מכתב מפולארד: ליל הסדר ה21 שלי בכלא
חג החירות ה-21 שלי בכלא מאת: יהונתן פולארד חג הפסח ה-21 שלי בכלא מתקרב. אם לא יקרה נס, זה מה שעומד לעבור עלי במהלך השבוע של חג החירות: רעב, היפרטרמיה, עבודת פרך, בדידות, חולי ותחושת בגידה. רעב בכל שנה אין מספיק מזון בחג הפסח והרעב הוא "חברי" הקבוע. השנה זה יהיה אפילו גרוע יותר: האוכל הכשר לפסח שמוצב למכירה בקנטינה של הכלא נגנב ע"י אסירים אחרים. מה יהיה עכשיו? אין לי שמץ של מושג. היפרטרמיה זהו השם המשותף שניתן לוריאציות רבות של מחלות הנובעות מחום. למרות מזג האוויר החם בצפון קרוליינה, בית הסוהר ממשיך להפעיל את החימום באגף שבו אני מוחזק. האגף כולו הוא סאונה אחת גדולה והתא שלי הוא סיר לחץ. עבודת פרך לא יהיה לי שום סדר פסח. לא מצה שמורה, לא יין, לא הסיבה כבן חורין. במשך השבוע של החג, ממש כמו בכל שבוע אחר, אני אהיה עסוק בשטיפת חלונות ובניקוי אסלות בבתי שימוש. שום דבר אישי, בעניין הזה אני פשוט סמל לעם היהודי. בדידות אני לגמרי לבד, בלי משפחה, בלי חברים, בלי מבקרים. אני מודאג עד כדי חולי כשאני חושב על אשתי האהובה אסתר, הנמצאת בירושלים. אסתר עדיין נאבקת למען לשחרורי למרות מצבה הבריאותי הרעוע, המחסור בכסף וחוסר התמיכה המוחלט מצד ממשלת ישראל. אני מתגעגע אליה יותר משכל מילה תוכל לתאר. ליבי נשבר מן הידיעה שפעם נוספת שנינו עומדים לעבור את חג החירות כאסירים. חולי 21 שנים של סבל ממושך בכמה מבתי הסוהר עם התנאים הקשים ביותר, הרסו את המערכת החיסונית שלי. לחץ הדם שלי נמצא כבר מזמן מחוץ לסקאלה, יש לי כולסטרול גבוה, סכרת, דלקת פרקים כרונית, סימפטומים של גלקומה, התקפות קשות מכיס המרה, גידולים בסינוס שמונעים ממני להיבדק על מנת לוודא האם הם ממאירים או שפירים. בנוסף, יש לי סינוסיטיס כרוני אשר גורם לי לעיתים קרובות לדימום, סחרחרות, בחילה וכאבי ראש נוראיים. כשלכל אלה נוסף הלחץ של המחסור במזון ושאר הקשיים של חג הפסח, מצבי רק הולך ומחמיר. תחושת בגידה השירות שלי לישראל לא היה למען מפלגה או מנהיג פוליטי. התגייסתי על מנת לשרת את האומה, למען טובת הכלל. מעולם לא בקשתי תודות או תמורה. אך גם בחלומותיי הגרועים ביותר, מעולם לא דמיינתי שלעם שלי לא יהיה אכפת ממצוות פדיון שבויים עד כדי כך שיעלו לשלטון וייתנו כוח למפקד שלי לשעבר, אותו האיש שבגד בי והפקיר אותי במשך 21 שנה. במקום זעקה לאומית שתאלץ את ממשלת ישראל להשיג את שחרורי לקראת חג החירות, הלכו בני עמי לקלפי ובחרו ברפי איתן להיות חבר כנסת וככל הנראה גם לתפקיד שר. בשעה שאני ממשיך להירקב בכלא, איתן חוגג את נצחונו. זהו האיש שנכשל בביצוע תוכנית המילוט שלי; שנתן עדות שקרית נגדי לאמריקנים; שהיה שותף בתכנון השלכתי מהשגרירות; שלא נקף אצבע למען שחרורי במשך 21 שנה. אך גרוע מכל זאת, איתן מחזיק בידיו כבר 21 שנה את העותק היחיד של מסמך שמהווה קלף מיקוח חשוב על מנת להשיג את שחרורי. בחירתו של רפי איתן לכנסת, והדיבורים אודות האפשרות שיתמנה לשר הם תקיעת אצבע בעיניהם של האמריקנים. זוהי התגרות בהם שלא עולה לרפי איתן כלום, אך אני משלם עליה בחיי. לא לסמוך על הנס המסורת היהודית מלמדת אותנו לא לסמוך על ניסים. אנו חייבים לעשות את ההשתדלות שלנו ואלוקים יעשה את השאר. המכתב הזה והמסר הזועק מתוכו הם ההשתדלות שלי. זוהי זעקה אחרונה, זעקה מהלב, מעמקי נשמתי. מן המיצר אני זועק אליכם! בדמעות מן השאול! קריאה נרגשת לאחי, כל בית ישראל: במשך 21 שנה אני מדמם באיטיות עד מוות לנגד עיני כל עם ישראל. במשך 21 שנה נותרו זעקותיי לעזרה חסרות מענה וכל תחנוניי נפלו על אוזניים ערלות. אם חס וחלילה יאזל הזמן, לא תהיה שום דרך לכפר על החטא של עמידה על דמו של אח. שמע ישראל! ה' אלוקינו ה' אחד! עורו סוף סוף! הגיע הזמן לחזור בתשובה! העם חייב להתאחד מייד ולבצע סוף סוף את מצוות פדיון שבויים! לפעול! להתפלל! להשפיע! לדרוש! רק מתוך אחדות ישראל נראה לבורא עולם שבית ישראל לא ישקוט ולא ינוח עוד! לא יעמוד עוד על דם רעהו! בפדיונו של שבוי אחד, עם ישראל פודה למעשה את עצמו. חג החירות קרב. בעזרת ה', הישועה תבוא כהרף עין! יהי רצון שהפסח הזה יהיה חג של חירות - כללית ופרטית - והלוואי שיהיה זה פסח של אותות ומופתים לגאולתם של כל שבויי עם ישראל! אמן! כן יהי רצון!
חג החירות ה-21 שלי בכלא מאת: יהונתן פולארד חג הפסח ה-21 שלי בכלא מתקרב. אם לא יקרה נס, זה מה שעומד לעבור עלי במהלך השבוע של חג החירות: רעב, היפרטרמיה, עבודת פרך, בדידות, חולי ותחושת בגידה. רעב בכל שנה אין מספיק מזון בחג הפסח והרעב הוא "חברי" הקבוע. השנה זה יהיה אפילו גרוע יותר: האוכל הכשר לפסח שמוצב למכירה בקנטינה של הכלא נגנב ע"י אסירים אחרים. מה יהיה עכשיו? אין לי שמץ של מושג. היפרטרמיה זהו השם המשותף שניתן לוריאציות רבות של מחלות הנובעות מחום. למרות מזג האוויר החם בצפון קרוליינה, בית הסוהר ממשיך להפעיל את החימום באגף שבו אני מוחזק. האגף כולו הוא סאונה אחת גדולה והתא שלי הוא סיר לחץ. עבודת פרך לא יהיה לי שום סדר פסח. לא מצה שמורה, לא יין, לא הסיבה כבן חורין. במשך השבוע של החג, ממש כמו בכל שבוע אחר, אני אהיה עסוק בשטיפת חלונות ובניקוי אסלות בבתי שימוש. שום דבר אישי, בעניין הזה אני פשוט סמל לעם היהודי. בדידות אני לגמרי לבד, בלי משפחה, בלי חברים, בלי מבקרים. אני מודאג עד כדי חולי כשאני חושב על אשתי האהובה אסתר, הנמצאת בירושלים. אסתר עדיין נאבקת למען לשחרורי למרות מצבה הבריאותי הרעוע, המחסור בכסף וחוסר התמיכה המוחלט מצד ממשלת ישראל. אני מתגעגע אליה יותר משכל מילה תוכל לתאר. ליבי נשבר מן הידיעה שפעם נוספת שנינו עומדים לעבור את חג החירות כאסירים. חולי 21 שנים של סבל ממושך בכמה מבתי הסוהר עם התנאים הקשים ביותר, הרסו את המערכת החיסונית שלי. לחץ הדם שלי נמצא כבר מזמן מחוץ לסקאלה, יש לי כולסטרול גבוה, סכרת, דלקת פרקים כרונית, סימפטומים של גלקומה, התקפות קשות מכיס המרה, גידולים בסינוס שמונעים ממני להיבדק על מנת לוודא האם הם ממאירים או שפירים. בנוסף, יש לי סינוסיטיס כרוני אשר גורם לי לעיתים קרובות לדימום, סחרחרות, בחילה וכאבי ראש נוראיים. כשלכל אלה נוסף הלחץ של המחסור במזון ושאר הקשיים של חג הפסח, מצבי רק הולך ומחמיר. תחושת בגידה השירות שלי לישראל לא היה למען מפלגה או מנהיג פוליטי. התגייסתי על מנת לשרת את האומה, למען טובת הכלל. מעולם לא בקשתי תודות או תמורה. אך גם בחלומותיי הגרועים ביותר, מעולם לא דמיינתי שלעם שלי לא יהיה אכפת ממצוות פדיון שבויים עד כדי כך שיעלו לשלטון וייתנו כוח למפקד שלי לשעבר, אותו האיש שבגד בי והפקיר אותי במשך 21 שנה. במקום זעקה לאומית שתאלץ את ממשלת ישראל להשיג את שחרורי לקראת חג החירות, הלכו בני עמי לקלפי ובחרו ברפי איתן להיות חבר כנסת וככל הנראה גם לתפקיד שר. בשעה שאני ממשיך להירקב בכלא, איתן חוגג את נצחונו. זהו האיש שנכשל בביצוע תוכנית המילוט שלי; שנתן עדות שקרית נגדי לאמריקנים; שהיה שותף בתכנון השלכתי מהשגרירות; שלא נקף אצבע למען שחרורי במשך 21 שנה. אך גרוע מכל זאת, איתן מחזיק בידיו כבר 21 שנה את העותק היחיד של מסמך שמהווה קלף מיקוח חשוב על מנת להשיג את שחרורי. בחירתו של רפי איתן לכנסת, והדיבורים אודות האפשרות שיתמנה לשר הם תקיעת אצבע בעיניהם של האמריקנים. זוהי התגרות בהם שלא עולה לרפי איתן כלום, אך אני משלם עליה בחיי. לא לסמוך על הנס המסורת היהודית מלמדת אותנו לא לסמוך על ניסים. אנו חייבים לעשות את ההשתדלות שלנו ואלוקים יעשה את השאר. המכתב הזה והמסר הזועק מתוכו הם ההשתדלות שלי. זוהי זעקה אחרונה, זעקה מהלב, מעמקי נשמתי. מן המיצר אני זועק אליכם! בדמעות מן השאול! קריאה נרגשת לאחי, כל בית ישראל: במשך 21 שנה אני מדמם באיטיות עד מוות לנגד עיני כל עם ישראל. במשך 21 שנה נותרו זעקותיי לעזרה חסרות מענה וכל תחנוניי נפלו על אוזניים ערלות. אם חס וחלילה יאזל הזמן, לא תהיה שום דרך לכפר על החטא של עמידה על דמו של אח. שמע ישראל! ה' אלוקינו ה' אחד! עורו סוף סוף! הגיע הזמן לחזור בתשובה! העם חייב להתאחד מייד ולבצע סוף סוף את מצוות פדיון שבויים! לפעול! להתפלל! להשפיע! לדרוש! רק מתוך אחדות ישראל נראה לבורא עולם שבית ישראל לא ישקוט ולא ינוח עוד! לא יעמוד עוד על דם רעהו! בפדיונו של שבוי אחד, עם ישראל פודה למעשה את עצמו. חג החירות קרב. בעזרת ה', הישועה תבוא כהרף עין! יהי רצון שהפסח הזה יהיה חג של חירות - כללית ופרטית - והלוואי שיהיה זה פסח של אותות ומופתים לגאולתם של כל שבויי עם ישראל! אמן! כן יהי רצון!