Strange Little Girl
New member
מכתב לפיקציה.
יונתן. קצת קשה לי להתחיל... ככה זה כשאתה לא יודע למי אתה כותב. כשאתה לא מכיר את האדם עליו אתה יושב וחושב בשעות הקטנות של הלילה, כשאין אף אחד בסביבה. אם מישהו היה מציץ עכשיו מאחורי גבי, הוא ודאי היה חושב שאני כותבת מכתב אהבה... אירוני, לא? ואולי זה כן סוג של מכתב אהבה. נכון, זו אהבה אחרת, אבל עדיין... היא אמיתית. היא הייתה והיא תישאר, וזה הכי כואב. שעם כל מה שעשית לי, היא נשארה. אני עדיין חושבת עליך, עדיין זוכרת את השיחות הליליות שלנו. אתה יודע שמתחיל לשעמם לי בלילה..? גם זה אירוני. הרי מזמן כבר התרגלתי לא לישון, לפחות לא בלילה. וזה תמיד היה לדבר או איתך או איתה. אז עכשיו אני כותבת בלילה. כותבת המון. לרוב דברים תמוהים, חסרי משמעות ותוכן לדעתי. ככה זה כשאתה comfortably numb (לא, עדיין לא מצאתי הגדרה אחרת). נגמרו לי הדמעות. נשארו לי רק המילים, וגם הן מתחילות לאבד משמעות... מצחיק, לא? אתה לימדת אותי לבכות שוב. להרגיש. לא לפחד להיחשף. לא לפחד להיות כנה עם עצמי, אמיתית. דווקא אתה... ועכשיו אני יושבת ולא יכולה להפסיק לחשוב עליך. וזה משגע אותי, זה מעצבן, אתה שווה את זה בכלל?! אתה שווה את כל הכאב הזה, שווה שאני אבזבז את הזמן שלי במחשבות עליך?! אני לא יכולה לשקר לעצמי. כן. אתה שווה את זה. לא משנה כמה פגעת בי ובאחרים, אתה שווה את זה. ואם תהית אז כן, גם זה כואב (פאק, לנשום כואב עכשיו). כל מה שעשית לא משנה את העובדה שאתה אדם מדהים. אמרתי לך את זה כבר אחרי השיחה הראשונה שלנו ועדיין לא שיניתי את דעתי. ודווקא בגלל שאתה כזה אדם מדהים זה כואב כל כך שעשית מה שעשית. שמישהו כמוך מסוגל לעשות כזה דבר. מה שלא הורג אותך מחשל אותך, נכון..? יופי, אז אני מחושלת. וואחד מחושלת. בסדר, אתה שם למעלה (לא שאי פעם האמנתי בו, אבל בשביל הפואנטה), הבנתי את הרמז. המסר עבר, יותר ברור מאי פעם. לא לבטוח באף אחד. לא להיחשף. לעולם לא למוטט חומות הגנה, לא לתת לאף אחד להיכנס. לעזאזל. עכשיו אני חזקה, טוב? אתה אמרת לי שיש בי כוח. אתה האמנת בי כשאני איבדתי תקווה, אתה לא נתת לי לוותר גם כשהרחקתי אותך ואת כולם ממני. אז הנה, עכשיו תראה את הכוח הזה. אני לא מרשה לעצמי להתמוטט שוב. הספיק לי. ואם זה אומר שאני לא אצליח לכתוב, אם זה אומר שאני אבנה מחדש תוך שניה את כל החומות שלי ולא אוריד אותן שוב (גם לא לידה), אז ככה זה יהיה. לכל דבר יש מחיר, ואני הרי רגילה לשלם מחירים כבדים... איש שלי... יודע מה הכי עצוב? אתה לעולם לא תקרא את זה. אני לא אשלח את המכתב הזה. אין לי לאן... וחבל. אנחנו הרי אוהבים את הכתיבה אחד של השני. באמת חבל. שאיבדתי אותך. שאין לי למי לשלוח את המכתב הזה. שחייתי באשליה כמה חודשים. שאתה לא קיים.
יונתן. קצת קשה לי להתחיל... ככה זה כשאתה לא יודע למי אתה כותב. כשאתה לא מכיר את האדם עליו אתה יושב וחושב בשעות הקטנות של הלילה, כשאין אף אחד בסביבה. אם מישהו היה מציץ עכשיו מאחורי גבי, הוא ודאי היה חושב שאני כותבת מכתב אהבה... אירוני, לא? ואולי זה כן סוג של מכתב אהבה. נכון, זו אהבה אחרת, אבל עדיין... היא אמיתית. היא הייתה והיא תישאר, וזה הכי כואב. שעם כל מה שעשית לי, היא נשארה. אני עדיין חושבת עליך, עדיין זוכרת את השיחות הליליות שלנו. אתה יודע שמתחיל לשעמם לי בלילה..? גם זה אירוני. הרי מזמן כבר התרגלתי לא לישון, לפחות לא בלילה. וזה תמיד היה לדבר או איתך או איתה. אז עכשיו אני כותבת בלילה. כותבת המון. לרוב דברים תמוהים, חסרי משמעות ותוכן לדעתי. ככה זה כשאתה comfortably numb (לא, עדיין לא מצאתי הגדרה אחרת). נגמרו לי הדמעות. נשארו לי רק המילים, וגם הן מתחילות לאבד משמעות... מצחיק, לא? אתה לימדת אותי לבכות שוב. להרגיש. לא לפחד להיחשף. לא לפחד להיות כנה עם עצמי, אמיתית. דווקא אתה... ועכשיו אני יושבת ולא יכולה להפסיק לחשוב עליך. וזה משגע אותי, זה מעצבן, אתה שווה את זה בכלל?! אתה שווה את כל הכאב הזה, שווה שאני אבזבז את הזמן שלי במחשבות עליך?! אני לא יכולה לשקר לעצמי. כן. אתה שווה את זה. לא משנה כמה פגעת בי ובאחרים, אתה שווה את זה. ואם תהית אז כן, גם זה כואב (פאק, לנשום כואב עכשיו). כל מה שעשית לא משנה את העובדה שאתה אדם מדהים. אמרתי לך את זה כבר אחרי השיחה הראשונה שלנו ועדיין לא שיניתי את דעתי. ודווקא בגלל שאתה כזה אדם מדהים זה כואב כל כך שעשית מה שעשית. שמישהו כמוך מסוגל לעשות כזה דבר. מה שלא הורג אותך מחשל אותך, נכון..? יופי, אז אני מחושלת. וואחד מחושלת. בסדר, אתה שם למעלה (לא שאי פעם האמנתי בו, אבל בשביל הפואנטה), הבנתי את הרמז. המסר עבר, יותר ברור מאי פעם. לא לבטוח באף אחד. לא להיחשף. לעולם לא למוטט חומות הגנה, לא לתת לאף אחד להיכנס. לעזאזל. עכשיו אני חזקה, טוב? אתה אמרת לי שיש בי כוח. אתה האמנת בי כשאני איבדתי תקווה, אתה לא נתת לי לוותר גם כשהרחקתי אותך ואת כולם ממני. אז הנה, עכשיו תראה את הכוח הזה. אני לא מרשה לעצמי להתמוטט שוב. הספיק לי. ואם זה אומר שאני לא אצליח לכתוב, אם זה אומר שאני אבנה מחדש תוך שניה את כל החומות שלי ולא אוריד אותן שוב (גם לא לידה), אז ככה זה יהיה. לכל דבר יש מחיר, ואני הרי רגילה לשלם מחירים כבדים... איש שלי... יודע מה הכי עצוב? אתה לעולם לא תקרא את זה. אני לא אשלח את המכתב הזה. אין לי לאן... וחבל. אנחנו הרי אוהבים את הכתיבה אחד של השני. באמת חבל. שאיבדתי אותך. שאין לי למי לשלוח את המכתב הזה. שחייתי באשליה כמה חודשים. שאתה לא קיים.
