the starry night
New member
מכתב פרידה
אהוב שלי, 02/01/15
שנתיים שלמות אנחנו יחד. שנתיים בהן לימדת אותי לאהוב, לימדת אותי להיפגע ולרצות. לימדת אותי להכיר את הגוף שלי, לימדת אותי לדבר ולחשוף אך גם לשתוק ולהקשיב. אתה האהבה הראשונה, אתה החבר הכי טוב שלי, הבחור שלי. אתה שותף ועמית. אתה משפחה, אתה חלק מהקיום שלי, אתה מכיר אותי לחלוטין ואתה תמיד שם בשבילי. תמיד תומך, תמיד משענת. תמיד עוטף אותי בזרועותייך, שומר עלי, מחמם את ליבי ודואג שאהיה מאושרת. אתה תמיד מושלם יקר שלי, הכי מדהים ונפלא יותר מכל גבר אחר. הענקת לי כל כך הרבה בשנתיים האחרונות. נתת לי זיכרונות וחוויות וחלומות. על ילדים ומשפחה, על הרפתקאות ומסעות. השפעת על עיצוב הזהות שלי וליווית אותי כשהתבגרתי והפכתי לאישה. אתה החזקת אותי וקיבלת אותי כמו שאני, עם כל הפגמים, אבל עכשיו אני עוזבת.
אני יודעת שלעולם לא אשכח אותך, אני יודעת שלנצח תהיה אהבת חיי. אני יודעת שזאת טעות נוראית ואני יודעת שזה מה שאני צריכה כרגע.
אהוב שלי, אם יכולתי לבטא עד כמה אני אוהבת אותך. כמה אתה חשוב לי וכמה אני צריכה אותך. אבל עכשיו אני צריכה לגלות את עצמי בלעדייך.
במהלך השנתיים האחרונות אני השתנתי, הרצונות שלי השתנו והצרכים שלי השתנו. תקופה ארוכה החיים שלי סבבו סביבך, רק להיות איתך, לרצות אותך ולחשוב עליך ועכשיו אני מבולבלת. פתאום יש עוד דברים בחיי. עוד רצונות ועוד תשוקות ואני מרגישה שאני הולכת לאיבוד. אני מרגישה אותך מנסה לאחוז אותי, שלא אתעופף, שלא אעלם אבל אני כבר אינני. הלוואי שיכולתי לחזור למה שהיינו, לפעם כשהכל היה פשוט וקל. הלוואי שהיה גמד קטן שהיה אומר לי מה אני צריכה לעשות. מה נכון.
אתה זוכר את הפעם הראשונה שנפגשנו? השמיים היו כל כך כחולים וקט סטיבנס היה כל כך צלול. זוכר את הלילה הראשון שלנו יחד, כל כך הרבה ידיים ורגלים, קרירות ומתפתלות בהיסוס. אני זוכרת כשהתעוררתי אחרי מעט שעות שינה ותפסתי אותך בוהה בי. זוכר את הטיול שלנו בהרי ירושלים, וכשירד גשם? זוכר את הריצה הראשונה שלנו יחד? זה היה נורא ואני ממש כעסתי. זוכר את כל הבישולים? כל הבדיחות וכל הריבים? זוכר כששכנעת אותי להיכנס למעיין בעירום עד שפתאום הגיעו מטיילים? זוכר כשהכנו סחלב וזה יצא ממש דוחה? זוכר את הערבים הקסומים כשישבתי ליד התנור והיית מנגן לי בגיטרה? זוכר את כל השעות של השיחות בטלפון, אף פעם לא הבנתי על מה הצלחנו לדבר כל כך הרבה זמן. זוכר את הפרידות והפגישות מחדש? זוכר את התשוקה והגעגועים? זוכר כמה אהבת אותי?
אני יודעת שזה טוב לשנינו, אני יודעת שזה בסדר, זה קורה לפעמים כשזוגות נפרדים. אני יודעת, שיהיו עוד בחורים, יהיו עוד חלומות, אני יודעת שהחיים ממשיכים. אבל אהוב שלי, אנחנו היינו שונים. אנחנו היינו אמורים להיות לנצח, טריליון אינסוף, המוני המונים. אנחנו היינו משהו נדיר. משהו שלא קורה כל יום. אבל באיזשהו שלב, הפסקנו לחלום ביחד. הפסקנו לתכנן את העתיד שלנו ביחד וכל אחד שקע בדאגותיו. אני חושבת שבלי לשים לב, הדחקנו אחד את השני לשוליים, לרקע, לפינה בה בקושי אפשר לנשום.
אני תוהה איפה נהייה עוד שנה. האם אני אצליח למצוא את דרכי? האם אני אשרוד בלעדייך? האם תמצא מישהי אחרת שתחבק אותך בלילה ותסבן לך את הגב? האם תחשוב עלי? האם אני אראה אותך שוב? אני יודעת שעכשיו אני חייבת להתנתק, אבל הלוואי שיום אחד אצליח לחזור לחייך. שיום אחד נתגבר על זה והחיים ישובו למסלולם, כמו שנקבע בגורלות. הלוואי שיום אחד תשוב להיות החבר הכי טוב שלי, שומר הסוד שלי.
אני משחררת אותך והלב שלי זועק לי לעצור. הוא זועק אלייך, זועק למקום הבטוח שהיה לו איתך. אבל המוח שלי יודע שזה מה שצריך לקרות. אני כל כך מפחדת אהוב. כל כך מצטערת שזה ככה. אני יודעת שעם זמן, הכאב יעבור, שעם זמן אני אהיה חייבת להמשיך. אבל אני יודעת שגם אם אני בוחרת לא להיות איתך, אני לא רוצה להיות עם אף אחד אחר. לא רוצה שאף אחר ייגע בי, לא רוצה שאף אחר יחליף אותך. יקר שלי, לעולם לא אשכח אותך, את מי שהייתי איתך, את מה שהיה לנו.
אני מאחלת לך המון אושר. כל כך מגיע לך להיות שמח ומגיעה לך מישהי שתגרום לך אותו. אני מפחדת לשחרר את הכאב יקר, מפחדת לאבד את הזיכרונות, אבל אני מקווה שאתה תהיה מספיק אמיץ. שתמשיך בחייך. אבל אני גם מקווה שתשאיר פינה קטנה בלבך פועמת אלי. פינה אחת בה אנחנו עוד רוקדים יחד בעולם משלנו, בקצב שלנו, רוקדים לעד.
Just the two of us, we can make it if we try.
http://www.tapuz.co.il/blog/net/userBlog.aspx?FolderName=yotzetlarutz
אהוב שלי, 02/01/15
שנתיים שלמות אנחנו יחד. שנתיים בהן לימדת אותי לאהוב, לימדת אותי להיפגע ולרצות. לימדת אותי להכיר את הגוף שלי, לימדת אותי לדבר ולחשוף אך גם לשתוק ולהקשיב. אתה האהבה הראשונה, אתה החבר הכי טוב שלי, הבחור שלי. אתה שותף ועמית. אתה משפחה, אתה חלק מהקיום שלי, אתה מכיר אותי לחלוטין ואתה תמיד שם בשבילי. תמיד תומך, תמיד משענת. תמיד עוטף אותי בזרועותייך, שומר עלי, מחמם את ליבי ודואג שאהיה מאושרת. אתה תמיד מושלם יקר שלי, הכי מדהים ונפלא יותר מכל גבר אחר. הענקת לי כל כך הרבה בשנתיים האחרונות. נתת לי זיכרונות וחוויות וחלומות. על ילדים ומשפחה, על הרפתקאות ומסעות. השפעת על עיצוב הזהות שלי וליווית אותי כשהתבגרתי והפכתי לאישה. אתה החזקת אותי וקיבלת אותי כמו שאני, עם כל הפגמים, אבל עכשיו אני עוזבת.
אני יודעת שלעולם לא אשכח אותך, אני יודעת שלנצח תהיה אהבת חיי. אני יודעת שזאת טעות נוראית ואני יודעת שזה מה שאני צריכה כרגע.
אהוב שלי, אם יכולתי לבטא עד כמה אני אוהבת אותך. כמה אתה חשוב לי וכמה אני צריכה אותך. אבל עכשיו אני צריכה לגלות את עצמי בלעדייך.
במהלך השנתיים האחרונות אני השתנתי, הרצונות שלי השתנו והצרכים שלי השתנו. תקופה ארוכה החיים שלי סבבו סביבך, רק להיות איתך, לרצות אותך ולחשוב עליך ועכשיו אני מבולבלת. פתאום יש עוד דברים בחיי. עוד רצונות ועוד תשוקות ואני מרגישה שאני הולכת לאיבוד. אני מרגישה אותך מנסה לאחוז אותי, שלא אתעופף, שלא אעלם אבל אני כבר אינני. הלוואי שיכולתי לחזור למה שהיינו, לפעם כשהכל היה פשוט וקל. הלוואי שהיה גמד קטן שהיה אומר לי מה אני צריכה לעשות. מה נכון.
אתה זוכר את הפעם הראשונה שנפגשנו? השמיים היו כל כך כחולים וקט סטיבנס היה כל כך צלול. זוכר את הלילה הראשון שלנו יחד, כל כך הרבה ידיים ורגלים, קרירות ומתפתלות בהיסוס. אני זוכרת כשהתעוררתי אחרי מעט שעות שינה ותפסתי אותך בוהה בי. זוכר את הטיול שלנו בהרי ירושלים, וכשירד גשם? זוכר את הריצה הראשונה שלנו יחד? זה היה נורא ואני ממש כעסתי. זוכר את כל הבישולים? כל הבדיחות וכל הריבים? זוכר כששכנעת אותי להיכנס למעיין בעירום עד שפתאום הגיעו מטיילים? זוכר כשהכנו סחלב וזה יצא ממש דוחה? זוכר את הערבים הקסומים כשישבתי ליד התנור והיית מנגן לי בגיטרה? זוכר את כל השעות של השיחות בטלפון, אף פעם לא הבנתי על מה הצלחנו לדבר כל כך הרבה זמן. זוכר את הפרידות והפגישות מחדש? זוכר את התשוקה והגעגועים? זוכר כמה אהבת אותי?
אני יודעת שזה טוב לשנינו, אני יודעת שזה בסדר, זה קורה לפעמים כשזוגות נפרדים. אני יודעת, שיהיו עוד בחורים, יהיו עוד חלומות, אני יודעת שהחיים ממשיכים. אבל אהוב שלי, אנחנו היינו שונים. אנחנו היינו אמורים להיות לנצח, טריליון אינסוף, המוני המונים. אנחנו היינו משהו נדיר. משהו שלא קורה כל יום. אבל באיזשהו שלב, הפסקנו לחלום ביחד. הפסקנו לתכנן את העתיד שלנו ביחד וכל אחד שקע בדאגותיו. אני חושבת שבלי לשים לב, הדחקנו אחד את השני לשוליים, לרקע, לפינה בה בקושי אפשר לנשום.
אני תוהה איפה נהייה עוד שנה. האם אני אצליח למצוא את דרכי? האם אני אשרוד בלעדייך? האם תמצא מישהי אחרת שתחבק אותך בלילה ותסבן לך את הגב? האם תחשוב עלי? האם אני אראה אותך שוב? אני יודעת שעכשיו אני חייבת להתנתק, אבל הלוואי שיום אחד אצליח לחזור לחייך. שיום אחד נתגבר על זה והחיים ישובו למסלולם, כמו שנקבע בגורלות. הלוואי שיום אחד תשוב להיות החבר הכי טוב שלי, שומר הסוד שלי.
אני משחררת אותך והלב שלי זועק לי לעצור. הוא זועק אלייך, זועק למקום הבטוח שהיה לו איתך. אבל המוח שלי יודע שזה מה שצריך לקרות. אני כל כך מפחדת אהוב. כל כך מצטערת שזה ככה. אני יודעת שעם זמן, הכאב יעבור, שעם זמן אני אהיה חייבת להמשיך. אבל אני יודעת שגם אם אני בוחרת לא להיות איתך, אני לא רוצה להיות עם אף אחד אחר. לא רוצה שאף אחר ייגע בי, לא רוצה שאף אחר יחליף אותך. יקר שלי, לעולם לא אשכח אותך, את מי שהייתי איתך, את מה שהיה לנו.
אני מאחלת לך המון אושר. כל כך מגיע לך להיות שמח ומגיעה לך מישהי שתגרום לך אותו. אני מפחדת לשחרר את הכאב יקר, מפחדת לאבד את הזיכרונות, אבל אני מקווה שאתה תהיה מספיק אמיץ. שתמשיך בחייך. אבל אני גם מקווה שתשאיר פינה קטנה בלבך פועמת אלי. פינה אחת בה אנחנו עוד רוקדים יחד בעולם משלנו, בקצב שלנו, רוקדים לעד.
Just the two of us, we can make it if we try.
http://www.tapuz.co.il/blog/net/userBlog.aspx?FolderName=yotzetlarutz
