clairvoyance
New member
מכתב שהיה צריך להשלח לפני שנתיים
אך גם עכשיו לא ישלח. בעוד אני כותבת את מכתב זה, האדם ששתינו אוהבות ישן במיטתי. לפני שנתיים החשבתי אותך לחברתי, או לפחות לידידתי. נכנסת לגור בבית חברי, ואני קידמתי אותך בברכה. עזרתי לך לא מעט, והרי ידעתי כמה קשיים בוודאי היו לך כעולה חדשה, חיילת בודדה. את והוא בהתחלה בכלל לא הסתדרתם. היית מדברת יותר איתי מאשר איתו. קשה לי לכתוב מכתב זה אפילו עכשיו. יש לי כל כך הרבה מה להגיד, להוציא, אבל כל המילים נעלמות. בטחתי בך, בטחתי בו. ושניכם הפרתם אמון זה. אני יודעת שבחיים לא הייתי עושה זאת לחברות שלי, וגם לא לכל בת אחרת. גם לא לחבר שלי. וכך הוא לא היה צריך לעשות לי את זה. אך המעשה נעשה. ואני סלחתי. לשניכם. האם זה אקט של אדם מושפל? אדם שלא מעריך את עצמו? או פשוט, בגלל אהבה עצומה שלי אל אותו חבר, והבנה שאת פשוט התאהבת באדם היחיד שמצאת שאת יכולה לבטוח, ברגע שלמדת שהוא אדם נפלא, כפי שאני ראיתי? אני לא יודעת איפה הגבול, אך העובדה היא שסלחתי. ועכשיו, הוא ישן כאן, לידי, לאחר כל המשברים, לא יודעת כמה זמן זה יחזיק מעמד, הרי לא מזמן חזרנו שוב להיות ביחד. ולמעשה, עוד לא הזדמן לנו לערב אחד מבלי להזכיר אותך. את עדיין גרה איתו. הרי לא יעיפו עולה חדשה (כבר לא כל כך חדשה - כבר 6 שנים כאן) אל מחוץ לבית. ואת עדיין מאוהבת בו. אני מבינה אותך, עדיין. זה כל כך קשה להיות מאוהבת במישהו שאת גרה איתו. אני לא יודעת אם הייתי מתנהגת שונה ממך. באמת שלא. את מאוהבת באדם שלא יאהב אותך חזרה. את דורשת ממנו להיות שם בשבילך, והוא מרגיש האדם הרע שלא רוצה להיות שם, שרואה בך ככתם בחייו - האישה שגרמה לו לבגוד. כבר שנתיים שרציתי לכתוב לך מכתב, או לדבר איתך. מאז שהבנת שאני יודעת, ניסית להתרחק ממני בכל דרך אפשרית. בהתחלה מקנאה שהוא בחר בי, אחר כך משנאה, אחר כך אולי פשוט ממחשבה שאני כועסת עליך. אבל את יודעת, אני לא כועסת עליך, אפילו היום, אני לא כועסת עליך. ליבי כואב עליך. ואני לא אומרת את זה אפילו מהרגשה טינה. אלא פשוט מתוך הכבוד שהיה לי אליך לפני כל הארוע הזה. וליבי כואב אליך, כי אני יודעת מה זה הכאב - לחוש שהאדם שאת אוהבת וסומכת יותר מכל, לא רוצה להיות איתך. אבל עכשיו הוא שוב שלי. את אפילו אולי לא יודעת את זה. ועכשיו, אני רואה גם את הכאב של החבר שלי, הכאב שהוא צריך לפגוע בך, כל פעם שאין לו חשק לדבר, ואת - את כל כך משתוקקת לתשומת לב ממנו. מכתב ארוך, שבעצם לא אומר כלום. מכתב שמנסה להגיד כל כך הרבה, ובעצם עקר ממשמעות. חשבתי אולי עכשיו - שאני שוב נכנסת לחיים אלו - לדבר איתך, להתעמת איתך, מה שלא עשיתי לפני שנתיים. לנסות לייעץ לך, לנתק קשר, להיות חזקה, להבין שהוא לא רוצה, ולהמשיך הלאה. אם הייתי חושבת שיש לך סיכוי, הייתי אומרת לך. אבל את - הרי תחשבי שאני מדברת מאינטרסים. והרי זה לא מקומי לדבר איתך. אני רחוק מלהיות ידידה שלך, או לפחות מישהי שתחשיבי כידידה שלך, או מישהי שתעוצי איתה עיצה. ולכן, אני שוב נשארת בלי מילים. מכתב שלא נשלח, לא לפני שנתיים, לא היום. וכנראה לעולם לא.
אך גם עכשיו לא ישלח. בעוד אני כותבת את מכתב זה, האדם ששתינו אוהבות ישן במיטתי. לפני שנתיים החשבתי אותך לחברתי, או לפחות לידידתי. נכנסת לגור בבית חברי, ואני קידמתי אותך בברכה. עזרתי לך לא מעט, והרי ידעתי כמה קשיים בוודאי היו לך כעולה חדשה, חיילת בודדה. את והוא בהתחלה בכלל לא הסתדרתם. היית מדברת יותר איתי מאשר איתו. קשה לי לכתוב מכתב זה אפילו עכשיו. יש לי כל כך הרבה מה להגיד, להוציא, אבל כל המילים נעלמות. בטחתי בך, בטחתי בו. ושניכם הפרתם אמון זה. אני יודעת שבחיים לא הייתי עושה זאת לחברות שלי, וגם לא לכל בת אחרת. גם לא לחבר שלי. וכך הוא לא היה צריך לעשות לי את זה. אך המעשה נעשה. ואני סלחתי. לשניכם. האם זה אקט של אדם מושפל? אדם שלא מעריך את עצמו? או פשוט, בגלל אהבה עצומה שלי אל אותו חבר, והבנה שאת פשוט התאהבת באדם היחיד שמצאת שאת יכולה לבטוח, ברגע שלמדת שהוא אדם נפלא, כפי שאני ראיתי? אני לא יודעת איפה הגבול, אך העובדה היא שסלחתי. ועכשיו, הוא ישן כאן, לידי, לאחר כל המשברים, לא יודעת כמה זמן זה יחזיק מעמד, הרי לא מזמן חזרנו שוב להיות ביחד. ולמעשה, עוד לא הזדמן לנו לערב אחד מבלי להזכיר אותך. את עדיין גרה איתו. הרי לא יעיפו עולה חדשה (כבר לא כל כך חדשה - כבר 6 שנים כאן) אל מחוץ לבית. ואת עדיין מאוהבת בו. אני מבינה אותך, עדיין. זה כל כך קשה להיות מאוהבת במישהו שאת גרה איתו. אני לא יודעת אם הייתי מתנהגת שונה ממך. באמת שלא. את מאוהבת באדם שלא יאהב אותך חזרה. את דורשת ממנו להיות שם בשבילך, והוא מרגיש האדם הרע שלא רוצה להיות שם, שרואה בך ככתם בחייו - האישה שגרמה לו לבגוד. כבר שנתיים שרציתי לכתוב לך מכתב, או לדבר איתך. מאז שהבנת שאני יודעת, ניסית להתרחק ממני בכל דרך אפשרית. בהתחלה מקנאה שהוא בחר בי, אחר כך משנאה, אחר כך אולי פשוט ממחשבה שאני כועסת עליך. אבל את יודעת, אני לא כועסת עליך, אפילו היום, אני לא כועסת עליך. ליבי כואב עליך. ואני לא אומרת את זה אפילו מהרגשה טינה. אלא פשוט מתוך הכבוד שהיה לי אליך לפני כל הארוע הזה. וליבי כואב אליך, כי אני יודעת מה זה הכאב - לחוש שהאדם שאת אוהבת וסומכת יותר מכל, לא רוצה להיות איתך. אבל עכשיו הוא שוב שלי. את אפילו אולי לא יודעת את זה. ועכשיו, אני רואה גם את הכאב של החבר שלי, הכאב שהוא צריך לפגוע בך, כל פעם שאין לו חשק לדבר, ואת - את כל כך משתוקקת לתשומת לב ממנו. מכתב ארוך, שבעצם לא אומר כלום. מכתב שמנסה להגיד כל כך הרבה, ובעצם עקר ממשמעות. חשבתי אולי עכשיו - שאני שוב נכנסת לחיים אלו - לדבר איתך, להתעמת איתך, מה שלא עשיתי לפני שנתיים. לנסות לייעץ לך, לנתק קשר, להיות חזקה, להבין שהוא לא רוצה, ולהמשיך הלאה. אם הייתי חושבת שיש לך סיכוי, הייתי אומרת לך. אבל את - הרי תחשבי שאני מדברת מאינטרסים. והרי זה לא מקומי לדבר איתך. אני רחוק מלהיות ידידה שלך, או לפחות מישהי שתחשיבי כידידה שלך, או מישהי שתעוצי איתה עיצה. ולכן, אני שוב נשארת בלי מילים. מכתב שלא נשלח, לא לפני שנתיים, לא היום. וכנראה לעולם לא.