LoneStarStateOfMind
New member
מכתב שלא נשלח,וטוב שכך...
אומרים שהחיים רצופים עליות ומורדות.זאת עובדה ידועה,ואני לא מניח שיש הרבה כאלה בינינו שכל חייהם הם עליה אחת גדולה,או לחילופין,ירידה אחת שלא נגמרת. או אולי כאלה מן הסוג השני דווקא יש למכביר בעולם הדפוק הזה. אבל זו לא הבעיה שאני מתמודד איתה. הבעיה שלי היא שאני מוצא את עצמי מתבלבל באמצע הדרך רוב הזמן,מסתחרר ומאבד כיוון,כך שאני כבר לא יודע אם אני בעליה או בירידה.ואז פתאום נוצר לו מצב בו אני מתחיל לרדת בעליה.מתחיל לעלות בירידה. נסו את זה פעם.ורטיגו מובטח. יאוש,גם כן. אתמול הייתה מסיבת הסיום שלנו. אתמול,הכל התבלבל. אתמול העולם החליט שוב-פעם להתהפך´ושוב פעם לא שאל אותי אם אני מעוניין. אולי זאת העובדה שבכל זאת התרגשתי,למרות שהסתרתי את זה מצוין. אולי בגלל התקופה הזאת,שכ"כ מזכירה את התקופה בה פרחנו יחדיו.איך הכל היה יכול להיות כ"כ מדהים אז,כ"כ נכון? אולי מסיבות רדודות יותר. אולי מכיוון שאת נראית לי היום מדהימה מתמיד וקשה לי להוריד את העיניים ממך.ואני יודע שבטח גם הפעם,לא תאמיני לי בעניין הזה. אולי זו הקנאה,עכשיו כשאני רואה אותך עם אחרים,מתחבקת,נוגעת.ובי לא נגעת כבר המון זמן.ויש חלק בתוכי שכ"כ מתגעגע למגע הזה. אולי כי עכשיו את חושבת על להיות עם מישהו אחר.ואני לא רוצה שתהיי של אף אחד אחר.לא,לא,לא! אולי כי כשיש סביבי המון אנשים אנשים אני הופך לאדם אחר. לפעמים אדם כועס,לפעמים אדם עצוב,לפעמים אדם שמח. הפעם הפכתי שוב ללילה אחד לאדם מאוהב. וגיליתי שהתגעגתי להרגשה הזו.התגעגתי לאדם הזה. אז לא ידעתי מה לעשות. בהתחלה ישבתי בחוץ.אבל יותר מדי אנשים הטרידו אותי שם.לא נתנו לי לנשום. אז נצלתי את ההזדמנות הראשונה וברחתי חזרה פנימה.היה צפוף ומגעיל,וזאת הייתה המוזיקה הכי מסריחה ששמעתי בחיים,אבל לפחות שם,בצד,כל עוד הזזתי את הרגליים אנשים לא הטרידו אותי.והייתה לי הזדמנות לסדר את המחשבות שלי.נחשי מה,הם לא הסתדרו. ואז את הופעת שם,ורקדת עם כל מי שמסביב,ואין לי מושג אם היית שם בשבילי או שזה היה צירוף מקרים.ואני חושב שזה מה שהורג אותי.אני כ"כ אנוכי,אלוהים.אני רק רוצה לדעת אם את עדיין שלי,לפחות בראש,לפחות בתיאוריה.אני רוצה לדעת אם זה עדיין השם שלי שאת לוחשת בלילה,רוצה לדעת אם זה עדיין אני בחלומות שלך. ואז נעלמת שוב.אז רקדתי עוד קצת,אולי הדברים יתבהרו.לא קרה. אז יצאתי החוצה וישבתי.כל פעם כשמישהו התיישב לידי קמתי ועברתי למקום בודד יותר.וכל הזמן מודע לכך שאת בסביבה,אולי רואה אותי,אולי לא. זה הגיע למצב שחשבתי לעצמי שאם תבואי ותתישבי לידי,אני לא אתן לך להוציא אף מילה,אני אתפוס אותך ואנשק אותך.ונתחיל מהתחלה,אני ואת.והפעם זה אולי ילך.הפעם אני לא אוותר,וזה יהיה מדהים כמו שזה היה פעם.זה נראה כמו לפני כ"כ הרבה זמן. אבל את לא באת.את לא התיישבת לידי.אולי כבר לא אכפת לך. אולי המשכת בחיים שלך. ויש חלק בי שרוצה לאחל לך דרך צלחה,לשחרר. אבל הוא די מקבל בראש עכשיו מהחלק שאוחז בכוח,לא מרפה. החלק שעדיין מאוהב. ואז הגיע הזמן ללכת.אז נעמדתי בצד ופשוט נעצתי בך מבט,מחכה שתחזירי לי מבט משלך.לא החזרת. כשכל החברים שלי התחילו ללכת הלכתי איתם.כשכל מה שבעצם רציתי היה להתעכב קצת.שאולי תתעכבי קצת איתי.אבל את הלכת לך כבר. וכ"כ רחוק... שמתי פעמיי לאזור של המכוניות.את היית ליד המכונית שלך,עדיין בחוץ. ניסיתי ליצור איתך קשר עין.זה לא עבד טוב במיוחד. ואז נכנסת לאוטו שלך והתנעת אותו.ולא ירדת. אז אני עליתי לשלי. השתקתי את החבר´ה מאחור והתנעתי,ואת התחלת להתרחק.כמה מטאפורי! ואיכשהו שוב פעם הדברים תפסו פרספקטיבה.ושוב התבלבלו. בכל החיים שלי לא הייתי מבולבל כמו באותו רגע... כשהגעתי הבייתה השמש כבר זרחה.וחשבתי לעצמי: יום חדש התחיל. חדל מלודרמה. מצאתי את הכיוון. הירידה מעולם לא נראתה לי כ"כ נחמדה...
אומרים שהחיים רצופים עליות ומורדות.זאת עובדה ידועה,ואני לא מניח שיש הרבה כאלה בינינו שכל חייהם הם עליה אחת גדולה,או לחילופין,ירידה אחת שלא נגמרת. או אולי כאלה מן הסוג השני דווקא יש למכביר בעולם הדפוק הזה. אבל זו לא הבעיה שאני מתמודד איתה. הבעיה שלי היא שאני מוצא את עצמי מתבלבל באמצע הדרך רוב הזמן,מסתחרר ומאבד כיוון,כך שאני כבר לא יודע אם אני בעליה או בירידה.ואז פתאום נוצר לו מצב בו אני מתחיל לרדת בעליה.מתחיל לעלות בירידה. נסו את זה פעם.ורטיגו מובטח. יאוש,גם כן. אתמול הייתה מסיבת הסיום שלנו. אתמול,הכל התבלבל. אתמול העולם החליט שוב-פעם להתהפך´ושוב פעם לא שאל אותי אם אני מעוניין. אולי זאת העובדה שבכל זאת התרגשתי,למרות שהסתרתי את זה מצוין. אולי בגלל התקופה הזאת,שכ"כ מזכירה את התקופה בה פרחנו יחדיו.איך הכל היה יכול להיות כ"כ מדהים אז,כ"כ נכון? אולי מסיבות רדודות יותר. אולי מכיוון שאת נראית לי היום מדהימה מתמיד וקשה לי להוריד את העיניים ממך.ואני יודע שבטח גם הפעם,לא תאמיני לי בעניין הזה. אולי זו הקנאה,עכשיו כשאני רואה אותך עם אחרים,מתחבקת,נוגעת.ובי לא נגעת כבר המון זמן.ויש חלק בתוכי שכ"כ מתגעגע למגע הזה. אולי כי עכשיו את חושבת על להיות עם מישהו אחר.ואני לא רוצה שתהיי של אף אחד אחר.לא,לא,לא! אולי כי כשיש סביבי המון אנשים אנשים אני הופך לאדם אחר. לפעמים אדם כועס,לפעמים אדם עצוב,לפעמים אדם שמח. הפעם הפכתי שוב ללילה אחד לאדם מאוהב. וגיליתי שהתגעגתי להרגשה הזו.התגעגתי לאדם הזה. אז לא ידעתי מה לעשות. בהתחלה ישבתי בחוץ.אבל יותר מדי אנשים הטרידו אותי שם.לא נתנו לי לנשום. אז נצלתי את ההזדמנות הראשונה וברחתי חזרה פנימה.היה צפוף ומגעיל,וזאת הייתה המוזיקה הכי מסריחה ששמעתי בחיים,אבל לפחות שם,בצד,כל עוד הזזתי את הרגליים אנשים לא הטרידו אותי.והייתה לי הזדמנות לסדר את המחשבות שלי.נחשי מה,הם לא הסתדרו. ואז את הופעת שם,ורקדת עם כל מי שמסביב,ואין לי מושג אם היית שם בשבילי או שזה היה צירוף מקרים.ואני חושב שזה מה שהורג אותי.אני כ"כ אנוכי,אלוהים.אני רק רוצה לדעת אם את עדיין שלי,לפחות בראש,לפחות בתיאוריה.אני רוצה לדעת אם זה עדיין השם שלי שאת לוחשת בלילה,רוצה לדעת אם זה עדיין אני בחלומות שלך. ואז נעלמת שוב.אז רקדתי עוד קצת,אולי הדברים יתבהרו.לא קרה. אז יצאתי החוצה וישבתי.כל פעם כשמישהו התיישב לידי קמתי ועברתי למקום בודד יותר.וכל הזמן מודע לכך שאת בסביבה,אולי רואה אותי,אולי לא. זה הגיע למצב שחשבתי לעצמי שאם תבואי ותתישבי לידי,אני לא אתן לך להוציא אף מילה,אני אתפוס אותך ואנשק אותך.ונתחיל מהתחלה,אני ואת.והפעם זה אולי ילך.הפעם אני לא אוותר,וזה יהיה מדהים כמו שזה היה פעם.זה נראה כמו לפני כ"כ הרבה זמן. אבל את לא באת.את לא התיישבת לידי.אולי כבר לא אכפת לך. אולי המשכת בחיים שלך. ויש חלק בי שרוצה לאחל לך דרך צלחה,לשחרר. אבל הוא די מקבל בראש עכשיו מהחלק שאוחז בכוח,לא מרפה. החלק שעדיין מאוהב. ואז הגיע הזמן ללכת.אז נעמדתי בצד ופשוט נעצתי בך מבט,מחכה שתחזירי לי מבט משלך.לא החזרת. כשכל החברים שלי התחילו ללכת הלכתי איתם.כשכל מה שבעצם רציתי היה להתעכב קצת.שאולי תתעכבי קצת איתי.אבל את הלכת לך כבר. וכ"כ רחוק... שמתי פעמיי לאזור של המכוניות.את היית ליד המכונית שלך,עדיין בחוץ. ניסיתי ליצור איתך קשר עין.זה לא עבד טוב במיוחד. ואז נכנסת לאוטו שלך והתנעת אותו.ולא ירדת. אז אני עליתי לשלי. השתקתי את החבר´ה מאחור והתנעתי,ואת התחלת להתרחק.כמה מטאפורי! ואיכשהו שוב פעם הדברים תפסו פרספקטיבה.ושוב התבלבלו. בכל החיים שלי לא הייתי מבולבל כמו באותו רגע... כשהגעתי הבייתה השמש כבר זרחה.וחשבתי לעצמי: יום חדש התחיל. חדל מלודרמה. מצאתי את הכיוון. הירידה מעולם לא נראתה לי כ"כ נחמדה...