מכתב לעצמי

מכתב לעצמי

חבר יקר שלום,
אני מקווה שמכתבי יגיע אליך מאחר שבכל דרך שבה ניסיתי ליצור אתך קשר לא נעניתי.

אני מבקש לכתוב לך שאני מתגעגע אליך, אלינו, למה שאני ואתה היינו וייצגנו. אתה זוכר? אתה זוכר את התקופה שבה היינו שמים מוזיקה בפול ווליום ומדמיינים שאלו אנו ששרים ורוקדים, ומסתכלים לשני הצדדים רק מחשש שייתפסו ויאשפזו אותנו בבית משוגעים? זוכר איזו מוזיקה זו הייתה? ישנה, ארץ ישראלית, שנות ה-60 בכל השפות ולעזאזל שצחקו עלינו החברים?

זוכר את הימים שבהם נהנינו מהדברים הקטנים, כמו משחק כדורסל או טניס? עיצוב תלת-ממד? ודאי שכן, שהרי בתקופה הזו הדמיון שלנו חצה גבולות, אטמוספרות וגלקסיות.
אני מתגעגע לתקופה שהיינו מתחילים עם נשים בדרך האופיינית לנו, שלא השאירה לב אחד של אישה אדיש או קמט צחוק קפוא (אני זוכר איך היית מסבך אותי עם השטויות שלך)... על כל אלו ועוד אני מתגעגע.

איך נתנו לזמן לשחוק אותנו ולעמוד כחומה בנינינו? אנא, אל תטעה לחשוב שאני בא אליך בטענות, אם כבר אני מבקש לקחת את האחריות עליי, שכן המושכות היו בידיים שלי. אתה הייתה בסדר גמור. אני מבין שגם אותך הצלחתי להתיש.
צחי, חבר יקר, אין זה הזמן לתירוצים. המגבלה המפלצתית שחיה בינינו היא כאן כדי להישאר ולהציק, אך אני מבקש לדעת האם תסכים להתלוות אליי למסע מחודש באותם מחוזות שנהגנו לבלות, לגלות וללמוד. בוגרים יותר, חכמים יותר.
אני מבטיח לך שאעשה הכל לעמוד בהבטחתי אליך ולזכות שוב באמונך.

שלך,
צחי
 
למעלה