מכתב ל- 4 אמהות. "ליבי ליבי אתכן
ראיתי אתכן בעיתונים, ראיתי אתכן בטלויזיה ראיתי את הכאב הנוראי שאתן חיות איתו יום יום. ראיתי את הרצון העז שלכן שאף אמא לא תחוה את הכאב הנוראי הזה שאתן חיות איתו יום יום שעה שעה, מאז נרצח הילד/ה היקר/ה שלכן. אני מקשיבה למילים, למטרה שעומדת לנגד עיניכן ולחזון,ואני אומרת לעצמי - הכוונות הטובות שלהן יעלמו בעולם ה"פוליטיקה הנוכחי". כן. מאוד עצוב. החיים שלנו מנוהלים תחת אינטרסים קרים, קשים, לא אנושיים - פוליטיים, התקציבים שמתוקצבים למטרה זו או אחרת תמיד פוגעים בחלשים יותר, תמיד פוגעים במטרות הלא נכונות. אני מסתכלת על החיים שלנו, על הילדים שאנחנו מגדלים, על הילדים שלנו שאנחנו מזמן איבדנו בחינוך שלנו את הסמכות ההורית, כי אנחנו עייפים, אנחנו כל כך עייפים שמשהו הולך לאיבוד בקשר בין הילדים. זה לא משנה מאיזה מעמד אנחנו מעמד בינוני או עליון, בשתי המעמדות, מה שמתווך או לא מתווך בינינו ובין הילדים זה הכסף. המדינה כל שנה שוקלת את תקציביה, מודיעה את הודעותיה שהנה "השנה הם ימגרו את העוני" והעוני הולך וגדל והולך וגדל ופוצע, והפצעים אצל העניים, הופכים להיות משהו ממאיר. גם אצל העשירים, לא בדיוק השושנים סוגות, כי בכל זאת שמה יותר קל "להשתיק" את הילד, נותנים לו הרבה כסף, עובדים מצאת החמה עד צאת הנשמה (המליוניםםםםםםםםם), אבל נפערים פערים של ילדים בלי גבולות, שלפעמים מוליך את "הילד", לסמים, לאלכוהול, לאובדנות כלפי עצמו וכלפי אחרים. כן, 4 אמהות יקרות, המדינה שלנו היא שמובילה את הגורל של הילדים שלנו, אם הם יחיו או לא. למרות הכוונה הטובה, הנשמות הנהדרות שלכן, למרות שמעל הכאב אתן מתעתלות. המאבק הזה אבוד. תעצרו רגע ותסתכלנה, תסתכלנה על ניצולי השואה, אתם קולטים "מדינת ישראל עושה שואה לניצולי השואה, יום יום שעה שעה", אז אתן מצפות שלמישהו בממשלה/מדינה יהיה איכפת מהילדים שלנו, מחינוך, מהקצאת משאבים להקנות להם ערכים, מסגרות יותר תומכות ומלאות. מה הכי חשוב כיום? מה שחשוב, שאהוד ברק יהיה שוב ראש ממשלה - ולא משנה המחיר שאנשים ישלמו. מה שחשוב, שביבי נתניהו יהיה שוב ראש ממשלה - ולא משנה כמה ילדים ישלמו מחיר, כמה משפחות, כמה בני אדם. למדינה שלנו לא אכפת מה קורה עם אנשים חלשים, עם אנשים שלא מרופדים בכסף, אותם אנשים אומללים שלא יכולים להאדיר אותם וכדי לקדם את הרצון שלהם להיות בשלטון. הון - קשור קשר אמיץ - לשלטון. עובדה. שהעשירים נהיו עשירים ברמות שכבר הם לא יודעים מה לעשות עם המליונים, אז הם קונים את כל המקומות האפשריים בעולם במיליוני / מילארדי דולרים. עובדה. שמהעניים פעם יצאה תורה, ובשנים האחרונות יוצא יותר ויותר "בתי סוהר", יוצא "רציחות" שלא נגמרים וגם לא יגמרו. אני כאמא פוחדת, פוחדת על הילדים שלי, פוחדת על הילדים שלכן, פוחדת על הילדים של כולנו, כי החרדות האלה שאנחנו חיים איתם כל יום כל שעה, ה"לאמריקה נדמנו", הרי זה מה שאנחנו רוצים להיות "ארץ ההזדמנויות העצומות", אז אנחנו לא. אנחנו יהודים, מזן אחר, מגורל אחד, מיעוד אחר לגמרי בחיים, ושכחנו את זה, החלטנו שיותר קל להיות אמריקאי מאשר ישראלי עם לב יהודי חם ואיכפתי. יותר כדי לקנות אי או מטוס במאות מליוני דולרים, מלנסות להתערב במדינה שלנו ולפתור בעיות של היום, שמחר תהיינה בעיות גדולות, עצומות ונוראיות. נכון, גם לנו ההורים יש אחריות גדולה, אנחנו הבאנו את הילדים האלה לעולם, אבל לא ידענו עד כמה אפשר עוד להתעלל בנו, ההורים. כל יום שעה שעה אנחנו מגלים את זה. אם זה בלמממן ילד במעון (אוניברסיטה שלב 1), אח"כ בחינוך חינם, שם אנחנו משלמים במיטב כספינו, ואח"כ לאורך כל החיים, שאם ילדינו נולדו למשפחות שיכולות ויכולות לתרום, אשרינו, ואם לא, הילדים שלנו הולכים לאיבוד, משעמום, מחוסר מעש, ומרפיון שלנו ההורים. אנחנו התחלנו את ההורות במרץ ובשמחה, ואז המציאויות אליהן נחשפנו הרפו את הכוחות שלנו, ההתמודדות עם האלימות במערכת החינוך, ההתמודדות עם האלימות ברחוב, ההתמודדות עם האלימות בכל מה שקורה לנו בכל מהלך ומהלך של חיינו, עשו אותנו מותשים, רפויים, חסרי כוחות. מצטערת להכאיב לכן 4 אמהות, אני כואבת וכותבת את המילים, היד רועדת, והדמעות זולגות ונשברות, מהידיעה "שאני לא יודעת אם הילד/ילדה הפרטי/ת שלי יזכו לחיות חיים נורמליים". מצטערת להודות שהחינוך פשט את הרגל. הלחצים הכלכליים, שברו לנו את הנשמה ואת הסמכות ההורית. הגרוע מכל, התקוה והאמונה שלי, בלב היהודי, בנפש הנותנת ועושיה, אבדה. אי אפשר להאמין כשאני רואה אנשים שקמים, נשברים ונופלים על מה, על גזירות כלכליות, על צמצומים, על חוסר בתקציבים, ולמול זה משכורות מופרזות, ועוד אלפי הטבות ותנאי לחברי כנסת/לשרי ממשלה. הממשלה מנותקת מהעם האמיתי. איך ישן למשל שופט בישראל שמרוויח 40,000 ש"ח ואף יותר, ועוד אלפי תנאים והטבות, כשהוא שולח אמא חד הורית ל- 5 ילדים למאסר, בגלל שהיא פלשה לדירה ריקה של עמידר, בגלל שהיא רצתה קורת גג לילדיה וההשתכרות שלה, למול ההשתכרות המרהיבה של אותו שופט, היא משהו בסביבת 3,500 ש"ח. הייתי רוצה שלשנה אחת ראש הממשלה וכל חברי הכנסת, יתחלפו עם האנשים שהם גוזרים את הגזירות הקות, הם יאלצו לחיות עם הסכומים המגוחכים שהם פוסקים ושאותם אנשים אמורים להתקיים מהם, לשכור/לקנות בית, לגדל ילדים בשמחה ובאהבה. במקום זה אנחנו מגדלים ילדים מתוך עייפות, עייפות מהחובות, עייפות מההתמודדות הבלתי פוסקת עם מציאות שכל רגע משתנה לרעתנו, ובמיוחד לרעת הילדים שלנו. נכון, איבדנו בדרך גם את היכולת של "הסמכות ההורית", כי אנחנו עייפים. מנגד אנחנו רוצים את הכי טוב עבור הילדים שלנו, ואנחנו מגדלים ילדים חכמים, מדהימים, שקוראים עיתונים, שמעורים בכל מה שקורה במדינה, ושואלים שאלות, ורוצים להבין איך זה יכול להיות שיש אנשים שאין להם בית ולמול זה יש אנשים שיש להם אלפי בתים והם ימשיכו ויצברו עוד ועוד ועוד.... 4 אמהות יקרות, אנחנו לא שאלנו את ההורים שלנו שאלנו, גדלנו טיפה פחות מהמתחים הנוראיים שאנו מגדלים היום את ילדינו, כי כל רגע כל שניה בילדותנו לא הנחיתו על הורינו גזירות בלתי אפשריות. במציאות הנוכחית של 2007 ובכלל, אנחנו משנה לשנה מאבדים את הילדים שלנו במאמצי ההשרדות שלנו, במאמצים לעשות הכל שהילדים יהיו לפחות ואולי "במקצת" כמו כולם. משנה לשנה זה רק הולך ונעשה קשה יותר יותר. 4 אמהות יקרות, הייתי רוצה להצטרף למאבק שלכן, הייתי רוצה להאמין שהוא יצליח, אבל בתור מי שמסתכלת ולא מאמינה על כל העוול שעשו ועושים לניצולי השואה, אני רואה שהילדים שלנו, שהדור של המחר, תמיד יהיה במקום אחר, בשיקולים קרים של קודם "נדאג לעצמנו" (חברי ממשלה/כנסת/עוזרים/שרים/הטבות שונות ומשונות/פנסיות שונות ומשונות כפולות ומכופלות), מול הורים שרק מה שהם רוצים זה לגדל את הילדים בלי פחד. ופחד תמיד מביא לשנאה. מחזקת ומקוה שאולי ואולי ואולי תצליחו לעשות שינוי קטן ורד
ראיתי אתכן בעיתונים, ראיתי אתכן בטלויזיה ראיתי את הכאב הנוראי שאתן חיות איתו יום יום. ראיתי את הרצון העז שלכן שאף אמא לא תחוה את הכאב הנוראי הזה שאתן חיות איתו יום יום שעה שעה, מאז נרצח הילד/ה היקר/ה שלכן. אני מקשיבה למילים, למטרה שעומדת לנגד עיניכן ולחזון,ואני אומרת לעצמי - הכוונות הטובות שלהן יעלמו בעולם ה"פוליטיקה הנוכחי". כן. מאוד עצוב. החיים שלנו מנוהלים תחת אינטרסים קרים, קשים, לא אנושיים - פוליטיים, התקציבים שמתוקצבים למטרה זו או אחרת תמיד פוגעים בחלשים יותר, תמיד פוגעים במטרות הלא נכונות. אני מסתכלת על החיים שלנו, על הילדים שאנחנו מגדלים, על הילדים שלנו שאנחנו מזמן איבדנו בחינוך שלנו את הסמכות ההורית, כי אנחנו עייפים, אנחנו כל כך עייפים שמשהו הולך לאיבוד בקשר בין הילדים. זה לא משנה מאיזה מעמד אנחנו מעמד בינוני או עליון, בשתי המעמדות, מה שמתווך או לא מתווך בינינו ובין הילדים זה הכסף. המדינה כל שנה שוקלת את תקציביה, מודיעה את הודעותיה שהנה "השנה הם ימגרו את העוני" והעוני הולך וגדל והולך וגדל ופוצע, והפצעים אצל העניים, הופכים להיות משהו ממאיר. גם אצל העשירים, לא בדיוק השושנים סוגות, כי בכל זאת שמה יותר קל "להשתיק" את הילד, נותנים לו הרבה כסף, עובדים מצאת החמה עד צאת הנשמה (המליוניםםםםםםםםם), אבל נפערים פערים של ילדים בלי גבולות, שלפעמים מוליך את "הילד", לסמים, לאלכוהול, לאובדנות כלפי עצמו וכלפי אחרים. כן, 4 אמהות יקרות, המדינה שלנו היא שמובילה את הגורל של הילדים שלנו, אם הם יחיו או לא. למרות הכוונה הטובה, הנשמות הנהדרות שלכן, למרות שמעל הכאב אתן מתעתלות. המאבק הזה אבוד. תעצרו רגע ותסתכלנה, תסתכלנה על ניצולי השואה, אתם קולטים "מדינת ישראל עושה שואה לניצולי השואה, יום יום שעה שעה", אז אתן מצפות שלמישהו בממשלה/מדינה יהיה איכפת מהילדים שלנו, מחינוך, מהקצאת משאבים להקנות להם ערכים, מסגרות יותר תומכות ומלאות. מה הכי חשוב כיום? מה שחשוב, שאהוד ברק יהיה שוב ראש ממשלה - ולא משנה המחיר שאנשים ישלמו. מה שחשוב, שביבי נתניהו יהיה שוב ראש ממשלה - ולא משנה כמה ילדים ישלמו מחיר, כמה משפחות, כמה בני אדם. למדינה שלנו לא אכפת מה קורה עם אנשים חלשים, עם אנשים שלא מרופדים בכסף, אותם אנשים אומללים שלא יכולים להאדיר אותם וכדי לקדם את הרצון שלהם להיות בשלטון. הון - קשור קשר אמיץ - לשלטון. עובדה. שהעשירים נהיו עשירים ברמות שכבר הם לא יודעים מה לעשות עם המליונים, אז הם קונים את כל המקומות האפשריים בעולם במיליוני / מילארדי דולרים. עובדה. שמהעניים פעם יצאה תורה, ובשנים האחרונות יוצא יותר ויותר "בתי סוהר", יוצא "רציחות" שלא נגמרים וגם לא יגמרו. אני כאמא פוחדת, פוחדת על הילדים שלי, פוחדת על הילדים שלכן, פוחדת על הילדים של כולנו, כי החרדות האלה שאנחנו חיים איתם כל יום כל שעה, ה"לאמריקה נדמנו", הרי זה מה שאנחנו רוצים להיות "ארץ ההזדמנויות העצומות", אז אנחנו לא. אנחנו יהודים, מזן אחר, מגורל אחד, מיעוד אחר לגמרי בחיים, ושכחנו את זה, החלטנו שיותר קל להיות אמריקאי מאשר ישראלי עם לב יהודי חם ואיכפתי. יותר כדי לקנות אי או מטוס במאות מליוני דולרים, מלנסות להתערב במדינה שלנו ולפתור בעיות של היום, שמחר תהיינה בעיות גדולות, עצומות ונוראיות. נכון, גם לנו ההורים יש אחריות גדולה, אנחנו הבאנו את הילדים האלה לעולם, אבל לא ידענו עד כמה אפשר עוד להתעלל בנו, ההורים. כל יום שעה שעה אנחנו מגלים את זה. אם זה בלמממן ילד במעון (אוניברסיטה שלב 1), אח"כ בחינוך חינם, שם אנחנו משלמים במיטב כספינו, ואח"כ לאורך כל החיים, שאם ילדינו נולדו למשפחות שיכולות ויכולות לתרום, אשרינו, ואם לא, הילדים שלנו הולכים לאיבוד, משעמום, מחוסר מעש, ומרפיון שלנו ההורים. אנחנו התחלנו את ההורות במרץ ובשמחה, ואז המציאויות אליהן נחשפנו הרפו את הכוחות שלנו, ההתמודדות עם האלימות במערכת החינוך, ההתמודדות עם האלימות ברחוב, ההתמודדות עם האלימות בכל מה שקורה לנו בכל מהלך ומהלך של חיינו, עשו אותנו מותשים, רפויים, חסרי כוחות. מצטערת להכאיב לכן 4 אמהות, אני כואבת וכותבת את המילים, היד רועדת, והדמעות זולגות ונשברות, מהידיעה "שאני לא יודעת אם הילד/ילדה הפרטי/ת שלי יזכו לחיות חיים נורמליים". מצטערת להודות שהחינוך פשט את הרגל. הלחצים הכלכליים, שברו לנו את הנשמה ואת הסמכות ההורית. הגרוע מכל, התקוה והאמונה שלי, בלב היהודי, בנפש הנותנת ועושיה, אבדה. אי אפשר להאמין כשאני רואה אנשים שקמים, נשברים ונופלים על מה, על גזירות כלכליות, על צמצומים, על חוסר בתקציבים, ולמול זה משכורות מופרזות, ועוד אלפי הטבות ותנאי לחברי כנסת/לשרי ממשלה. הממשלה מנותקת מהעם האמיתי. איך ישן למשל שופט בישראל שמרוויח 40,000 ש"ח ואף יותר, ועוד אלפי תנאים והטבות, כשהוא שולח אמא חד הורית ל- 5 ילדים למאסר, בגלל שהיא פלשה לדירה ריקה של עמידר, בגלל שהיא רצתה קורת גג לילדיה וההשתכרות שלה, למול ההשתכרות המרהיבה של אותו שופט, היא משהו בסביבת 3,500 ש"ח. הייתי רוצה שלשנה אחת ראש הממשלה וכל חברי הכנסת, יתחלפו עם האנשים שהם גוזרים את הגזירות הקות, הם יאלצו לחיות עם הסכומים המגוחכים שהם פוסקים ושאותם אנשים אמורים להתקיים מהם, לשכור/לקנות בית, לגדל ילדים בשמחה ובאהבה. במקום זה אנחנו מגדלים ילדים מתוך עייפות, עייפות מהחובות, עייפות מההתמודדות הבלתי פוסקת עם מציאות שכל רגע משתנה לרעתנו, ובמיוחד לרעת הילדים שלנו. נכון, איבדנו בדרך גם את היכולת של "הסמכות ההורית", כי אנחנו עייפים. מנגד אנחנו רוצים את הכי טוב עבור הילדים שלנו, ואנחנו מגדלים ילדים חכמים, מדהימים, שקוראים עיתונים, שמעורים בכל מה שקורה במדינה, ושואלים שאלות, ורוצים להבין איך זה יכול להיות שיש אנשים שאין להם בית ולמול זה יש אנשים שיש להם אלפי בתים והם ימשיכו ויצברו עוד ועוד ועוד.... 4 אמהות יקרות, אנחנו לא שאלנו את ההורים שלנו שאלנו, גדלנו טיפה פחות מהמתחים הנוראיים שאנו מגדלים היום את ילדינו, כי כל רגע כל שניה בילדותנו לא הנחיתו על הורינו גזירות בלתי אפשריות. במציאות הנוכחית של 2007 ובכלל, אנחנו משנה לשנה מאבדים את הילדים שלנו במאמצי ההשרדות שלנו, במאמצים לעשות הכל שהילדים יהיו לפחות ואולי "במקצת" כמו כולם. משנה לשנה זה רק הולך ונעשה קשה יותר יותר. 4 אמהות יקרות, הייתי רוצה להצטרף למאבק שלכן, הייתי רוצה להאמין שהוא יצליח, אבל בתור מי שמסתכלת ולא מאמינה על כל העוול שעשו ועושים לניצולי השואה, אני רואה שהילדים שלנו, שהדור של המחר, תמיד יהיה במקום אחר, בשיקולים קרים של קודם "נדאג לעצמנו" (חברי ממשלה/כנסת/עוזרים/שרים/הטבות שונות ומשונות/פנסיות שונות ומשונות כפולות ומכופלות), מול הורים שרק מה שהם רוצים זה לגדל את הילדים בלי פחד. ופחד תמיד מביא לשנאה. מחזקת ומקוה שאולי ואולי ואולי תצליחו לעשות שינוי קטן ורד