מכתב לחברה שלי
חברה יקרה שלי, אנחנו חברות כבר מתקופת בצבא, עברנו ביחד המון. בילויים של רווקות הוללות, אכזבות והצלחות, בחתונה שלך אני צילמתי ומחיתי דמעה מהתרגשות. יש לך שתי בנות, מקסימות , אין מה לומר. אני יודעת כמה קשה לגדל ילדים וכמה יקר. אני מבינה שאין לך רכב ואין לך זמן ואת עייפה. אני מבינה שהרבה יותר נוח לך לשבת בבית יום יום כבר כמה שנים אחרי העבודה עם הבנות מאשר לטרוח ולבקר אצלי או לצאת איתי. אני לא מתווכחת. יש לי רכב, יש לי כסף, אין לי דאגות כמו לך. אבל יש לי הרבה מאד דברים אחרים שגוזלים את זמני. אני עובדת, לומדת, חיה... אין לי בעיה לבוא לבקר, לשבת שוב בסלון עם הילדות שמשתלטות לחלוטין על הזמן שרציתי לבלות איתך, התרגלתי להיות הנהגת בסופי שבוע, התרגלתי שזה תמיד הזמן שלי, הרכב שלי, אני לא מתלוננת. אבל ,יקירתי, אני נפרדת ממך. את בלתי נסבלת. ואני נפרדת ממך. לא בגלל הבנות שלך - הן מקסימות. אני לא רוצה ילדים, לא רוצה ולא ארצה ואת- את לא מסוגלת לנהל איתי שיחה אחת בלי להטיף לי ללדת לאלתר, את לא מקשיבה לי בכלל כשאני אומרת שאני לא רוצה להיות אמא, לא רוצה ילדים משלי, לא רוצה. את ממשיכה בשלך כמו בולדזור לעניני הורות. אין לי כוח יותר. אין לי. שוב הזמנתי אותך למסיבה בדירה שלי, שלא ביקרת בה מעולם, למרות שאני גרה בה כבר חמש שנים ותמיד בתירוצים שקשורים לילדות. שוב סירבת. הפעם כבר נעלבתי. אני באמת מצטערת , אין לי שום רצון להמשיך בחברות הזו שבה אני צריכה שוב ושוב להתחנן לטיפת זמן פנוי ושפוי. יש מספיק אופציות למצוא פעם ביובל שעה אחת פנויה בשבילי. לא רוצה לדדות כל הזמן בין חיתולים והנקות , אין לי כוח ואין לי חשק ונמאס לי לשמוע כמה אני לא מבינה ואיך ארגיש אחרת כשאלו יהיו הילדים שלי. תגידי את מקשיבה לי לפעמים? לא רוצה. לא רוצה להיקבר מאחורי ערימות כביסה , לא רוצה ילדים. רוצה את החברה שלי בחזרה, רוצה מישהי שהיא גם אמא אבל לא רק. והכי חשוב מישהי שתקבל את הדעות שלי ואת הפחדים שלי. אוהבת אותך, עוזבת אותך. לא יכולה יותר.
חברה יקרה שלי, אנחנו חברות כבר מתקופת בצבא, עברנו ביחד המון. בילויים של רווקות הוללות, אכזבות והצלחות, בחתונה שלך אני צילמתי ומחיתי דמעה מהתרגשות. יש לך שתי בנות, מקסימות , אין מה לומר. אני יודעת כמה קשה לגדל ילדים וכמה יקר. אני מבינה שאין לך רכב ואין לך זמן ואת עייפה. אני מבינה שהרבה יותר נוח לך לשבת בבית יום יום כבר כמה שנים אחרי העבודה עם הבנות מאשר לטרוח ולבקר אצלי או לצאת איתי. אני לא מתווכחת. יש לי רכב, יש לי כסף, אין לי דאגות כמו לך. אבל יש לי הרבה מאד דברים אחרים שגוזלים את זמני. אני עובדת, לומדת, חיה... אין לי בעיה לבוא לבקר, לשבת שוב בסלון עם הילדות שמשתלטות לחלוטין על הזמן שרציתי לבלות איתך, התרגלתי להיות הנהגת בסופי שבוע, התרגלתי שזה תמיד הזמן שלי, הרכב שלי, אני לא מתלוננת. אבל ,יקירתי, אני נפרדת ממך. את בלתי נסבלת. ואני נפרדת ממך. לא בגלל הבנות שלך - הן מקסימות. אני לא רוצה ילדים, לא רוצה ולא ארצה ואת- את לא מסוגלת לנהל איתי שיחה אחת בלי להטיף לי ללדת לאלתר, את לא מקשיבה לי בכלל כשאני אומרת שאני לא רוצה להיות אמא, לא רוצה ילדים משלי, לא רוצה. את ממשיכה בשלך כמו בולדזור לעניני הורות. אין לי כוח יותר. אין לי. שוב הזמנתי אותך למסיבה בדירה שלי, שלא ביקרת בה מעולם, למרות שאני גרה בה כבר חמש שנים ותמיד בתירוצים שקשורים לילדות. שוב סירבת. הפעם כבר נעלבתי. אני באמת מצטערת , אין לי שום רצון להמשיך בחברות הזו שבה אני צריכה שוב ושוב להתחנן לטיפת זמן פנוי ושפוי. יש מספיק אופציות למצוא פעם ביובל שעה אחת פנויה בשבילי. לא רוצה לדדות כל הזמן בין חיתולים והנקות , אין לי כוח ואין לי חשק ונמאס לי לשמוע כמה אני לא מבינה ואיך ארגיש אחרת כשאלו יהיו הילדים שלי. תגידי את מקשיבה לי לפעמים? לא רוצה. לא רוצה להיקבר מאחורי ערימות כביסה , לא רוצה ילדים. רוצה את החברה שלי בחזרה, רוצה מישהי שהיא גם אמא אבל לא רק. והכי חשוב מישהי שתקבל את הדעות שלי ואת הפחדים שלי. אוהבת אותך, עוזבת אותך. לא יכולה יותר.