EVE Lights
New member
מכתב פרידה
עברתי מספיק דברים בחיים כדי לדעת מה עושה לי טוב ומה עושה לי רע. אני לא מסוגלת יותר להמשיך להתקיים במקום שדוקר לי את הלב פעם אחר פעם. נכון, הבעיה היא שלי – שלא יכולתי לראות את זה קודם. אבל עכשיו אני רואה את זה באופן ברור. השלב הראשון היה להבין שאין לנו יותר נושאים משותפים. הוא לא רוצה לדבר איתי. אין לו על מה לדבר איתי. אני כותבת לו "בתיאבון" בעקבות משהו שראיתי בפייסבוק והוא מחזיר לאחר שעה "תודה" לקונית. למה אני כל כך מתעניינת עדיין? השלב השני היה להוריד את ה- In a relationship בפייסבוק. בגלל שהורדתי את זה לגמרי, זה לא הקפיץ התראה לאף אחד מרשימת החברים שלי, וטוב שכך. השלב הבא היה להמשיך לבהות לו בפרופיל פייסבוק פעם אחר פעם ולראות אם יש עדכונים. הוא נמצא במעגל ה- Close friends. עם כוכב צהוב. זה אומר שעדכונים מהאנשים הללו מודגשים אצלי בנוטיפיקיישן. בכל פעם ראיתי שאין כאלה, חשבתי שאולי הוא מסתיר ממני עדכונים, והייתי נכנסת ידנית אליו לפרופיל. ולא היה כלום. ופתאום עכשיו, משהו כל כך קטן ומטומטם לכאורה, שני עדכוני צ'ק אין – לא קשורים בעליל אחד לשני – במקומות לא קשורים (רעננה וביתן אהרון) וזה מכווץ לי את הלב בכאב. החיים שלנו כבר לא קשורים אחד בשני. אני לא יודעת מה עובר עליו, והוא לא יודע מה עובר עליי. אם פעם הייתי ממשיכה לבהות לו בפרופיל ולהתייסר בכל פעם מחדש, הפעם אני אומרת – די. אני לא יכולה ולא רוצה את זה. מותר לי. מותר לי לרצות שיהיה לי טוב. אז זה מה שהולך לקרות. התקשרתי אליו לפני כמה דקות. הוא לא ענה. זה מסוג ההחלטות שאני צריכה להודיע עליהן קודם לפני הביצוע. החלטתי (כבר די מזמן למען האמת) שאני לא רוצה שנחזור. ואני עדיין לא רוצה. אבל עכשיו אני גם יודעת שאנחנו לא יכולים להישאר בקשר. כי זה מכאיב לי. ורק המחשבה כמה עדכוני סטטוס שלי פוגעים בו... האמת? אין לי מושג. אבל זה המצב. אני לא יכולה להמשיך להתעדכן בחיים שלו שאני כבר לא חלק מהם. אז אני בוחרת, מבחירה חופשית לחלוטין, ושפויה, לא תוך כדי סערת רגשות או היסטריה טוטאלית, שאני בוחרת להפסיק. אז אביב, ברגע שתחזור אליי, אני אומר לך את אותם דברים שאני כותבת כאן עכשיו – חשבתי על זה. חשבתי על זה הרבה. אבל אין טעם. החיים שלנו לא ימשיכו להיות ביחד. כבר אי אפשר להציל. אני כבר לא אוהבת אותך. לפחות לא כמו פעם. הלב שלי שמתכווץ עכשיו לראות שיש לך חיים משל עצמך – כן, מכאיב לי. אבל זה יעבור. אני בוחרת להוריד אותך מהחברים בפייסבוק כדי שגם אם ארצה, וגם אם ארצה להכאיב לעצמי, אני לא אוכל לראות את העדכונים שלך. אני לא רוצה יותר. אני יודעת שזה בא ממני, ומבחירה. אני יודעת שימשיכו להיות לך חיים בלעדי. אני יודעת שביום מן הימים תהיה לך מישהי אחרת – אבל אני לא מסוגלת להיות שם כשזה קורה. לא מסוגלת, לא רוצה. שיהיה לך טוב, אבל לא לידי. אני חייבת טיהור כללי כדי להמשיך הלאה. כנראה שגם אתה. סליחה שלא הייתי מסוגלת להגיד את זה קודם. וסליחה על כל הפעמים שהייתי מתקשרת, מטרידה, מסמסת, מציקה. אני לא מסוגלת יותר. זה לא מגיע לך ולא מגיע לשנינו. אני אשלח סמס ביום הולדת כי לא שכחתי. אולי ביום מן הימים יצטלבו דרכינו בשנית. עד אז – להתראות.
עברתי מספיק דברים בחיים כדי לדעת מה עושה לי טוב ומה עושה לי רע. אני לא מסוגלת יותר להמשיך להתקיים במקום שדוקר לי את הלב פעם אחר פעם. נכון, הבעיה היא שלי – שלא יכולתי לראות את זה קודם. אבל עכשיו אני רואה את זה באופן ברור. השלב הראשון היה להבין שאין לנו יותר נושאים משותפים. הוא לא רוצה לדבר איתי. אין לו על מה לדבר איתי. אני כותבת לו "בתיאבון" בעקבות משהו שראיתי בפייסבוק והוא מחזיר לאחר שעה "תודה" לקונית. למה אני כל כך מתעניינת עדיין? השלב השני היה להוריד את ה- In a relationship בפייסבוק. בגלל שהורדתי את זה לגמרי, זה לא הקפיץ התראה לאף אחד מרשימת החברים שלי, וטוב שכך. השלב הבא היה להמשיך לבהות לו בפרופיל פייסבוק פעם אחר פעם ולראות אם יש עדכונים. הוא נמצא במעגל ה- Close friends. עם כוכב צהוב. זה אומר שעדכונים מהאנשים הללו מודגשים אצלי בנוטיפיקיישן. בכל פעם ראיתי שאין כאלה, חשבתי שאולי הוא מסתיר ממני עדכונים, והייתי נכנסת ידנית אליו לפרופיל. ולא היה כלום. ופתאום עכשיו, משהו כל כך קטן ומטומטם לכאורה, שני עדכוני צ'ק אין – לא קשורים בעליל אחד לשני – במקומות לא קשורים (רעננה וביתן אהרון) וזה מכווץ לי את הלב בכאב. החיים שלנו כבר לא קשורים אחד בשני. אני לא יודעת מה עובר עליו, והוא לא יודע מה עובר עליי. אם פעם הייתי ממשיכה לבהות לו בפרופיל ולהתייסר בכל פעם מחדש, הפעם אני אומרת – די. אני לא יכולה ולא רוצה את זה. מותר לי. מותר לי לרצות שיהיה לי טוב. אז זה מה שהולך לקרות. התקשרתי אליו לפני כמה דקות. הוא לא ענה. זה מסוג ההחלטות שאני צריכה להודיע עליהן קודם לפני הביצוע. החלטתי (כבר די מזמן למען האמת) שאני לא רוצה שנחזור. ואני עדיין לא רוצה. אבל עכשיו אני גם יודעת שאנחנו לא יכולים להישאר בקשר. כי זה מכאיב לי. ורק המחשבה כמה עדכוני סטטוס שלי פוגעים בו... האמת? אין לי מושג. אבל זה המצב. אני לא יכולה להמשיך להתעדכן בחיים שלו שאני כבר לא חלק מהם. אז אני בוחרת, מבחירה חופשית לחלוטין, ושפויה, לא תוך כדי סערת רגשות או היסטריה טוטאלית, שאני בוחרת להפסיק. אז אביב, ברגע שתחזור אליי, אני אומר לך את אותם דברים שאני כותבת כאן עכשיו – חשבתי על זה. חשבתי על זה הרבה. אבל אין טעם. החיים שלנו לא ימשיכו להיות ביחד. כבר אי אפשר להציל. אני כבר לא אוהבת אותך. לפחות לא כמו פעם. הלב שלי שמתכווץ עכשיו לראות שיש לך חיים משל עצמך – כן, מכאיב לי. אבל זה יעבור. אני בוחרת להוריד אותך מהחברים בפייסבוק כדי שגם אם ארצה, וגם אם ארצה להכאיב לעצמי, אני לא אוכל לראות את העדכונים שלך. אני לא רוצה יותר. אני יודעת שזה בא ממני, ומבחירה. אני יודעת שימשיכו להיות לך חיים בלעדי. אני יודעת שביום מן הימים תהיה לך מישהי אחרת – אבל אני לא מסוגלת להיות שם כשזה קורה. לא מסוגלת, לא רוצה. שיהיה לך טוב, אבל לא לידי. אני חייבת טיהור כללי כדי להמשיך הלאה. כנראה שגם אתה. סליחה שלא הייתי מסוגלת להגיד את זה קודם. וסליחה על כל הפעמים שהייתי מתקשרת, מטרידה, מסמסת, מציקה. אני לא מסוגלת יותר. זה לא מגיע לך ולא מגיע לשנינו. אני אשלח סמס ביום הולדת כי לא שכחתי. אולי ביום מן הימים יצטלבו דרכינו בשנית. עד אז – להתראות.
