מעט מדי, ומאוד מאוד מאוחר מדי
אני המילואמניקית הסמויה, זאת שלא סופרים אותה, זוגתו של איש המילואים, ואם ילדיו. אני נושאת לא פחות ממנו בנטל ולדעתי אף יותר. ראיתי כבר יותר מדי מכתבים, שמעתי יותר מדי מילים ריקות, ואחרי 11 שנות מילואים אני כבר לא מאמינה לכלום
. עד שאלה שם למעלה יתעוררו ויבינו שנמאס לי, בינתיים עוד ועוד אנשים טובים וישרים, כמו בעלי היקר, זולגים החוצה ממערך המילואים. הבעיות ופתרונן ידועות וברורות לכל - מדוע ממשיכה הסחבת? נמאס לי, לא מוכנה עוד לחכות לפתרון הבעיות, לא מוכנה לשמוע עוד הבטחות ללא כיסוי. אנחנו כבר בדרך החוצה. חבל שמקבלי ההחלטות לא השכילו להפנים שללא גיבוי מאיתנו בבית, איש המילואים פשוט לא יגיע. ההשפעה של המשפחה היא גדולה מאוד ועם כל הכבוד ל"חברה' מהפלוגה", הדעה שלי יותר קובעת ויותר חשובה לו. שיהיה לכם בהצלחה אנשים טובים (נאמר ללא טיפת ציניות). הלוואי ותצליחו לשנות משהו לדור הבא. לנו זה כבר אבוד.