מכתב פרידה.

[Mאיה]

מכתב פרידה.

ילד שלי, מחפשת אותך, ואתה לא עונה לי. אייכה?...מחפשת אות חיים ממך, ואתה לא מגיב. הבוקר הזה כל כך יפה, השמש זורחת ואותה לא תזכה לראות...הבוקר היפה והחמים הוא הבוקר הסיוטי שלי. ילד שלי, איך הלכת ממני? איך לא הגנתי עלייך בכל גופי? איך הפקרתי אותך... איך לא נלחמת במוות...איך נתת לנשמתך לעלות השמימה...איך את אמא שלך לבדה הותרת...שבורה וכאובה. עדיין נושמת אותך...עדיין אוהבת אותך...לא יכולה בלעדייך. רוצה לפרוס כנפיים ולעוף עד אלייך. לחבק אותך, להרגיש אותך, לאהוב אותך...בני שלי. מלאך שלי, שואלת את עצמי איך אתה מרגיש...האם אתה בודד,אם אתה פצוע...האם כואב לך?...היש מי שמחבק אותך? היש מי ששומר עלייך? ילד שלי, מלאך שלי, אמא רוצה לחבק אותך כל כך...להרגיע את נשמתך...להעניק לך את ליבי, לתת לך עולם ומלואו, אבל כנראה לאמא יש מתחרים על נפשך והמתחרים של אמא שדדו אותך ממנה! ילד שלי, ידיי קצרות מלהגיע עד אלייך וזה לא בגלל שאמא לא רוצה...זה יותר בגלל שאמא לא יכולה. אני לא יודעת אם תהיה מסוגל להבין...אבל היי בטוח שאמא לא מוותרת, היא עוד תמצא אותך, אמא עוד תגיע אליך...אמא עוד תחבק אותך...אל תתייאש ילדי,מלאכי. אמא כל כך אוהבת אותך.. והיא לא בוכה, ממש לא...קצת כואב לה בלב, קצת זולגות להן הדמעות...אבל הנה אמא כבר מנגבת אותן,אתה רואה?...עכשיו הכל בסדר! אמא חזקה...אין מה לדאוג לה...שמור על עצמך, מלאך שלי...ואולי עתה קוברים אותך באדמה, אולי עתה כל הטיפשים שמסביב מבכים אותך, נפרדים ממך...הם כל כך טיפשים,ילד שלי. הם כל כך תמימים...אמא שלך לא קוברת אותך, אמא של נושאת אותך בתוך הלב, בתוך הראש. אתה חלק מאמא שלך, חלק ממני. אתה קיים בתוכי, אתה שהיית אמור לקבור אותי. מישהו החליט להעמיד אותי בנסיון...מישהו החליט לצחוק לי בפרצוף, מישהו החליט להכאיב לי. המישהו הזה הצליח! הוא קטף ממני את הדבר הכי יפה שלי, את האהבה הכי גדולה שלי, אותך!, בני יקירי אני אוהבת אותך מאוד. ובני שלי אני מבטיחה שלעולם לא אפסיק לאהוב אותך ולעולם לא אשכח אותך. לעולם..ואפילו לעולמי עולמים..וגם לעולמי עד..נפשי תרצה לחבק אותך, נפשי תערוג לראותך. אתה בתוך ליבי מלאך שלי!...אתה שלי ורק שלי!... ילדון, אל תשכח את אמא שלך. תבוא לבקר אותה מעט. אתה יודע, שמעתי שאם מתאמצים חזק לרצות להגיע...אזי מצליחים להגיע בחלום. ילד שלי, תתאמץ מעט..תתאמץ רק קצת..תבוא לבקר אותי, את אמא שלך..תן לי סימן..תן לי לחוש שאתה בסדר...תן לי לאהוב אותך, לנשום אותך, לחבק אותך עוד רגע קט...תבטיח לי שתתאמץ...כי חיי רקים בלעדייך. מלאך שלי, נשמה טהורה, נשמתי הרכה, אני כבר מתגעגעת...אמא אוהבת אותך, אמא מתגעגעת אליך. אמא שולחת לך עם המלאכים אהבה גדולה, אהבה ענקית. אהבה שתלווה אותך בדרכך החדשה, שתעניק לך מה שהעולם הנוכחי לא העניק לך. רק רוצה שתדע, אמא אוהבת אותך...לא, אל תדאג לנו...דאג לעצמך, מתוק שלי. תהנה מהעולם שכולו טוב..כי אמא לא הצליחה להעניק לך אותו פה...רק תזכורת קטנה מלאך שלי, אל תשכח את בקשתי...הצצה אל חלומי. ולא, אמא לא בוכה, מבטיחה שלא בוכה!...הדמעות בעיניים זה סתם מגרגר חול שעף ברוח ואליהן נדחף. תישן מלאך שלי, זה לא ממש מכתב פרידה..אני נושאת אותך לנצח בליבי. אוהבת מאוד ולנצח נצחים, אמא שלך...אמא רק שלך. Mאיה. משהו שהוצאתי מהמגירות...מוקדש לכל האמהות השכולות.

 

[מיכל בר]

מאיה יקרה מאד

הצלחת לגעת בכל המיתרים החבויים אצלי. חוסר היכולת להגן על הבן שלי מפני המוות, ההרגשה הזאת שהוא ברח לי מבין האצבעות... הרצון שהוא יגיע בחלום, ככל שמתאמצת זה לא מצליח לי, הרצון הזה שיבוא לבקר... ולי היו דמעות מקילוף בצל ולא מגרגיר חול שעף ברוח... כשהוא ראה ושאל למה אני בוכה... ושאר הדברים, נגעו גם נגעו. תודה.

 

[הלן...אמא של אמיר]

מאיה, ההרגשה הזו, של כישלוןבתפקיד

האימהות כל כך מחודדת. כן, אין ספור לילות, ואין ספור ימים הכיתיי על חטא על שלא הצלחתי לשמור על אמיר שלי, ובכך נכשלתי. עובדה, אמהות אחרות מצליחות, הילדים שלהם נשארים בחיים עד 120 , ואילו אצלי, בני היקר לי כל כך, נהרג. היו לי אין ספור שאלות ששאלתי את עצמי. היו לי אין ספור התחבטויות שעינו את נשמתי. כן מאיה, מבינה את מה שכתבת, אלא שאני בסוף מנוסף למה שכתבת " אמא שלך - ורק שלך " מוסיפה לשלי גם אמא של בנותי, ולא שוכחת אותן לרגע.

 

[עדנה, אמא של אייל]

מאיה. לא כל כך מבינה משהו אז שואלת

את אם שכולה? מודה שנורא קשה לי להתחבר לקטעים שכאלה אם הם מובאים כחומר קריאה...מיד יורדת אצלי חומת הגנה ואני קוראת את הכתוב מתוך מרחק נפשי חסר מעורבות ורגש.....כי יש לי משלי ולא זקוקה לתזכורות כדי להתעודד או להזדהות. אבל כשאם שכולה עצמה כותבת את הדברים קל לי ומידי להתחבר...אולי מפני שאני מכירה את המקום שממנו היא כותבת ואני יכולה לשמוע ולהרגיש את החיבור בינינו דרך הכתוב..... אז שואלת בשבילי כדי לדעת איך לקרוא את מה שכתבת. ובשבילך אני מקווה שאת אינך אם שכולה.

 

[Mאיה]

אני לא יודעת...

לכתוב דברים שאינם חלק מחיי...אני כותבת רק דברים שחוויתי. זה משהו שחוויתי לאחרונה. אני לא יודעת האם להגדיר את עצמי כאם שכולה. אבל כן, אני מתגעגעת אליו...ההוא שאבד לי, ההוא שחיי ונישואיי התפרקו עם עצם מותו. כאבתי...חשבתי שהכאב נעלם, אבל עתה אני יודעת שהוא איפשהו עדיין קיים.

 

[ג. ל.]

אני מקווה שאיני מכאיבה בנוסף לכאב

שקיים. האם היה לך ילד? האם הספיק להיוולד? משהו בדברייך מאוד לא ברור... "משהו שחוויתי"... סליחה אם אני חטטנית או מקשה. התחושות העמוקות חשובות מהכל.

 

[הלן...אמא של אמיר]

וגם אני שואלת את אותן שאלות

ששואלות עדנה וג.ל.

 

[Mאיה]

התחושה שלי היא...

שבעצם כתיבת המכתב פרידה הזה...זו הייתה חוצפה מצידי.כתבתי את מה שחשתי כלפי הילד שלי, אולי זו הייתה פשוט חוצפה להביא את המכתב הזה לכאן...אולי אתן חושבות מה היא בכלל מבינה- ותאמינו לי אני לא מתיימרת להבין, אני כואבת את הכאב האישי שלי בלבד...אני מבינה רק את הכאב שלי, לא יכולה לחשוב להגיד שאני מבינה ולו במעט את הכאב שלכן. היה לי ילד. הוא עדיין קיים בליבי. הוא לא ממש נולד. איבדתי אותו בסוף החודש התשיעי, הייתי כבר עם צירי לידה. והגעתי לבית חולים כאשר לא היה בו רוח חיים. כבר בחרתי לו שם. לילד שלי בחרתי לקרוא:אפק. אז נכון, הוא לא ממש נולד...אבל מה שיצא מתוכי הוא תינוק לכל דבר, שלם כזה...תינוק ישן. אפק שלי, ליווה אותי בכל תשעת החודשים ובחר להוולד מת. היה לי מאוד קשה לקבל את העובדה שאני בהריון, אבל לא סתם אלוהים מעניק לנו תשעה חודשים...למדתי לקבל אותו כל התקופה הזאת, ואז ביום בהיר אחד הוא נלקח ממני. אני עדיין חושבת שהוא בחר לא לחיות. אין סיבה ברורה למותו, על אף כל הבדיקות שהתבצעו. זה אולי ישמע מטורף...הוא לא נשם מחוץ לרחם אפילו לא יום אחד, אבל מבחינתי הוא כאילו היה בחיים כשהוא נולד. הכאב ליווה אותי ואת בן זוגי תקופה ארוכה, לא הצלחנו להתגבר על האובדן, ואנחנו כבר לא יחדיו. ראיתי את הילד הזה, נגעתי בו כשהוא נולד. הוא שכב לצידי ונראה כאילו הוא רק ישן. אני יודעת שעדיין לא ממש התגברתי על מותו...אבל זו עבודה יומיומית. היום הייתי יכולה להיות אמא לאפק בן שנה ושלושה חודשים...הוא היה יכול להיות בן דוד חברותי לאחיינית שלי שהיא בת שנה ושלושה חודשים. נתק נוצר במשפחה, הוא לקח במותו משהו עמוק ממני. אני לא מאמינה שאני רושמת את הדברים הללו, כי חשבתי שאני כבר לא אבכה עליו שוב ועתה הדמעות פשוט משתלטות עליי. לא, אני לא מתיימרת להיות שייכת לכאן. אני לא מתיימרת לאמר שהאובדן שלי יש לו מקום לצד האובדן שלכן. את המכתב כתבתי לפני מס´ חודשים...ואחר כך קראתי אותו שוב, בכיתי...ועקב הפיגועים, חשבתי שאמא יכולה להזדהות עם המכתב הזה...אולי מהיבט של:קולה של אמא. סליחה אם פגעתי במישהי מכן, זו לא הייתה כוונתי. ואני משתתפת בצערכן על האובדן שלכן... לי אין מקום שאליו אוכל ללכת להניח פרחים...גם לא מתפללים על תינוק שלא נולד חי...תהרגו אותי, אני לא מבינה למה?...למה אנני יכולה ללכת למקום שאוכל להתייחד עימו...ההזדמנות היחידה, זה המקום שלו בלב. שוב, מתנצלת, Mאיה.

 

[noor נור]

Mאיה , כל כך עצוב וכל כך נכון.....

מזה זמן רב, פה ושם, עולות ה"לגיטימציות" המגוחכות- של מי האבל "שווה" יותר....אל תקחי ללב. האובדן הנוראי שחווית, יחד עם פירוק המשפחה שלאחריו, ובעיקר עם חוסר היכולת להביע את כאבך במקומות שונים הוא נוראי. היי חזקה. מאחלת לך שתשקמי את עצמך ותזכי להקים משפחה אוהבת ותומכת משלך בקרוב מאד.

 

[ג. ל.]

חס וחלילה פגעת!!!! חס וחלילה.

היה לך תינוק, שלא הספיק לנשום. איבדת אותו, וזה נורא. שאלתי, כי הייתה לי תחושה שזה מה שקרה לכם. הרגשתי. לאבד ילד בסוף ההריון, זה קשה, בדיוק כמו לאבד ילד שהיה וחייך אלייך. גם את גידלת אותו, גם את היית קשובה, אהבת, רצית וחלמת עבורו... היה לו שם. אפק!!! איזה שם מקסים!!! ונאלצת להיפרד ממנו בעל כורחך. לכן כתבתי שהתחושות העמוקות הן החשובות מהכל, כי הן חיות וקיימות, ככל שתתני להן מקום. וגם במקרה כזה, עיבוד האובדן, הכרחי וחייב. אנא, אל תהססי לחזור הנה. בד"כ הייתי כאן קוראה פאסיבית, אבל אני בטוחה שיש כאן עוד אזניים קשובות. היי חזקה, הרי לך חיבוק ליום טוב.

 

[מיכל בר]

מאיה יקרה. אובדן ילדך הקטן שלא זכה

אפילו לראות אור יום, כל כך כואב... שאין לך אפילו מקום ללכת אליו להניח פרחים.. המכתב שלך זועק כאב ואני, מכאן, שולחת אליך חיבוק, ומקווה שתוכלי למצוא כאן מקום בו תוכלי לבטא את מה שרק יעלה בדעתך, בתחושותיך, ומיותר לומר שאת רצוייה כאן כמו כל אחד אחר שמרגיש צורך לדבר על האובדן שלו.. ושוב, תודה ששיתפת.

 

[אחת מהצד]

Mאיה יקירה יקרה

אין סקלה למדוד כאבים ובטח לא של הנפש. תרגישי טוב פה אחותי, שייכת. אין רמות של שכול. אין עמידה בקריטריונים. ילד שמת הוא ילד שמת. לפעמים זוכים לגדל אותו ולהנות ממנו לפני שהוא מת ולפעמים לא. החור בנשמה הוא חור. הכאב של הנשמה הוא כאב. מותר לך להרגיש כל מה שאת מרגישה. הדבר האחרון שאת צריכה, זה להתחיל להתנצל שאת לא ממש... גם אחר כך. כשהחיים נמשכים. ההתגברות על האובדן לא תלויה בסקלה או בדירוג של ארוע השכול. היא תלויה בסף הכאב הפנימי. ביכולת שיש בך להתמודד. בכוח שיש בך לחזור לחיים. בעוצמת האהבה שיש לך לילדים, לאנשים אחרים ו...בעיקר לעצמך. וכן. כל ארוע של מוות, זורק אותך חזרה לשם. כי לכל מת יש אמא.... כאורחת לרגע, נראה שהשאלות היו שאלות של הבהרה. מתוך הרצון להכיר אותך ולהבין אותך. לא להגיד שאת לא שייכת. אולי דווקא פה זה המקום הנכון לדבר על האובדן שלך. להניח את הפרחים על ה"אין קבר" של אפק. על הנשמה שנגעה בנשמתך ונעלמה. ואת יודעת...החיים ממשיכים. מקווה בשבילך שתזכי לילדים אחרים בעתיד,זה קצת עוזר להקהות את הכאב. ואני מתנצלת בפני כל שאר חברי/ות הפורום. במקרה עברתי, ראיתי והגבתי. לא קראתי מה קורה פה ומי הנפשות הפועלות. אבל לא יכולתי שלא להגיב על ההתנצלות שכואב בנשמה. עוד אמא של..

 

[benni (mac)]

מאיה

אני,אני רוצה להתנצל בפנייך,על זה שחשת בכלל צורך להתנצל,אמנם אני -זכר-גבר-בן-בן המין השני וכו´,ואמנם דעתי כי אין מקום בכלל,להשוואות בעניני אובדנים,ואמנם דעתי שאין כאב גדול יותר,מלהורים לאבד בשר מבשרם -ילדם/ילדתם,ואת מאיה יקרה,איבדת...בית חם פה,מאיה.

 

[Mאיה]

תודה לכולכם!

וסליחה שלא הבנתי נכון. אבל אני לא שייכת לכאן בתקופה זאת של חיי. את הנושא הזה החלטתי לסגור. תקראו לזה הדחקה. זה לא משנה. אני עשיתי סוויצ´, סגרתי את הנושא הזה. עוברת הרבה שינויים בחיי שגם הם לא קטנים, ואפילו לעיתים אני מרגישה שהם גדולים עליי...אבל מאמינה שאוכל להם! אין לי מקום להתעסק ברגשות לגביי המקרה. אין לי מקום לכאב כרגע. אני בתקופת שינוי מאוד משמעותית, כולם אומרים לי שזה לטובה ומשם רק אפרח, כי התגרשתי... אני לא בטוחה בזה, כי הגירושין לא היו מתוך ריב, אלא ממקום של כאב. אבל מניחה לעבר הזה, משחררת את בעלי(לשעבר) לחופשי, למקום שיהיה לו יותר טוב, מנתקת את עצמי מהעבר, מחייכת אל העתיד ובלב נושאת תקווה שהעתיד יחייך אליי בחזרה. מה שהיה, היה! אין לבכות על חלב שנשפך...לפחות אני מגשימה את מה שכולם נאמו לי תקופה ארוכה..."צאי מזה!"...אז, יוצאת מזה ומהבועה שחייתי בה. כל טוב לכם, ותודה על הכנות. אההה, ודבר נוסף...את המכתב הזה כתבתי בפורום אחר, פורום שאני משתייכת אליו ומנהל הפורום פנה אליי ואמר לי שאולי כדאי שארשום את זה כאן. הוא לא מכיר את הסיפור שלי...באתי ורשמתי ולא חלמתי לרגע שאמצא את עצמי כאן מספרת את סיפור חיי. כל טוב, Mאיה.

 

[מיכל בר]

מאיה, מאחלת לך דרך צלחה ../images/Emo39.gif

 

[ניצן16]

מאיה, מאז ומתמיד אני מתקוממת

כשאנשים מרשים לעצמם לדרג את האובדנים השונים לרמות. האובדן שלך הוא אובדן לכל דבר. את צודקת שהוא אובדן שונה, אך הוא בכל זאת אובדן. אני בטוחה שעצם זה שאין לך מקום ללכת אליו ולהניח פרחים, רק מכביד עוד יותר. זה באמת לא צודק. מאחלת לך שתמצאי את הכוחות להתמודד. ניצן

 

[רחלי27]

ילד שלי....

מאיה. להצליח לגעת בעדינות בכאב הנורא הזה. אני רואה את הילד שלי כשהחברים שלו משחקים בחצר ומבקשת מאלוקים שישמור עליהם! רואה את האחים שלו ניזכרים בו ומשוחחים עליו ומבקשת מאלוקים שימשיכו ליגדול.....כן, יותר ממנו. עוד מעט ימלאו לו 5. הוא ממשיך ליגדול שם למעלה? מאיה. תודה שנתת לי את ההיזדמנות ליכאוב רק את הילד שלי.. טוב שזה היגיע יום אחד. ושוב תודה לך.

 

[TaLoLaaaA]

אתם אומנם לא מכירים אותי פה...

כי זו פעם 1 שלי בפורום הזה...אבל... כשקראתי את המכתב פשוט בכיתי...ודמעה אחרי דמעה ירדה לה במורד הפנים שלי... אז נכון שאני לא אמא שכולה...יותר מיזה - אני בכלל לא אמא...אני עוד לצבא לא התגייסתי (עוד חודשיים הגיוס)...אבל כשקראתי את המכתב אז נזכרתי בדודה שלי...דודה שלי...ודוד שלי...ואחות של סתבא שלי ובעלה... פתאום כל האנשים האלה שאני מכירה מילדותי..וכל כך אוהבת ...פתאום אני רואה אותם ואת הסבל שלהם בצורה מוחשית יותר בכל מילה ומילה שלך במכתב. המכתב הזה כל כך מתאר הכל...כל מה שאני רואה את דודה שלי עוברת...הכאב...היגון...ממש הכל! אני אומנם לא מכירה אותך, אבל אני מבקשת להגיד לך כמה מילות ניחום, ו...אני מקווה מאוד מאוד מאוד שלא תדעי עוד צער לעולם! טל.

 

[Mאיה]

תודה!

 

[Mאיה]

רחלי...

לקרוא אותך גרם לי לצמרמורת...לקרוא אותך גרם לכאוב איתך. אני מקווה שלא הכאבתי יותר מידיי... מאחלת לך רק אושר, ושלא תדעי עוד צער. מחבקת ממרחק (שנראה קצר לפתע) Mאיה.