מכתב לבתי
גורת אדם קטנה, נסיכה מקסימה, אני אוהבת אותך עד כלות הנשימה, עד כאב. ואת מחזירה לי את אהבתך התמימה והטהורה, אהבת פעוטה רכה לאמה. איך זה בכלל יכול להיות? איני ראויה לזכות באוצר שכזה. את אינך יודעת שאמך פעם כלל לא רצתה להיות לאם שהריתי אותך בלב לא שלם, ברגשות מעורבים בהרבה חשש - האוכל להקריב את עצמי למען אדם זר, אפילו היא בתי? ברגע הוולדך לא הציף אותי האושר העילאי והמדהים שכולן מדברות עליו נראית לי זרה, מוזרה וגדולה, לא קשורה אליי ממני באת - אך לא שלי לא יכולתי להחזיקך ולחבקך ולנחמך בשעותייך הראשונות בעולם הזה כי הייתי חלשה ונסערת ועייפה והנוהל הרפואי, שדואג קודם כל לנוחיות הצוות, הפריד ביננו. כשהשתחררנו מביה"ח , כמעט ציפיתי שיעצרו בעדי. מה? הם השתגעו? הם לא רואים שאין לי מושג מה עושים עם תינוקת???? אבל מהרגע שידעתי שאני נושאת אותך בגופי, חלמתי אותך רציתי בך הרגשתי אותך גיליתי שלמרות הכל אני דווקא יודעת בדיוק מה לעשות, וההקרבה - היא לא הקרבה כלל. קבלתי ממך הרבה יותר מה שנתתי. הנקתי והענקתי ועוטפת אותך באהבה אין כץ. ואינני מתביישת במחשבות שהיו לי אז, בחיים של לפני. אני מקווה שפעם אוכל לספר לך לפחות חלק קטן ושאת גם תוכלי להבין. כדי שגם את, אם תחליטי להיות לאם, תדעי שזה בסדר להיות פחות ממושלמת. שלא מולידים ילדים "כי צריך". מלאת אותי באושר, בשלמות ושלווה נפשית. אבל הזמן מפריד בינינו. מהרגע הראשון את הולכת ומתרחקת ממני. בתחילה הייתי איתי תמיד. אחר כך יצאת לאוויר העולם, עדיין קרובה קרובה אך כבר לא חלק בלתי נפרד והיום - הותרת מאחורייך את הינקות משילה מעליך את התלות בנו ודורשת את עצמאותך וזו רק תחילת הדרך וגיליתי איך זה מרגיש כשהלב שלי מסתובב לו מחוץ לגוף: מרגש, מפחיד, משמח וכואב. קטנטונת, שינית את חיי, שינית אותי. לא אוכל לשתף אותך במכתב זה גם בבגרותך כי אינך חייבת לי דבר. נתת לי כבר כה הרבה. אבל אני מקווה ומתפללת שאת חשה בזה ושתגדלי להיות אדם טוב. חזקה, מאושרת ושלמה בכל מעשייך.
גורת אדם קטנה, נסיכה מקסימה, אני אוהבת אותך עד כלות הנשימה, עד כאב. ואת מחזירה לי את אהבתך התמימה והטהורה, אהבת פעוטה רכה לאמה. איך זה בכלל יכול להיות? איני ראויה לזכות באוצר שכזה. את אינך יודעת שאמך פעם כלל לא רצתה להיות לאם שהריתי אותך בלב לא שלם, ברגשות מעורבים בהרבה חשש - האוכל להקריב את עצמי למען אדם זר, אפילו היא בתי? ברגע הוולדך לא הציף אותי האושר העילאי והמדהים שכולן מדברות עליו נראית לי זרה, מוזרה וגדולה, לא קשורה אליי ממני באת - אך לא שלי לא יכולתי להחזיקך ולחבקך ולנחמך בשעותייך הראשונות בעולם הזה כי הייתי חלשה ונסערת ועייפה והנוהל הרפואי, שדואג קודם כל לנוחיות הצוות, הפריד ביננו. כשהשתחררנו מביה"ח , כמעט ציפיתי שיעצרו בעדי. מה? הם השתגעו? הם לא רואים שאין לי מושג מה עושים עם תינוקת???? אבל מהרגע שידעתי שאני נושאת אותך בגופי, חלמתי אותך רציתי בך הרגשתי אותך גיליתי שלמרות הכל אני דווקא יודעת בדיוק מה לעשות, וההקרבה - היא לא הקרבה כלל. קבלתי ממך הרבה יותר מה שנתתי. הנקתי והענקתי ועוטפת אותך באהבה אין כץ. ואינני מתביישת במחשבות שהיו לי אז, בחיים של לפני. אני מקווה שפעם אוכל לספר לך לפחות חלק קטן ושאת גם תוכלי להבין. כדי שגם את, אם תחליטי להיות לאם, תדעי שזה בסדר להיות פחות ממושלמת. שלא מולידים ילדים "כי צריך". מלאת אותי באושר, בשלמות ושלווה נפשית. אבל הזמן מפריד בינינו. מהרגע הראשון את הולכת ומתרחקת ממני. בתחילה הייתי איתי תמיד. אחר כך יצאת לאוויר העולם, עדיין קרובה קרובה אך כבר לא חלק בלתי נפרד והיום - הותרת מאחורייך את הינקות משילה מעליך את התלות בנו ודורשת את עצמאותך וזו רק תחילת הדרך וגיליתי איך זה מרגיש כשהלב שלי מסתובב לו מחוץ לגוף: מרגש, מפחיד, משמח וכואב. קטנטונת, שינית את חיי, שינית אותי. לא אוכל לשתף אותך במכתב זה גם בבגרותך כי אינך חייבת לי דבר. נתת לי כבר כה הרבה. אבל אני מקווה ומתפללת שאת חשה בזה ושתגדלי להיות אדם טוב. חזקה, מאושרת ושלמה בכל מעשייך.
