מכתב לפטרי, שלעולם לא תקבל אותו
פרידה אחת מיני רבות ==================== פעמוני הרוח מצלצלים במרפסת, כל אחד בצליל שונה. מִטלטלים עם הרוח הקרירה שמגיעה בסוף שבוע צלול ובהיר. שבוע לא קל. ושלשום, נפרדתי ממךְ, אהובתי הקטנה. היית איתי כמעט 12 שנים רצופות. כל הזמן היית בטוחה שאת בִּתי. לא אמרתי לך שאני לא אימך, כי לא היית מבינה. נתתי לך להאמין שאני אימך, וכך היו גם היחסים ביננו. את התרפקת עליי כל היום, ואני שמחתי שאת כל כך חמה כלפיי. דאגתי לכל מחסורך. בלילות נהגת לישון על ידי. בימים רדפת אחריי בכל הבית. לא יכולת להיות רגע בלעדיי. וזה החניף לי, שמישהו יזדקק לי ברמה כזו? לפני מספר שנים עברת ניתוח. לא משהו נורא. אבל ארבעה לילות ישנתי על הרצפה על ידך. לבדוק את תגובותייך. לעקוב אחרייך, נתתי לך אנטיביוטיקה. השקיתי אותך בעזרת מזרק וכפית כדי להערות את הנוזלים, כי סירבת לאכול. כל כך דאגתי לך, חמודה קטנה שלי. היצור היחיד בבית, שהיה מגיב, כשהייתי מתעטשת, היית את. פעם העמדתי פנים שאני מתעטשת כדי לבחון אותך, ואת.....לא האמנת לי הבטת בי בעיניים כחולות וגדולות ....תמימות וידעת שאני עובדת עלייך. אני בעצם, ייִלדתי אותך. אני מכירה אותך מאז נולדת. לא עבר זמן רב מהניתוח ההוא, והבחנתי שיש לך התקשויות באזור הבטן. חששתי לקחת אותך לרופא. כבר אז ידעתי שזה לא צריך להיות שם. חששתי מגזר הדין. והם התפשטו להם בצורה מכוערת. וחשבתי שאולי הכל יעבור לבד. כי פינקתי אותך. התנהגת כרגיל, כאילו כלום לא מפריע לך. עד שאמר לי הרופא לפני מספר חודשים....שזהו. אין מה לעשות. המחלה קשה מאד. גם ניתוח לא יעזור. לא רציתי שתסבלי עוד. גם הרופא סבר שלא תתאוששי מהניתוח הקשה. והוא גם לא יציל את חייך, אלא יאפשר לך עוד חודש , חודשיים של חיים אבל ....איזה מין חיים???? וכשכלו כל הקיצים, ומצאתי אותך בתוך שלולית שתן באמצע הבית, בוכיה כי התביישת שזה קרה לך, החלטתי שיותר לא אסכים לראות אותך מאבדת צלם. זה היה הרגע שדחיתי זמן רב, ההחלטה היתה קשה עד קורעת. הזמנתי את הרופא. באותו יום, שאינו שונה מיום אחר, הבאתי לך את מיטב המאכלים שאהבת. לגמת את החלב בשקיקה. את הפסטרמה סיימת, והסכמת לאכול גם מאכל נוסף, ואפילו על הקצפת לא וויתרת. זה היה מאכל התאווה שלך. קצפת, בדיוק כמוני, גם אני מתה על קצפת. הבאתי עוד, וליקקת את הצלוחית....אבל ראיתי שאת בקושי עומדת על הרגליים. אכלת בשכיבה על הצד. חיכיתי לרופא....המשכתי ללטף את ראשך, בערת מחום. אבל ביקשת ברמז שאמשיך ללטף אותך. התקרבת אליי כדי להקל עליי את הליטוף. ואני ידעתי, שזו תהיה הפעם האחרונה, שאני משקה אותך ומאכילה אותך. ופרצתי בבכי גדול ...בקול רם, ושמחתי שאין אף אחד בבית ששומע אותי בוכה כפי שלא בכיתי מעודי. ידעתי שלא תחיי עד הערב. הרופא הגיע, שילמתי לו לפני כל הטקס. לא ידעתי אם אשלוט ברגשותיי אחרי שיטפל בך. (אפילו נתתי לו נר, מעשה ידיי, כתודה שהגיע לביקור בית באחת עשרה בלילה). שוב ליטפתי אותך בשתי ידיי...ולא ידעתי איך נפרדים ממך. רציתי רק דבר אחד, שתפסיקי לסבול....כי הסבל שלך, גרם לי, לסבל נוראי. סבל נפשי שלא ניתן לתאר במילים. מועקה כבדה שאין לה מוצא. והרגע הגיע, ואני יצאתי לחדר אחר..כדי לא לחזות ברגע מותך. ושוב התפרץ הבכי הנוראי הזה...שיוצא ממקומות עמוקים של רחמים וחמלה עלייך .....ועליי.....אפילו הבן שלי , די נבהל כששמע אותי. הוא לא מכיר את אימו מתפרצת.. ובטח שלא בבכי קולני. זה לקח שניה וחצי. הרופא ניגש אליי. אמר שזה נגמר. "נתתי לה 3 סיסי במקום 1 סיסי, והיא הייתה כל כך חלשה, שמיד נפלה". הוא אמר. וכך על הספה, נותרת שוכבת בעיניים פקוחות לרווחה. שמוטה וחסרת חיים לראשונה בחייך. ליטפתי את גופך הקטן שרזה בחודשים האחרונים. את ראשך שהיה עדיין חם. הרמתי את רגלייך, אולי תהא מהם תגובה כל שהיא שמצביעה על היותך חיה ולא מתה. אבל...לא הגבת לי. הבאתי בד קטיפה שחור ועטפתי אותך. לקחתי אותך בידיים, עטופה ומכוסה... ועדיין חמה, כאילו את עדיין בחיים. אבל בלי תזוזה. בלי גרגור. בלי המבט המצועף שליווה אותך כל חייך. הלכתי לחפש מקום שבו אוכל להניח אותך למנוחת עולם. ולא רחוק מהבית. חפרתי בעזרת מרית קטנה גומחה באדמה ובחול, והנחתי אותך שם . כיסיתי הכל באדמה. הנחתי מספר אבנים לציון המקום. וחזרתי הביתה בתחושה שקברתי עוד פיסה מחיי ביחד איתך. ואת חסרה לי, כבר יומיים חסרה לי. ואני הולכת לכל המקומות בבית בהם נהגת לשבת או לשכב...לחפש אוליי את עדיין שם, ורק נדמה לי שאת כבר לא. אבל לא. את לא שם. אבל את גם לא סובלת יותר. ורק זה מצליח להוריד לי אבן מהלב. כי אני הייתי אחראית לך בחייך. ואם לא הצלחתי להציל אותך .. לפחות, לא נתתי לך להמשיך ולסבול. לזכרה של החתולה האהובה עליי (שמתה או הומתה), "פטרי", ונולדה במלחמת המפרץ, ינואר 91, ונקראה על שם הפטריוט, (לאחותה קראנו "סקאדי").
פרידה אחת מיני רבות ==================== פעמוני הרוח מצלצלים במרפסת, כל אחד בצליל שונה. מִטלטלים עם הרוח הקרירה שמגיעה בסוף שבוע צלול ובהיר. שבוע לא קל. ושלשום, נפרדתי ממךְ, אהובתי הקטנה. היית איתי כמעט 12 שנים רצופות. כל הזמן היית בטוחה שאת בִּתי. לא אמרתי לך שאני לא אימך, כי לא היית מבינה. נתתי לך להאמין שאני אימך, וכך היו גם היחסים ביננו. את התרפקת עליי כל היום, ואני שמחתי שאת כל כך חמה כלפיי. דאגתי לכל מחסורך. בלילות נהגת לישון על ידי. בימים רדפת אחריי בכל הבית. לא יכולת להיות רגע בלעדיי. וזה החניף לי, שמישהו יזדקק לי ברמה כזו? לפני מספר שנים עברת ניתוח. לא משהו נורא. אבל ארבעה לילות ישנתי על הרצפה על ידך. לבדוק את תגובותייך. לעקוב אחרייך, נתתי לך אנטיביוטיקה. השקיתי אותך בעזרת מזרק וכפית כדי להערות את הנוזלים, כי סירבת לאכול. כל כך דאגתי לך, חמודה קטנה שלי. היצור היחיד בבית, שהיה מגיב, כשהייתי מתעטשת, היית את. פעם העמדתי פנים שאני מתעטשת כדי לבחון אותך, ואת.....לא האמנת לי הבטת בי בעיניים כחולות וגדולות ....תמימות וידעת שאני עובדת עלייך. אני בעצם, ייִלדתי אותך. אני מכירה אותך מאז נולדת. לא עבר זמן רב מהניתוח ההוא, והבחנתי שיש לך התקשויות באזור הבטן. חששתי לקחת אותך לרופא. כבר אז ידעתי שזה לא צריך להיות שם. חששתי מגזר הדין. והם התפשטו להם בצורה מכוערת. וחשבתי שאולי הכל יעבור לבד. כי פינקתי אותך. התנהגת כרגיל, כאילו כלום לא מפריע לך. עד שאמר לי הרופא לפני מספר חודשים....שזהו. אין מה לעשות. המחלה קשה מאד. גם ניתוח לא יעזור. לא רציתי שתסבלי עוד. גם הרופא סבר שלא תתאוששי מהניתוח הקשה. והוא גם לא יציל את חייך, אלא יאפשר לך עוד חודש , חודשיים של חיים אבל ....איזה מין חיים???? וכשכלו כל הקיצים, ומצאתי אותך בתוך שלולית שתן באמצע הבית, בוכיה כי התביישת שזה קרה לך, החלטתי שיותר לא אסכים לראות אותך מאבדת צלם. זה היה הרגע שדחיתי זמן רב, ההחלטה היתה קשה עד קורעת. הזמנתי את הרופא. באותו יום, שאינו שונה מיום אחר, הבאתי לך את מיטב המאכלים שאהבת. לגמת את החלב בשקיקה. את הפסטרמה סיימת, והסכמת לאכול גם מאכל נוסף, ואפילו על הקצפת לא וויתרת. זה היה מאכל התאווה שלך. קצפת, בדיוק כמוני, גם אני מתה על קצפת. הבאתי עוד, וליקקת את הצלוחית....אבל ראיתי שאת בקושי עומדת על הרגליים. אכלת בשכיבה על הצד. חיכיתי לרופא....המשכתי ללטף את ראשך, בערת מחום. אבל ביקשת ברמז שאמשיך ללטף אותך. התקרבת אליי כדי להקל עליי את הליטוף. ואני ידעתי, שזו תהיה הפעם האחרונה, שאני משקה אותך ומאכילה אותך. ופרצתי בבכי גדול ...בקול רם, ושמחתי שאין אף אחד בבית ששומע אותי בוכה כפי שלא בכיתי מעודי. ידעתי שלא תחיי עד הערב. הרופא הגיע, שילמתי לו לפני כל הטקס. לא ידעתי אם אשלוט ברגשותיי אחרי שיטפל בך. (אפילו נתתי לו נר, מעשה ידיי, כתודה שהגיע לביקור בית באחת עשרה בלילה). שוב ליטפתי אותך בשתי ידיי...ולא ידעתי איך נפרדים ממך. רציתי רק דבר אחד, שתפסיקי לסבול....כי הסבל שלך, גרם לי, לסבל נוראי. סבל נפשי שלא ניתן לתאר במילים. מועקה כבדה שאין לה מוצא. והרגע הגיע, ואני יצאתי לחדר אחר..כדי לא לחזות ברגע מותך. ושוב התפרץ הבכי הנוראי הזה...שיוצא ממקומות עמוקים של רחמים וחמלה עלייך .....ועליי.....אפילו הבן שלי , די נבהל כששמע אותי. הוא לא מכיר את אימו מתפרצת.. ובטח שלא בבכי קולני. זה לקח שניה וחצי. הרופא ניגש אליי. אמר שזה נגמר. "נתתי לה 3 סיסי במקום 1 סיסי, והיא הייתה כל כך חלשה, שמיד נפלה". הוא אמר. וכך על הספה, נותרת שוכבת בעיניים פקוחות לרווחה. שמוטה וחסרת חיים לראשונה בחייך. ליטפתי את גופך הקטן שרזה בחודשים האחרונים. את ראשך שהיה עדיין חם. הרמתי את רגלייך, אולי תהא מהם תגובה כל שהיא שמצביעה על היותך חיה ולא מתה. אבל...לא הגבת לי. הבאתי בד קטיפה שחור ועטפתי אותך. לקחתי אותך בידיים, עטופה ומכוסה... ועדיין חמה, כאילו את עדיין בחיים. אבל בלי תזוזה. בלי גרגור. בלי המבט המצועף שליווה אותך כל חייך. הלכתי לחפש מקום שבו אוכל להניח אותך למנוחת עולם. ולא רחוק מהבית. חפרתי בעזרת מרית קטנה גומחה באדמה ובחול, והנחתי אותך שם . כיסיתי הכל באדמה. הנחתי מספר אבנים לציון המקום. וחזרתי הביתה בתחושה שקברתי עוד פיסה מחיי ביחד איתך. ואת חסרה לי, כבר יומיים חסרה לי. ואני הולכת לכל המקומות בבית בהם נהגת לשבת או לשכב...לחפש אוליי את עדיין שם, ורק נדמה לי שאת כבר לא. אבל לא. את לא שם. אבל את גם לא סובלת יותר. ורק זה מצליח להוריד לי אבן מהלב. כי אני הייתי אחראית לך בחייך. ואם לא הצלחתי להציל אותך .. לפחות, לא נתתי לך להמשיך ולסבול. לזכרה של החתולה האהובה עליי (שמתה או הומתה), "פטרי", ונולדה במלחמת המפרץ, ינואר 91, ונקראה על שם הפטריוט, (לאחותה קראנו "סקאדי").