעולם שאני השארתי מסביבך. זו הסיבה שגם עברנו לקיבוץ בהיותך בן 4. ההרמוניה המושלמת של איש אוהב ודואג, כמוני, לי ולך. כל פצע מדמם שלך היה תחושת כישלון שלי. למרות חוסר היכולת שלך להבין הרבה מהדברים שסובבו אותנו. מגיל 3 הוכרת כילד עם מחלה רגילה לילדים, ADHD. לא הצלחת להתרכז, ההיפראקטיביות שלך הובילה אותך ואותנו למצבים שלא ידענו קודם. ואני בשלי, עם האהבה הכל עובר. במשך 5 שנים ניהלתי מאבק מול כל החזיתות, הקיבוץ עם הדרישות לגביך, המורות, מערכת בתי הדין על החלטת אביך שלא לתת לי גט, ואתה הולך נהיה לי עבריין קטן. ואני בתוכי יודעת שרק תשובה אחת יש לשאת ה"למה". גנים. ומול גנים אין לי מה לעשות, זה כבר גדול עלי מול האהבה שלי. אחרי שרצית לדקור אותי נאלצתי להעביר אותך לפנימיה סמוכה אחרי גיל הבר מצווה. זכור לי הביקור הראשון, כולנו יושבים על נדנדה, נראית בסדר... ואני... בכל התמונות שצילמנו אותו יום, נראית כועסת. למה? כי הרגשתי שאתה לא שם על אף אחד, כולל על עצמך. כמה דיבורים הלכו אז... כמה תחנונים... ושם הכרת את הסמים. בפעם הראשונה שהחזירו אותך כי היית "מלוכלך" ניסיתי להתאבד. מצאתיע את עצמי מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית... והכי הרבה, חוץ מהרצון להבלע ע"י האדמה מבושה, הרגשתי מושפלת. על ידך. מושפלת ואוהבת, מצדיקה את ההתנהגות שלך כהתנהגות של נער שלא מבין מה עושה. וככה עברו 4 שנים... עד לאותו יום שהחלטת שאתה לא יכול יותר. תמיד מצאת אותנו שם. למרות הבושות שגרמת לנו ב-4 שנים בקיבוץ, עם הפריצות, והגניבות וההרס שזרעת סביבך ושאנחנו הואשמנו על לא עוול. כל הנידוי הזה, כל הכאב הזה... והבושה. יום אחד, כשפרצה המשטרה בבית, ואחותך בת ה-7 נאלצה לברוח לבית הילדים בבושה... כי היא יודעת שכשמשטרה נכנסת ככה הביתה זה בגלל מעשה לא ישר, לקחתי אותה וברחתי מהבית. הלכנו לבית מלון עלוב בתל אביב, הייתי חייבת להבין, איפה אני בחיים שלך. איפה אני איתך ואיפה אתה חושב שאני נגדך. מנסה להבין איפה האהבה שאני מעבירה לך... אפילו ביום שאחיך, בן 21 הגיע לארץ, למרות שידעת ש-19 שנה לא ראיתי אותו, הגעת לנתב"ג מסומם... ידעת שזהו היום הכי מאושר בחיי. היום בו אני מחבק את בני שנגזל ממני... וכך התגלגלת והשארת אחריך הון חובות. עד שמצאו אותך בדימונה. מסומם, מוזנח, ואתה מתחנן לגמילה. חשבתי שהנה ה´ שומע לתחנוניי. הכנסת אותנו לחובות שעד היום אני סוחבת אותם. נכנסת לאישפוזית ולאחר מכן לכפר הכי טוב בארץ. הזזתי אנשים מדרגות גבוהות על מנת רק לעזור לך. ואני מנסה להבין את השפה שאתה מדבר פתאום, את משמעות ה"קומבינות", ואיך אני, מלכת הנימוסים והיושר, מרגישה ש"השרצתי" בן כמוך. וגם כשאחרי חצי שנה יצאת משם, קיבלנו אותך באהבה אין סופית בבית. שוב התווכחנו עם כל הקיבוץ שאתה בסדר, אפילו הצלחת להביא "הוכחות" שזה כך. שבועיים הרגשתי שהנה, השקט שאיחלתי לעצמנו, הגיע. התחלתי שוב להרכיב את פאזל החיים בקצת זמן הזה. ופתאום, 1500 ש"ח ח-ן פלאפון. ותוך כדי שאני בכעס שואלת לפשר העניין, לוקחת לך את המכשיר מהיד, אתה מרים עלי יד. עם אותם העיניים של אבא שלך – המפחידים, המאיימים. ופתאום היום אני מגלה שהכנסת אותנו לחובות נוספים במרמה ובתיחכום. והכי גרוע, מה אגיד עכשיו כשאני סוגרת לך את כל הכניסות הביתה? מה אגיד לכולם? טעיתי? טעיתי שאהבתי והאמנתי שהבנת שטעית? כל החיים פחדתי מאלימות ומהתקף לב. אלימות... הוכחת לי שזו השפה החדשה שלך. היתר... קרב היום. מאחלת לך הצלחה בדרך שבחרת. הבנתי שכבר אין לנו דרך לתקשר איתך – נכשלתי. אם פעם תהיה בסביבה... אל תיצור קשר איתנו – נהיה עסוקים בעבודה מאומצת כדי לשלם לנושים ואני אהיה אטומה בפניך.
הולדתי אותך אחרי אונס של אביך בשיתוף כמה חברים שלו. ההחלטה לא היתה קלה האם להוליד אותך או להפיל אותך. בתוכי הרגשתי שאחרי מעשה הנבזות של אבא שלך, שלקח את אחיך ממני כשכולו היה בן 3, למען עקרונותיי, שלא להפיל, יהיה נכון להמשיך עם ההריון. חיכיתי לך בתקווה גדולה של אהבה, ליטופים וחיבוקים, שמירה ודאגה מהגרוע מכל – שלא תפצע, שלא תבכה, לבנות לך עולם הרבה יותר יפה מהעולם שאני השארתי מסביבך. זו הסיבה שגם עברנו לקיבוץ בהיותך בן 4. ההרמוניה המושלמת של איש אוהב ודואג, כמוני, לי ולך. כל פצע מדמם שלך היה תחושת כישלון שלי. למרות חוסר היכולת שלך להבין הרבה מהדברים שסובבו אותנו. מגיל 3 הוכרת כילד עם מחלה רגילה לילדים, ADHD. לא הצלחת להתרכז, ההיפראקטיביות שלך הובילה אותך ואותנו למצבים שלא ידענו קודם. ואני בשלי, עם האהבה הכל עובר. במשך 5 שנים ניהלתי מאבק מול כל החזיתות, הקיבוץ עם הדרישות לגביך, המורות, מערכת בתי הדין על החלטת אביך שלא לתת לי גט, ואתה הולך נהיה לי עבריין קטן. ואני בתוכי יודעת שרק תשובה אחת יש לשאת ה"למה". גנים. ומול גנים אין לי מה לעשות, זה כבר גדול עלי מול האהבה שלי. אחרי שרצית לדקור אותי נאלצתי להעביר אותך לפנימיה סמוכה אחרי גיל הבר מצווה. זכור לי הביקור הראשון, כולנו יושבים על נדנדה, נראית בסדר... ואני... בכל התמונות שצילמנו אותו יום, נראית כועסת. למה? כי הרגשתי שאתה לא שם על אף אחד, כולל על עצמך. כמה דיבורים הלכו אז... כמה תחנונים... ושם הכרת את הסמים. בפעם הראשונה שהחזירו אותך כי היית "מלוכלך" ניסיתי להתאבד. מצאתיע את עצמי מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית... והכי הרבה, חוץ מהרצון להבלע ע"י האדמה מבושה, הרגשתי מושפלת. על ידך. מושפלת ואוהבת, מצדיקה את ההתנהגות שלך כהתנהגות של נער שלא מבין מה עושה. וככה עברו 4 שנים... עד לאותו יום שהחלטת שאתה לא יכול יותר. תמיד מצאת אותנו שם. למרות הבושות שגרמת לנו ב-4 שנים בקיבוץ, עם הפריצות, והגניבות וההרס שזרעת סביבך ושאנחנו הואשמנו על לא עוול. כל הנידוי הזה, כל הכאב הזה... והבושה. יום אחד, כשפרצה המשטרה בבית, ואחותך בת ה-7 נאלצה לברוח לבית הילדים בבושה... כי היא יודעת שכשמשטרה נכנסת ככה הביתה זה בגלל מעשה לא ישר, לקחתי אותה וברחתי מהבית. הלכנו לבית מלון עלוב בתל אביב, הייתי חייבת להבין, איפה אני בחיים שלך. איפה אני איתך ואיפה אתה חושב שאני נגדך. מנסה להבין איפה האהבה שאני מעבירה לך... אפילו ביום שאחיך, בן 21 הגיע לארץ, למרות שידעת ש-19 שנה לא ראיתי אותו, הגעת לנתב"ג מסומם... ידעת שזהו היום הכי מאושר בחיי. היום בו אני מחבק את בני שנגזל ממני... וכך התגלגלת והשארת אחריך הון חובות. עד שמצאו אותך בדימונה. מסומם, מוזנח, ואתה מתחנן לגמילה. חשבתי שהנה ה´ שומע לתחנוניי. הכנסת אותנו לחובות שעד היום אני סוחבת אותם. נכנסת לאישפוזית ולאחר מכן לכפר הכי טוב בארץ. הזזתי אנשים מדרגות גבוהות על מנת רק לעזור לך. ואני מנסה להבין את השפה שאתה מדבר פתאום, את משמעות ה"קומבינות", ואיך אני, מלכת הנימוסים והיושר, מרגישה ש"השרצתי" בן כמוך. וגם כשאחרי חצי שנה יצאת משם, קיבלנו אותך באהבה אין סופית בבית. שוב התווכחנו עם כל הקיבוץ שאתה בסדר, אפילו הצלחת להביא "הוכחות" שזה כך. שבועיים הרגשתי שהנה, השקט שאיחלתי לעצמנו, הגיע. התחלתי שוב להרכיב את פאזל החיים בקצת זמן הזה. ופתאום, 1500 ש"ח ח-ן פלאפון. ותוך כדי שאני בכעס שואלת לפשר העניין, לוקחת לך את המכשיר מהיד, אתה מרים עלי יד. עם אותם העיניים של אבא שלך – המפחידים, המאיימים. ופתאום היום אני מגלה שהכנסת אותנו לחובות נוספים במרמה ובתיחכום. והכי גרוע, מה אגיד עכשיו כשאני סוגרת לך את כל הכניסות הביתה? מה אגיד לכולם? טעיתי? טעיתי שאהבתי והאמנתי שהבנת שטעית? כל החיים פחדתי מאלימות ומהתקף לב. אלימות... הוכחת לי שזו השפה החדשה שלך. היתר... קרב היום. מאחלת לך הצלחה בדרך שבחרת. הבנתי שכבר אין לנו דרך לתקשר איתך – נכשלתי. אם פעם תהיה בסביבה... אל תיצור קשר איתנו – נהיה עסוקים בעבודה מאומצת כדי לשלם לנושים ואני אהיה אטומה בפניך.
