מכתב לסבים וסבתות הרבא שלי
טליה סיפרה לי פעם משהו על הסבתא רבא שלה, מה שגרם לי להרגיש מאוד מוזר. פתאום הבנתי שסבתא רבא הוא מושג כל כך רחוק ממני, כזה שאף פעם לא באמת יכולתי לומר, כזה שמעולם לא היה קשור אלי. גם לי יש סבא רבא וסבתא רבא, לכל אחד יש, אבל שלי מתים. אתם מתים. אתם נספיתם בשואה. מאז ומתמיד הייתם בעיניי הקשר המשפחתי הישיר שלי לשואה, ההקשר שתמיד עלה לי לראש כשדובר על ששת מיליוני הנספים. קשה לי, גם עכשיו, לחשוב עליכם כאנשים שחיו, כישויות של ממש שחייהן נלקחו מהן. מלבד שניים מכם, אני אפילו לא יודע כיצד אתם נראים. גם אם הייתי רואה ברחוב את השניים שאותם כן ראיתי בתמונה, ההורים של סבא הלל ז"ל, אני לא בטוח שהייתי מזהה אתכם, והרי קיימת רק תמונה אחת, וכמה כבר אפשר ללמוד מתמונה? בתמונה אתם עם הפנים למצלמה, ונראים טוב, אבל זה כאילו שהמצלמה פספסה עוד כל כך הרבה זוויות צילום שלכם. מה עם הפרופיל? והגב? ומה עם צבע העיניים שהלך לאיבוד? אתם גם בכלל לא מחייכים. אני מכיר רק הבעת פנים אחת שלכם, וגם היא לא הכי צוהלת בעולם. בכלל, יש משהו עגום בתמונה הזאת, כזאת עתיקה בשחור לבן, אתם יחד עם ארבעת ילדיכם, שמלבד בניכם הבכור, סבא שלי, כולם נרצחו יחד אתכם. מעניין על מה חשבתם באותו הרגע. אם הייתם יודעים שהתמונה הזאת תהיה הזכר שהיחיד שיישאר מכם, האם הייתם בוחרים לחייך? בכלל, בטח היה לכם מוזר קודם לראות את המונח 'סבא' ליד השם של הבן שלכם, ומצער לראות את ה'ז"ל'. מצד שני, בתקופה שלכם, לראות את הבן שלך מת לא היה כזה נדיר. זה בטח היה נורא. אני גם לא יודע היכן כולכם נרצחתם. מלבד שניכם שבתמונה, אני יודע שכולם הובאו לאושוויץ. עצוב לחשוב שחיים שלמים נקטעו כך, ואפילו בנכם היחיד ששרד מעולם לא ידע איפה זה קרה ואיך. מזעזע לחשוב שלאף אחד אין קבר ללכת אליו. הדבר הכי קרוב לקבר שלכם שראיתי היה משרפות, או הר אפר, או אגם קפוא. עבורי, הקבר שלכם היה בכל מקום שבו ביקרתי בפולין. מעולם לא הכרתי אתכם, מעולם לא ראיתי אתכם, מעולם לא קראתי דבר שכתבתם, מעולם לא שמעתי את קולכם. למרות זאת, באופן כלשהו, אני מתגעגע אליכם. האם הייתי מתעצב כשהייתי חושב עליכם באותה המידה גם אם לא הייתם נספים בשואה? יתכן. יש משהו קצת מעוות בכל העניין, אולי אפילו מעט צבוע. יהיו כאלה שיאמרו שאני מנסה להתחבר אליכם בכוח, דווקא בגלל שהרע מזלכם ונרצחתם על ידי הנאצים. אבל גם אם זה יהיה נכון, זה לא יהיה נכון לגמרי, כי במידה מסויימת אני באמת מרגיש שאתם חלק ממני, או שאני חלק מכם. בפולין אתם אלה שסייעתם לי להתחבר לכל מה שראיתי, להכניס לזה קצת אנושיות. כשחשבתי על כך שאתם נרצחתם שם, היה לי יותר קל להבין שזה באמת קרה, ועם זאת זה גרם לי לכל כך הרבה צער ודמעות באותם ימים, ועכשיו, כשאני כותב את המכתב הזה, שלעולם לא תוכלו לקרוא, הכל חוזר. יכול להיות שהגעגועים והקרבה שלי אליכם באמת נובעים רק מהאופן שבו נהרגתם, אבל גם אם כן, אני יכול להיות בטוח שאני אוהב אתכם, בדיוק כפי שאני אוהב כל אדם אחר במשפחה שלי. הלוואי והייתי יכול להכיר אתכם. שלכם, הנין שלכם
טליה סיפרה לי פעם משהו על הסבתא רבא שלה, מה שגרם לי להרגיש מאוד מוזר. פתאום הבנתי שסבתא רבא הוא מושג כל כך רחוק ממני, כזה שאף פעם לא באמת יכולתי לומר, כזה שמעולם לא היה קשור אלי. גם לי יש סבא רבא וסבתא רבא, לכל אחד יש, אבל שלי מתים. אתם מתים. אתם נספיתם בשואה. מאז ומתמיד הייתם בעיניי הקשר המשפחתי הישיר שלי לשואה, ההקשר שתמיד עלה לי לראש כשדובר על ששת מיליוני הנספים. קשה לי, גם עכשיו, לחשוב עליכם כאנשים שחיו, כישויות של ממש שחייהן נלקחו מהן. מלבד שניים מכם, אני אפילו לא יודע כיצד אתם נראים. גם אם הייתי רואה ברחוב את השניים שאותם כן ראיתי בתמונה, ההורים של סבא הלל ז"ל, אני לא בטוח שהייתי מזהה אתכם, והרי קיימת רק תמונה אחת, וכמה כבר אפשר ללמוד מתמונה? בתמונה אתם עם הפנים למצלמה, ונראים טוב, אבל זה כאילו שהמצלמה פספסה עוד כל כך הרבה זוויות צילום שלכם. מה עם הפרופיל? והגב? ומה עם צבע העיניים שהלך לאיבוד? אתם גם בכלל לא מחייכים. אני מכיר רק הבעת פנים אחת שלכם, וגם היא לא הכי צוהלת בעולם. בכלל, יש משהו עגום בתמונה הזאת, כזאת עתיקה בשחור לבן, אתם יחד עם ארבעת ילדיכם, שמלבד בניכם הבכור, סבא שלי, כולם נרצחו יחד אתכם. מעניין על מה חשבתם באותו הרגע. אם הייתם יודעים שהתמונה הזאת תהיה הזכר שהיחיד שיישאר מכם, האם הייתם בוחרים לחייך? בכלל, בטח היה לכם מוזר קודם לראות את המונח 'סבא' ליד השם של הבן שלכם, ומצער לראות את ה'ז"ל'. מצד שני, בתקופה שלכם, לראות את הבן שלך מת לא היה כזה נדיר. זה בטח היה נורא. אני גם לא יודע היכן כולכם נרצחתם. מלבד שניכם שבתמונה, אני יודע שכולם הובאו לאושוויץ. עצוב לחשוב שחיים שלמים נקטעו כך, ואפילו בנכם היחיד ששרד מעולם לא ידע איפה זה קרה ואיך. מזעזע לחשוב שלאף אחד אין קבר ללכת אליו. הדבר הכי קרוב לקבר שלכם שראיתי היה משרפות, או הר אפר, או אגם קפוא. עבורי, הקבר שלכם היה בכל מקום שבו ביקרתי בפולין. מעולם לא הכרתי אתכם, מעולם לא ראיתי אתכם, מעולם לא קראתי דבר שכתבתם, מעולם לא שמעתי את קולכם. למרות זאת, באופן כלשהו, אני מתגעגע אליכם. האם הייתי מתעצב כשהייתי חושב עליכם באותה המידה גם אם לא הייתם נספים בשואה? יתכן. יש משהו קצת מעוות בכל העניין, אולי אפילו מעט צבוע. יהיו כאלה שיאמרו שאני מנסה להתחבר אליכם בכוח, דווקא בגלל שהרע מזלכם ונרצחתם על ידי הנאצים. אבל גם אם זה יהיה נכון, זה לא יהיה נכון לגמרי, כי במידה מסויימת אני באמת מרגיש שאתם חלק ממני, או שאני חלק מכם. בפולין אתם אלה שסייעתם לי להתחבר לכל מה שראיתי, להכניס לזה קצת אנושיות. כשחשבתי על כך שאתם נרצחתם שם, היה לי יותר קל להבין שזה באמת קרה, ועם זאת זה גרם לי לכל כך הרבה צער ודמעות באותם ימים, ועכשיו, כשאני כותב את המכתב הזה, שלעולם לא תוכלו לקרוא, הכל חוזר. יכול להיות שהגעגועים והקרבה שלי אליכם באמת נובעים רק מהאופן שבו נהרגתם, אבל גם אם כן, אני יכול להיות בטוח שאני אוהב אתכם, בדיוק כפי שאני אוהב כל אדם אחר במשפחה שלי. הלוואי והייתי יכול להכיר אתכם. שלכם, הנין שלכם
