thunderstorm
New member
מכתב ל....
עצמי. אולי. בעצם כתבתי את זה ורציתי לשלוח לפורום אחר... אבל לא היה לי אומץ, כי אחד האנשים הנוגעים בדבר קוראים שם.... אז שלחתי לפה... רק כדי לפרוק את זה מעצמי.... אני שונאת להיות לבד, להרגיש לבד, לדעת שאין לי אף אחד.. אל תגידו שזה לא נכון, כי אתם לא מכירים אותי. עברתי השנה לתיכון. פגשתי הרבה אנשים חדשים, אבל שומדבר לא השתנה. נכון, זו רק ההתחלה, אבל אני כבר יודעת איך זה יהיה בהמשך. אותו הדבר. אנשים עוברים במסדרון ואומרים לי שלום. אבל אף אחד מהם לא יודע מי אני בכלל. רובם לא יודעים אפילו את השם שלי. אומרים שלום מתוך נימוס וממשיכים הלאה. הרבה סתם מתעלמים. וכשכבר מצאתי את האומץ וניגשתי, התשובות היו משהו בסגנון הזה: "מי? אה.. לא, אני לא זוכר/ת.. איפה אמרת שנפגשנו? טוב, אני פשוט לא זוכר/ת משם אנשים…." תשובות אמינות שכאלה… מעניין שאני היחידה שזה קורה לה. ולא פעם או פעמיים… כל בנאדם שאני פוגשת, פשוט לא זוכר אותי. מה, אני עד כדי כך לא מורגשת? עד כדי ככה מתעלמים ממני? טוב, תמיד ידעתי שאין סיבה לקיום שלי... אמא שוב אמרה לי היום שאני שוקלת יותר מדי. שתקפוץ, כמו כולם. אני יודעת את זה, אבל לא מזיז לי. ז´תומרת – כן מפריע לי, אבל נמאס לי לשנות את עצמי בשביל החברה. שפעם אחת החברה תשנה את עצמה בשבילי. הייתי היום אצל סבא וסבתא שלי. סבא שלי אמר לי משפט שלא הצלחתי להפסיק לחשוב עליו: "אסור להתלונן. צריך להעריך ולהוקיר את מה שיש." זה נשמע הרבה יותר טוב ברוסית... זה גרם לי לחשוב…. גם הוא וגם סבתא שלי, עם כל הצרות שהם עושים להורים שלי, הם בעצם אנשים טובים.. הם מוכרחים להיות… עדיין יש לי את כל הזיכרונות מאז שהייתי קטנה, את כל הזמן שביליתי איתם.. קשה לי עדיין להאמין שהשינוי שהתחולל בהם לפני כשנתיים היה כזה גדול... ישבתי אצלם בדירה, ופתאום עלה לי תאריך בראש. ואז חשבתי – "זה יהיה הדדליין שלי." המחשבה הבאה הייתה: "לא, זה בדיוק יום אחרי היומולדת של חברה שלי.." ואח"כ חשבתי: "בלאו הכי אני לא אעשה את זה. אין לי אומץ." וחוצמזה, זה נראה לי מטופש לקבוע דדליין. כמו בספר "ורוניקה מחליטה למות". וגם, בעצם – אני לא רוצה למות. אני רק רוצה שיהיה טוב יותר…… המוות לא יפתור את זה…….. אז אני לא אתאבד. יש תחלופות? להקיא? להרעיב את עצמי? לא תודה. ניסיתי מספיק. זה לא עובד אצלי…. לחתוך את עצמי? עשיתי את זה המון, אבל עכשיו כמעט חודשיים שלא חתכתי. אז לחזור לזה? הרי הבטחתי לעצמי שאני לא עושה את זה יותר.. רציתי להוכיח לעצמי משהו… והצלחתי, בערך… אני חושבת. לשתות? לעשן? לעשן לא, גם כי זה מגעיל אותי, וגם כי יש לי בעיה בגרון, ככה שאם אני אעשן – יש סיכוי שאני איחנק. ולמות, כמו שציינתי קודם – אני לא רוצה. אז לשתות? בשביל מה? זה לא שיש לי בהישג יד….. ואלכוהול בלאו הכי לא משפיע עלי כמו שהוא משפיע על כולם.. הוא סתם מרדים אותי... מה עוד? לדבר? עם מי?? יועצת, מורים, פסיכולוג, הורים, אחים – כל זה פסול מראש. אין סיכוי. חברים? פחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח איזה????? אלה שפונים אלי רק כשהם צריכים משהו, או אלה שמתעלמים ממני לחלוטין? או אולי אלה שלא יודעים בכלל מי אני ואיך קוראים לי, למרות שהם פגשו אותי יותר מחמש פעמים? או אולי אלה שכשאני מנסה לרמוז ולהגיד שרע לי, אומרים "חבל", "תתגברי", "זה לא נורא", "לכולם יש בעיות", "תפסיקי להעמיד פנים" וכו´? אז ככה שגם האפשרות הזאת נפסלת. מה נשאר? כלום……… פתטי, הא? סתם להמשיך להתקיים…. כל היום היו לי התקפי שיעול.. שונאת שזה קורה… גרר.. אלרגיה מטופשת.. וזה מתגבר כשיש עלי לחץ.. שילוב של אלרגיה ושיעול פסיכולוגי. אין, אני פשוט דפקט רפואי. שונאת לראות את כולם מתרחקים ככה… נמאס… השלושה חברים שאולי היו לי, התרחקו. לאף אחד מהם כבר לא מזיז. מעניין שחברה שלי יכולה לנהל איתי שיחה שלמה, ולא לשאול אותי אפילו פעם אחת למה אני כזאת צינית ורעה בתשובות שלי, ומה קרה לי. מה קרה מתוקה – התרגלת? מישהו שחשבתי שהוא הידיד הכי טוב שלי, הראה לי את הפרצוף האמיתי שלו. מתוק, אם לא אכפת לך ממני – לפחות אל תעמיד פנים…….. אני יודעת מה אתה באמת חושב. אז וותר על ההצגות. כי כשאתה מתנהג אלי ככה, מצד אחד מתעלם, ומצד שני אומר שהכל סתם בראש שלי – זה לא עוזר בגרוש. אז אם נשבר לך ממני, ואני מבינה אותך – פשוט תגיד. פשוט תגיד שנמאס לך. אבל אל תעמיד פנים.. עדיף שהקשר בינינו ייגמר ככה, מאשר שנתחיל לשנוא אחד את השני…….. הבנאדם השלישי? הוא בלאו הכי לא קרוב כל כך. היו לו רק שתי בקשות: שאני לא אגיד לו מתי שאני רוצה לחתוך, ושאני אפסיק להעמיד פנים שאני שיכורה. בסדר, לגיטימי. רק מעניין שכשהוא רוצה לחתוך, לעשן או לשתות, הוא מספר לי על זה, בלשון ציורית אפילו.. ומעניין שהוא אומר לי להפסיק לזייף שאני שיכורה… מתוק, זה היה אמיתי. תודה שלא האמנת. אני שונאת אותם כל כך בזמן האחרון…. שונאת נורא. אל תהיו שם, אל תקשיבו.. לא צריך. אבל אל תבואו אלי אח"כ ותבכו…. זה לא הוגן……….. סליחה שהתפרצתי ככה פתאום לפה. אין לי מושג למה כתבתי את זה בעצם.. לילה טוב….. ו…………….. שנה טובה………..
עצמי. אולי. בעצם כתבתי את זה ורציתי לשלוח לפורום אחר... אבל לא היה לי אומץ, כי אחד האנשים הנוגעים בדבר קוראים שם.... אז שלחתי לפה... רק כדי לפרוק את זה מעצמי.... אני שונאת להיות לבד, להרגיש לבד, לדעת שאין לי אף אחד.. אל תגידו שזה לא נכון, כי אתם לא מכירים אותי. עברתי השנה לתיכון. פגשתי הרבה אנשים חדשים, אבל שומדבר לא השתנה. נכון, זו רק ההתחלה, אבל אני כבר יודעת איך זה יהיה בהמשך. אותו הדבר. אנשים עוברים במסדרון ואומרים לי שלום. אבל אף אחד מהם לא יודע מי אני בכלל. רובם לא יודעים אפילו את השם שלי. אומרים שלום מתוך נימוס וממשיכים הלאה. הרבה סתם מתעלמים. וכשכבר מצאתי את האומץ וניגשתי, התשובות היו משהו בסגנון הזה: "מי? אה.. לא, אני לא זוכר/ת.. איפה אמרת שנפגשנו? טוב, אני פשוט לא זוכר/ת משם אנשים…." תשובות אמינות שכאלה… מעניין שאני היחידה שזה קורה לה. ולא פעם או פעמיים… כל בנאדם שאני פוגשת, פשוט לא זוכר אותי. מה, אני עד כדי כך לא מורגשת? עד כדי ככה מתעלמים ממני? טוב, תמיד ידעתי שאין סיבה לקיום שלי... אמא שוב אמרה לי היום שאני שוקלת יותר מדי. שתקפוץ, כמו כולם. אני יודעת את זה, אבל לא מזיז לי. ז´תומרת – כן מפריע לי, אבל נמאס לי לשנות את עצמי בשביל החברה. שפעם אחת החברה תשנה את עצמה בשבילי. הייתי היום אצל סבא וסבתא שלי. סבא שלי אמר לי משפט שלא הצלחתי להפסיק לחשוב עליו: "אסור להתלונן. צריך להעריך ולהוקיר את מה שיש." זה נשמע הרבה יותר טוב ברוסית... זה גרם לי לחשוב…. גם הוא וגם סבתא שלי, עם כל הצרות שהם עושים להורים שלי, הם בעצם אנשים טובים.. הם מוכרחים להיות… עדיין יש לי את כל הזיכרונות מאז שהייתי קטנה, את כל הזמן שביליתי איתם.. קשה לי עדיין להאמין שהשינוי שהתחולל בהם לפני כשנתיים היה כזה גדול... ישבתי אצלם בדירה, ופתאום עלה לי תאריך בראש. ואז חשבתי – "זה יהיה הדדליין שלי." המחשבה הבאה הייתה: "לא, זה בדיוק יום אחרי היומולדת של חברה שלי.." ואח"כ חשבתי: "בלאו הכי אני לא אעשה את זה. אין לי אומץ." וחוצמזה, זה נראה לי מטופש לקבוע דדליין. כמו בספר "ורוניקה מחליטה למות". וגם, בעצם – אני לא רוצה למות. אני רק רוצה שיהיה טוב יותר…… המוות לא יפתור את זה…….. אז אני לא אתאבד. יש תחלופות? להקיא? להרעיב את עצמי? לא תודה. ניסיתי מספיק. זה לא עובד אצלי…. לחתוך את עצמי? עשיתי את זה המון, אבל עכשיו כמעט חודשיים שלא חתכתי. אז לחזור לזה? הרי הבטחתי לעצמי שאני לא עושה את זה יותר.. רציתי להוכיח לעצמי משהו… והצלחתי, בערך… אני חושבת. לשתות? לעשן? לעשן לא, גם כי זה מגעיל אותי, וגם כי יש לי בעיה בגרון, ככה שאם אני אעשן – יש סיכוי שאני איחנק. ולמות, כמו שציינתי קודם – אני לא רוצה. אז לשתות? בשביל מה? זה לא שיש לי בהישג יד….. ואלכוהול בלאו הכי לא משפיע עלי כמו שהוא משפיע על כולם.. הוא סתם מרדים אותי... מה עוד? לדבר? עם מי?? יועצת, מורים, פסיכולוג, הורים, אחים – כל זה פסול מראש. אין סיכוי. חברים? פחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח איזה????? אלה שפונים אלי רק כשהם צריכים משהו, או אלה שמתעלמים ממני לחלוטין? או אולי אלה שלא יודעים בכלל מי אני ואיך קוראים לי, למרות שהם פגשו אותי יותר מחמש פעמים? או אולי אלה שכשאני מנסה לרמוז ולהגיד שרע לי, אומרים "חבל", "תתגברי", "זה לא נורא", "לכולם יש בעיות", "תפסיקי להעמיד פנים" וכו´? אז ככה שגם האפשרות הזאת נפסלת. מה נשאר? כלום……… פתטי, הא? סתם להמשיך להתקיים…. כל היום היו לי התקפי שיעול.. שונאת שזה קורה… גרר.. אלרגיה מטופשת.. וזה מתגבר כשיש עלי לחץ.. שילוב של אלרגיה ושיעול פסיכולוגי. אין, אני פשוט דפקט רפואי. שונאת לראות את כולם מתרחקים ככה… נמאס… השלושה חברים שאולי היו לי, התרחקו. לאף אחד מהם כבר לא מזיז. מעניין שחברה שלי יכולה לנהל איתי שיחה שלמה, ולא לשאול אותי אפילו פעם אחת למה אני כזאת צינית ורעה בתשובות שלי, ומה קרה לי. מה קרה מתוקה – התרגלת? מישהו שחשבתי שהוא הידיד הכי טוב שלי, הראה לי את הפרצוף האמיתי שלו. מתוק, אם לא אכפת לך ממני – לפחות אל תעמיד פנים…….. אני יודעת מה אתה באמת חושב. אז וותר על ההצגות. כי כשאתה מתנהג אלי ככה, מצד אחד מתעלם, ומצד שני אומר שהכל סתם בראש שלי – זה לא עוזר בגרוש. אז אם נשבר לך ממני, ואני מבינה אותך – פשוט תגיד. פשוט תגיד שנמאס לך. אבל אל תעמיד פנים.. עדיף שהקשר בינינו ייגמר ככה, מאשר שנתחיל לשנוא אחד את השני…….. הבנאדם השלישי? הוא בלאו הכי לא קרוב כל כך. היו לו רק שתי בקשות: שאני לא אגיד לו מתי שאני רוצה לחתוך, ושאני אפסיק להעמיד פנים שאני שיכורה. בסדר, לגיטימי. רק מעניין שכשהוא רוצה לחתוך, לעשן או לשתות, הוא מספר לי על זה, בלשון ציורית אפילו.. ומעניין שהוא אומר לי להפסיק לזייף שאני שיכורה… מתוק, זה היה אמיתי. תודה שלא האמנת. אני שונאת אותם כל כך בזמן האחרון…. שונאת נורא. אל תהיו שם, אל תקשיבו.. לא צריך. אבל אל תבואו אלי אח"כ ותבכו…. זה לא הוגן……….. סליחה שהתפרצתי ככה פתאום לפה. אין לי מושג למה כתבתי את זה בעצם.. לילה טוב….. ו…………….. שנה טובה………..