מכתב מפורום סיפורים מהחיים ומהאינטר
כתב חתול פרוס. זהו עמיין סיפור שזכה לשם מכתב- וכיוון זהוא עוסק במכתב שלא ישלח, בטקטסט שאתה כותב למישהו מתוך דיע שהוא לא יקרא אותו, מצאתי לנכון להביא אותו לכאן. אימא שלו בקשה ממני לכתוב לו משהו. כמה עצוב, לכתוב משהו למישהו שכבר לא יוכל לקרוא את מה שכתבת, לעולם. כמה עצוב, לתכנן ערב התייחדות לזכר הבן שלך לתכנן לו מצבה, להגיד עליו קדיש, במקום שהוא יגיד עליך. לראות את הגיטרה מונחת אצלו בחדר, הגיטרה שנשארה יתומה, כמו שאימא שלו נשארה יתומה מבן. לדעתי הכי עצוב זה, חפצים חיים שנשארים בידיים של אנשים מתים: פרחים, תמונות של המשפחה, קופסת סיגריות, מונחים בזהירות על קבר טרי, שמסביבו משפחה כואבת, חיילים במדים ירוקים, ואחד אפור. איש אפור אחד, שישן מיטה מעליו שלושה חודשים, והכריח אותו לעמוד איתי ביחד בסוף, לקבל את הסיכה עם כולם. לא נתן לו לפרוש. אולי אנחנו האשמים? שאמרנו לו שימשיך? שהוא כן יצליח? איך יכולנו לדעת? ילדים שנתנו להם להחזיק חיים של ילדים אחרים בידיים? "הוא אמר עליך מילים טובות", היא אמרה לי בטלפון. ואני? אני לא דברתי עליו בבית, רק אחרי שהוא כבר הלך. אבל אני זה לא הוא, ולי תמיד היה קשה לדבר, לבכות, להוציא את הכאב החוצה. ועכשיו אני בוכה, יושב מול מכונה קרה שאוגרת בתוכה כל כך הרבה מילים חמות. הוא תפס אותי כמה פעמים לשיחה, בין עמודי בטון קרים. הוא היה שמח לראות אותי ככה, יושב-חושב-כותב. תמיד חשב שאני יצירתי... אפילו יותר ממני. ואני יושב עכשיו, יושב-חושב-כותב, אבל לא יוצא לי, לא יוצא לי לכתוב עליו. שוב רק על עצמי, רק על עצמי אני חושב, ומה אני אגיד לאמא שלו....? הנה זה שוב אני פפפפ... אני מצטער אלעד, כנראה שנשארתי אותו דבר. אני אנסה שוב מחר. לילה.
כתב חתול פרוס. זהו עמיין סיפור שזכה לשם מכתב- וכיוון זהוא עוסק במכתב שלא ישלח, בטקטסט שאתה כותב למישהו מתוך דיע שהוא לא יקרא אותו, מצאתי לנכון להביא אותו לכאן. אימא שלו בקשה ממני לכתוב לו משהו. כמה עצוב, לכתוב משהו למישהו שכבר לא יוכל לקרוא את מה שכתבת, לעולם. כמה עצוב, לתכנן ערב התייחדות לזכר הבן שלך לתכנן לו מצבה, להגיד עליו קדיש, במקום שהוא יגיד עליך. לראות את הגיטרה מונחת אצלו בחדר, הגיטרה שנשארה יתומה, כמו שאימא שלו נשארה יתומה מבן. לדעתי הכי עצוב זה, חפצים חיים שנשארים בידיים של אנשים מתים: פרחים, תמונות של המשפחה, קופסת סיגריות, מונחים בזהירות על קבר טרי, שמסביבו משפחה כואבת, חיילים במדים ירוקים, ואחד אפור. איש אפור אחד, שישן מיטה מעליו שלושה חודשים, והכריח אותו לעמוד איתי ביחד בסוף, לקבל את הסיכה עם כולם. לא נתן לו לפרוש. אולי אנחנו האשמים? שאמרנו לו שימשיך? שהוא כן יצליח? איך יכולנו לדעת? ילדים שנתנו להם להחזיק חיים של ילדים אחרים בידיים? "הוא אמר עליך מילים טובות", היא אמרה לי בטלפון. ואני? אני לא דברתי עליו בבית, רק אחרי שהוא כבר הלך. אבל אני זה לא הוא, ולי תמיד היה קשה לדבר, לבכות, להוציא את הכאב החוצה. ועכשיו אני בוכה, יושב מול מכונה קרה שאוגרת בתוכה כל כך הרבה מילים חמות. הוא תפס אותי כמה פעמים לשיחה, בין עמודי בטון קרים. הוא היה שמח לראות אותי ככה, יושב-חושב-כותב. תמיד חשב שאני יצירתי... אפילו יותר ממני. ואני יושב עכשיו, יושב-חושב-כותב, אבל לא יוצא לי, לא יוצא לי לכתוב עליו. שוב רק על עצמי, רק על עצמי אני חושב, ומה אני אגיד לאמא שלו....? הנה זה שוב אני פפפפ... אני מצטער אלעד, כנראה שנשארתי אותו דבר. אני אנסה שוב מחר. לילה.